קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ב
הלכה א
מתני' כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לדיוקא איצטריך דתידוק הא שעה שאסור לאכול אסור להאכיל:
ומוכרו לעכו"ם. אע"פ שיודע שלא יכלה קודם הפסח שאין מצווה לבערו מן העולם:
ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו אם חרכו באור קודם זמן איסורו:
עבר זמנו. כגון בשעה ששית אע"פ שאין איסורו אלא מדרבנן אסור בהנאתו ואם קידש בו אשה אינה מקודשת:
ולא יסיק בו תנור וכירים. שאפילו בשע' ביעורו אסור ליהנות ממנו:
רי"א אין ביעור חמץ אלא שריפה. בגמרא מפרש טעמא:
גמ' ר"מ. דאמר בפ"ק אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש:
ברם כר"י. אבל כר"י דאמר התם אוכלין כל ד' ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש לא אתיא מתני' דהא איכא שעה חמישית אף על פי שאסור לאכול מותר להאכיל:
ואר"ה בשם ר'. שאור מותר להאכיל לכלבים הרי שאור שאסור לאכול ומותר להאכיל:
מה אתינן מיתני. וכי אתי התנא דמתני' למיתני כל חמץ שאסור לאכול אסור להאכיל:
לא שעות. הרי לא תני אלא כל שעה שמותר וכו' ושעות ודאי ר"מ היא ולא ר"י משא"כ שאור לאו בשעות תליא דהא אף בפסח אסור לאכול ומותר להאכיל:
זאת אומרת. מדתני במתני' ומטיל לים אף על גב שהדגים אוכלים אותו או שיוכל לבא עכו"ם ויטלו אפ"ה מותר ש"מ שמותר להאכיל החמץ לבהמת הפקר:
והתנינן מפרר. וסבר ר' ירמיה דהיינו ככרות הוא מפררן ש"מ שאסור להאכיל לבהמת הפקר דאי מותר למה ליה לפרר יניחם כך שלימין בר"ה:
לא אמר אלא מפרר. כדי שיבטל ולא ישים לבו עליו אבל לפררם שלא יהא ראוי לשום דבר אינו צריך דאף אם יאכלנו בהמת הפקר ליכא איסורא:
ואיידא אמר דא. והיכן אמר דבר זה שאסור להאכיל לבהמת הפקר:
ה"ג לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים במה אנן קיימין וכו'. כן הוא גי' הטור:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן:
אם לכלבו. לאסור שלא יתן חמצו לכלבו:
היינו איסור הנייה. דשמעינן מלא תאכל חמץ:
אלא כי. איצטריך קרא דלא יאכל חמץ לאסור להאכיל אפילו לכלבים אחרים:
זאת אומרת שאסור להאכיל לבהמת הפקר. והיינו כלבים אחרים:
את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה. כלומר אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה במשמע:
עד שיבוא הכתו' ויפרוש לך היתר הנאה. כמו שמפורש באיסור אבר מן החי ובאיסור נבלה ומינייהו שמעינן דכל היכא דכתיב לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה דהא גבייהו לא כתיב אלא לא תאכל ואפ"ה איצטריך קראי להיתר הנאה כדמסיק:
ובשר בשדה. זה אבר מן החי שמשמע שפירש ממקומו וטריפה דכתיב בתריה היינו טריפה ממש א"נ אבר זה כטריפה שהרי היא מבהמה שלא נשחטה ולא מתה מה לי טרפה אותה חיה מה לי חתכה בסכין מה לי כולה מה לי מקצתה וה"ק ובשר בשדה כיון שנעשה כבשר בשדה הרי הוא כטריפה:
תני חזקיה ופליג. ארבי אבהו וסובר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע:
וכי מה אסרו לכלב. הא לאו כתיב אלא איסור אכילה ופריך מחלב:
מעתה את תופש איסור אכילה כאיסור הנייה. בתמיה:
ומשני שנייא היא. שאני חלב דמפורש בקרא היתר הנאה:
מעתה את תופש וכו'. והתנן דם הקדשים נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן:
והכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ותנן שולח אדם ירך לעכו"ם וגה"נ בתוכו הרי שנהנה במה ששולח הגיד לעכו"ם:
קיימתיה בגה"נ שבנבלות. הוא דמותר בהנאה דכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה והלכך מותר לשלחה לעכו"ם כיון דגיד בתוכו וידע הישראל שרואהו בתוכו דמסתמא נבלה היא ולא יאכלנה:
והכתיב ולחם וקלי וכו'. ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה אפי' חיטין גמורין שמעינן דמותר בהנאה:
שקבע הכתוב זמן. לאיסור חדש ואח"כ מותר אפי' באכילה הלכך קודם זמנו מותר בהנאה. לא דמיא לנבלה שאיסורה לעולם:
והא כתיב. גבי שרצים לא תאכלום כי שקץ הם ותנן ציידי חיות ועופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאים מותרים למכרן:
ה"ג א"ר מנא מיעט איסור הניי' שבו. בפי' התירן הכתוב בהנאה דכתיב שקץ יהיו לכם שלכם יהא:
העושה אספלנית. רטייה ע"ג מכה מחלב של שור הנסקל ומחמץ:
שאין לא תעשה שבו מחוור. לאסור אף הנאה דהא כתיב לא תאכל:
מכלאי הכרם. אם עשה ממנו אספלנית לוקה:
פן תקדש. דרשינן פן תוקד אש לאסור הנאתו ולא כתיב לא תעשה שלו בלשון אכילה ופן תוקדש לא תעשה היא דפן ואל אינו אלא לא תעשה:
מערלה צריכה. אם עשה אספלני' מערלה מיבעיא לן אם לוקה:
עשה לרחקו כתיב. בעשה לא כתיב לשון אכילה אלא שלש שנים יהיה לכם ערלים דמשמע אפי' הנאה:
ה"ג עשה לרחקו כתיב לא תעשה לאכלו כתיב לא תעשה לרחקו לא כתיב. וה"פ דכתיב יהיו לכם ערלים דמתרגמינן יהון לכון מרחקין ל"ת לאכילה כתיב דכתיב לא יאכל אבל ל"ת לרחקו לא כתיב ומספקא ליה אם אמרינן כיון דגלי קרא בעשה איסור הנאה ה"ה בל"ת או לא:
וכי אין אנו יודעין שבשרו אסור באכילה. שהרי הוא נבלה:
ה"ג פתר לה בשקדמו הבעלים ושחטו משנגמר דינו. וה"פ מפרש לקרא דלא יאכל איצטרך שאם שחטוהו הבעלים משנגמר דינו דלאו נבלה הוא ואפ"ה אסור באכילה:
הכא תימר הכין וכו'. לעיל אמר ר' אבהו דלא יאכל אח' איסור אכילה ואחד איסור הנאה והכא אמר דאיסור אכילה משמע ולא איסור הנייה:
ה"ג כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו. בחול"ם הוא איסור אכילה:
לא תאכל לא יאכל. בציר"י משמע איסור הנייה דה"ק לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאה לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל:
לא תאכל באש תשרף. כיון דמצריך קרא שרפה א"כ לא תאכל ל"ל אלא למדך כ"מ שנאמר לא תאכל בציר"י אפילו איסור הנאה במשמע וא"ת לא תאכל איצטריך לגופיה ללא תעשה י"ל ההיא מדרבי אלעזר שמעינן דאמר לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו:
לאיזה דבר נאמר חלב נבלה וכו'. להיתר הנא' תיפוק ליה מדכתיב לא תאכלו דאינו משמע אלא איסור אכילה:
ומשני אפילו למלאכת גבוה. דה"א דאסור להשתמש טהרות בעור המשוח בחלב נבלה לכך כתיב יעשה לכל מלאכה אפילו למלאכת גבוה אין החלב בכלל נבלה ואינו חושש לטומאה אבל להיתר הנאה לא צריך קרא:
לאיזה דבר נאמר על הארץ תשפכנו כמים. אלא ודאי ללמדך מה מים מותרין בהנאה אף דם מותר בהנאה:
מה המים מכשירין. את הזרעים דכתיב וכי יתן מים על זרע:
בא להודיעך שגר תושב. שקיבל עליו ז' מצות של בני נח מותר להאכילו נבילות ואיצטריך נמי או מכור לנכרי דה"א לגר תתננה דוקא:
חולין שנשחטו בעזרה. דנפקא לן בהו איסור אכילה מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום משום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא והכא משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלב דהא מהאי קרא ובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה אבל יש לך אחר שנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב ואיזה זה חולין שנשחטו בעזרה דאסירי בהנאה:
מתני' מסייע לדין וכו'. ברייתא דבסמוך מסייעא לרבי לעזר ולר' יוחנן דרישא כר"ל וסיפא כר"י:
לעשות את המאכיל. חמץ לאחרים שחייב כאוכל עצמו ומיתורא דקרא קדריש:
כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ. שמעינן מיניה איסור הנאה דכ"מ שנאמר לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע והיינו כר' לעזר:
ומה שרצים קלים. שאין בהם כרת אלא לא תעשה גרידא עשה בהם את האוכל כמאכיל דכתיב לא תאכלום כי שקץ הם דמיותר דהא כתיב בהו אזהרות הרבה אלא להזהיר הגדולים על הקטנים ולעשות המאכיל כאוכל:
חמץ החמור. שחייבין עליו כרת:
לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנאה. דמלא תאכל לא שמעינן אלא איסור הנאה:
והדא מסייעא לר"י. הא דרבי יצחק מסייעא לר"י:
עבר והסיק. התנור בחמץ לאחר זמן איסורא מהו:
ייבא כהדא. אתיא כהא דתנן בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה חדש יותץ שעל ידי היסק זה של ערלה נגמר ומתקיים כולו:
ישן. שאין היסק זה מועיל לתנור אלא לאפות בו פת:
יוצן. יצטנן שלא יאפה פת בהיסק זה ה"נ בהסיקו בחמץ לאחר זמן איסורו חדש יותץ ישן יוצן:
כל דין שאתה דן. שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו שהרי חמור הוא ואתה מביא לו חומר אחר כדקאמרת חמץ שהוא בבל יראה אינו דין שטעון שריפה וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל:
אינו דין. שהרי הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא מקילו:
הא אם לא. נזדמנו לו עצים ישב לו ולא יבעיר בתמיה שהרי התורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשבית:
שומע אני ביוצא חי. שהוא ראוי למול שהוא מטמא את אמו:
מנין ליוצא מת. כגון שילדה. נפל:
ה"ג בת"כ מה ביוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבע' וכו'. היוצא מת שהוא מטמא את אמו ואת הבא עם אמו וכו'. וה"פ שאין אמו טמאה ממנו שתהא צריכה הזאה ג' וז' וכ"ש שאינו מטמא כל הבא אל האהל אפ"ה מטמא את אמו טמאת לידה היוצא מת שהוא מטמא את אמו טומאת שבעה כדין כל הבא אל אהל המת אינו דין שיטמא טומאת לידה ואפשר לקיים הגי' שלפנינו ואת הבאין עמו היינו אם נולד תאומים עמו:
הא אם טיהר החי את אמו. שיש לה ימי טוהר ארבעים לזכר ושמנים לנקבה:
יטהר המת את אמו. בתמיה שכשאתה נותן לו ימי טומאה צריך אתה ליתן לו ימי טוהר:
לפיכך אמרה תורה זכר. דקרא יתירא הוא דהא כתיב בתריה ואם נקבה תלד משמע דברישא איירי בזכר אלא לומר לך זכר מ"מ אפי' מת מטמא ומטהר כחי:
שאינו נוהג בלילות כבימים. שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון ביום ולא בלילה:
סוכה שהיא נוהגת בלילות כבימים. שנא' בסוכות תשבו שבעת ימים דרשינן ימים אפילו לילות:
הא לא מצא מארבעת מינין. הללו ישב לו בלא סוכה נמצא זה קל והדין מלמד חומר מתחלתו כדדרשת מה לולב הקל שאינו נוהג בלילות כבימים יש בו חומר זה שאינו נוהג אלא בד' מינין סוכה חמורה שנוהגת וכו':
לאמר צאו ההר. והביאו עלי עץ זית ועלי עצי שמן והני לאו ד' מינין נינהו:
ודנו דין אחר. שאינו ק"ו אלא גזרה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן דגזרת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל:
מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. דדמי לנותר בכרת ובל תותירו:
ויש לו זמן. שמותר לאכלו עד הפסח וכשיגיע פסח אסור:
ונותר יש לו זמן. דעד יום ולילה או שני ימים ולילה אחת מותר לאכלו ואח"כ נאסר:
אמרו לו והרי אשם תלוי. שבא על ספק כרת כגון חלב ושומן לפניו ושגג באחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי בו רבי יהודה ורבנן בשילהי פ' בתרא דתמירה ר"י סובר שהוא בקבורה ולרבנן בשריפה:
בשיטתך יוכיח. שאתה אומר באשם תלוי יקבר ואע"פ שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ויש לו זמן כשאר קדשי':
עד שלא הגיע זמן ביעורו. דהיינו קודם שש:
משהגיע זמן ביעורו. דהיינו בשש אבל לאחר שש אפשר דמודה ר"י דהשבתתו בכל דבר א"נ עד שלא הגיע זמן ביעורו דהיינו קודם חצות דאינו אסור אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר אבל משהגיע זמן ביעורו דהיינו לאחר חצות דאסור מדאורייתא ילפינן מנותר דבשריפה והיינו כר"י דיליף מנותר:
תשביתו שאור מבתיכם. משמע שבהשבתה זו יהא החמץ בבל יראה ובל ימצא והיינו בשריפה דאי בקבורה או פירור ומטיל לים עדיין הוא בנמצא:
פטר חמור שהמית. את האדם מיתתו במה דאלו שאר בהמה וחיה או עוף שהמיתו אדם מיתתן בסקילה ופטר חמור שאינו רוצה לפדותו מיתתו בעריפה כדכתיב ואם לא תפדה וערפתו אבל זה שהמית האדם מספקא לן מיתתו במה אם בעריפה או לאחר שעשה מעשה נחמיר עליו שתהא מיתתו בסקילה ומייתי ליה הכא משום דדמיא להך בעיא דבסמוך:
חלות תודה. שהן חמץ ונעשו נותר מהו לרבנן דסברי בחמץ עד שלא הגיע זמן ביעורו בשריפה ומשהגיע זמן ביעורו השבתתו בכל דבר מיבעי' ליה בחלות תודה שנעשו נותר שמצותן בשריפה מי אמרינן כיון שהן חמץ השבתתן בכל דבר או דלמא במילתייהו קיימי בשריפה:
ה"ג נימר אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה משהגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר. וה"פ אם נעשו בי"ג בניסן שנעשו נותר קודם זמן ביעור חמץ השבתתן בשריפה דוקא כיון דכבר חל עלייהו מצות שריפה אבל אם קרבו בי"ד שהגיע זמן ביער חמץ קודם שנעשו נותר השבתתן בכל דבר ל"א לר"י קמיבעיא ליה ופשיט ליה שפיר כפי הגירסא שלפנינו אך קשה מאי קמיבעי' ליה פשיטא דבשעת ביעורו אינו אלא בשריפה דהא בין חמץ בין נותר בשריפה לכך נ"ל גירסתי עיקר:
הלכה ב
מתנ' מותר בהנאה. בגמרא מפרש לה:
עכו"ם שהלוה את ישראל. מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה:
הרי הוא כמבוער. ואע"פ כן צריך לבטלו שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:
גמ' הא באכילה אסור. מדתני חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משמע באכילה אסור:
מתניתא. איירי במקום שנוהגים איסור אכילה בפת של עכו"ם:
בתוך הפסח מהוא. ליהנות בחמצו של עכו"ם:
פתר לה בבא עמו. שהישראל הולך עם בהמתו של עכו"ם ונראה כאלו היא נוטל שכר חמץ הלכך אסור להשכירה:
לא ישכיר ישראל את ביתו לעכו"ם. בפסח או בע"פ:
אית לך מימר בדר עמו. בתמיה דאף שדר שם הישראל אינו ניכר שהוא שלו ועוד לשון משכיר לעכו"ם משמע שאין לישראל תפיסת יד התם:
נתגלגל חמץ. בחול המועד:
הרי זה דוחפו בקנה. אבל בידו אסור ליגע דכיון דלא בדיל מיניה גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה אבל בחמץ שלו לא גזרינן דכיון דמחזיר עליו לשורפו לא ישכח:
אם היתה שבת או י"ט. שאסור לטלטל החמץ משום מוקצה ואפילו ע"י קנה שמיה טלטול:
כופה עליה כלי. דגזרינן שמא ישכח ויאכל מיני':
צריך לומר. בפה שהוא מבטל ולא מהני ביטול בלב:
צריך לומר. קודם הבדיקה בסמוך לבדיקה:
על ביעור חמץ ואינו מברך על הבדיקה שאין הבדיקה תכלית המכוון שעיקר המצוה הוא הביעור ואין מברך על הביטול כיון דעל הרוב כשבודק עדיין חמץ ידוע בביתו וכבר אמרנו דלא מהני ביטול לחמץ ידוע:
הטח ביתו חמץ. שהחמץ מדובק בקירות ביתו צריך לגרר הכותלי':
בצק שעשאו כופת. חתיכה גדולה לישב עליה:
או חלוקין על ר' שמעון בן אלעזר. הא דאמר רב דחמץ שבכותלים צריך לגרר ולא בטל פליג אדרשב"א:
או אהן כופת מאוס הוא. שאני כופת דמאוס ומודה רב דבטל:
ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. אבל לא מתנה על מנת להחזיר:
עד שאתה לוקח לך מעכו"ם וכו'. פירושא קמפרש הא דקאמר עד שאתה לוקח במנה בוא וקח לך במאתים היינו עד שאתה לוקח מעכו"ם במנה קח לך מישראל במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח ובתוספתא הגי' עד שאת' לוקח לך במנה בוא וקח לך במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח:
עד שלא יכנס לתוכו. השוכר ולא עשה בו חזקה:
המשכיר צריך לבער. דחמץ דידי' הוא:
משיכנס בו השוכר. ועשה בו חזקה השוכר חייב לבדוק שקנה החמץ:
אימתי. צריך השוכר לבדוק אם עשה בו חזקה:
בזמן שמסר לו המפתח. ויכול לכנוס בו:
אבל בזמן שלא מסר לו המפתח. אע"פ שעשה בו חזקה א"צ לבער דכיון שאין לו מפתח איך יכנוס:
מסר לו המפתח. ולא לשם שכירות אלא הפקיד המפתח בידו אם הנפקד חייב לבער:
דתנינן תמן. פ"ז דטהרו':
הבית טהור. הטהרות שבבית החבר טהורות אע"פ שהמפתחות ביד העם הארץ:
שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. ולא סמכא דעתיה לכנוס דמיתפס כגנב:
ר"ש מטמא. כל מה שבבית דקסבר רבי שמעון כשמסר לו המפתח כל הבית מסר לו והוא הדין ה"נ לרבי שמעון חייב לבער הנפקד:
אינו צריך לבער. כלומר להוציא העכו"ם מן הבית דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:
הפקיד אצלו. וקיבל עליו אחריות חייב לבער:
ייחד לו בית. לא קבל עליו אחריות אלא אמר לו הרי הבית לפניך הניחו באחת הזויות אין צריך לבער:
לא ביער. הישראל כשהפקיד אצלו מהו לאחר הפסח מותר לאכלו או לא:
ר"י אמר מותר. שהרי חמצו של עכו"ם הוא:
אמר ר' יוסה. למה אני אוסר דאף על גב דחמצו של עכו"ם מכל מקום הישראל עבר עליו שלא ביערו לפיכך נאסר:
מאן תנא לא יראה לך. אם עבר על לא יראה דאסור אף לאחר הפסח בלא תעשה:
ר' יהודה. היא כדמפרש בסמוך:
מודה רבי שמעון. בחמץ שלפני זמנו ולאחר זמנו שהוא אסור:
איסורו מהו. מיבעי' ליה אם אסור מדאוריית' בעשה או מדרבנן:
איסורו דבר תורה. דכתיב אך ביום הראשון תשביתו וכו' והיינו משש שעות ולמעלה וכיון דצריך להשבית קודם שש ש"מ דאסור באכילה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולאחר זמנו כקודם זמנו:
איסורו מדבריהן. קנסא קניס ר"ש הואיל ועבר על בל יראה ובל ימצא:
מה אנן קיימין. במאי איירי הך קרא:
אלא יום אחד. נהג איסור חמץ:
שנאמר לא יאכל חמץ וסמוך ליה היום אתם יוצאים לומר לך שלא יאכל חמץ אלא אותו היום בלבד:
אבל רואה את לגבוה. אם הקדישה לבדק הבית:
כשהקדישו קודם לביעורו. קודם שש שאז הוא שלו ותופס הקדשו:
כשהקדישו לאחר ביעורו. שאז אינו ברשותו להקדישו הלכך עובר עליו:
תיפתר. הא דתני אפילו לגבוה:
בקדשים שחייב באחריותן. כגון דאמר הרי עלי:
וכר' שמעון. דסובר בב"ק קדשים שחייב באחריותן כדידיה דמיין ותרווייהו בהקדישן קודם ביעורן:
בפלטיא. רחבה של עיר שמתקבצין שם לסחורה והיא רשות הרבים:
כשהפקירו קודם. לזמן ביעורו וכיון שהגיע זמן ביעורו לאו דידיה הוא:
כשהפקירו לאחר ביעורו. ואז אינו ברשותו להפקירו ואפ"ה עובר עליו:
א"ר בון בר חייא תיפתר בקדשים וגו'. לא גרסינן ליה:
הפקיר חמצו בי"ג בניסן מהו. שיהא מותר באכילה לאחר הפסח מי אמרינן כיון שלא עבר על בל יראה מותר או לא:
אין אתה מודה לי. במפקיר חמצו מתחלת שעה ששית ולמעלה שהוא אסור אע"ג דלא עבר על בל יראה:
א"ל תמן. במפקיר משש שעות ולמעלה איסורו גרם לו לאסרו אף לאחר הפסח שהרי מ"מ אסור הוא אע"ג דלא עבר על בל יראה:
הא במפקירו קודם זמן איסורו מה אית לך למימר. למה יהא אסור לאחר הפסח:
נהיר את. זוכר אתה מה שהיינו אומרים אתייא דר"י דאמר אסור:
כר' יוסי. דסובר ישראל שהלוה את העכו"ם על חמצו אסור בהנאה והיינו סתם מתני' דכיון דזוכה בו אחר הפסח אסור:
ודרשב"ל כר"מ. דסובר דאינו עובר דכיון דבפסח לא הוה שלו שרי אף לאחר הפסח:
אלא רבי יוחנן חייש להערמה. שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו:
מה נפק מן ביניהון. מאי איכא בין הני תרי לישני אם נאמר דפליגי ר"י ורשב"ל בפלוגתא דרבי מאיר ודר"י או דפליגי בחוששין להערמה: