קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ו
מתני' אבל חולטין. ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ:
לא תשרה המורסן. לשוף בה בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו:
אבל שפה הוא. מורסין יבש בבשרה ואע"פ שהמים טופחי' על בשר':
לא ילעוס. לא יכוס בשיניו:
גמ' איזהו המעיסה. דתנינן בפ"ק דחלה המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבי' החליטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין וקאמר ר"י בר"י איזהו המעיסה ואיזהו חליטה:
והכא. במתניתין דמתיר לחלוט המורסין מותר בשניהם מדלא פליגי ב"ש וב"ה ומ"ט:
ומשני בשיש בהן. במורסין שמנונית ועדיין רטובין הן ואינו מניחו להחמיץ:
מלוגמא. תחבושת ורטיי' ונקראת מלוגמא שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חיטים או תאנים ונותן על מכתו:
אית תניי וכו'. תנא חדא זקוק לבער ותניא אידך אינו זקוק לבער וקשיין אהדדי:
ומשני מ"ד זקוק לבער בשנתחמצה בפסח ולבסוף נסרחה כיון דחל עליה איסורא דחמץ לא פקע איסור' בסריחת':
בשנסרחה ואח"כ נתחמצה. והרי הוא כחרכו לפני זמנו דלא חל עליה איסורא הלכך אינו חייב לבער: