קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ג
מתני' ואם לא שכב איש אותך וגו'. הנקי וכיון דכתיב בלא יו"ר דריש ליה כאילו כתיב חנקי וקאי אקרא דבתרי' דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממי' המאררי' האלה ואת כי שטית:
ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וגו'. שאין זה אלא מצו' על הכהן להשביע:
ואינו כותב ואמרה האשה אמן. שאינו אלו קבלה שהאשה מקבלת עליו האלות:
רי"א לא הי' מפסיק. משהתחיל אם לא שכב איש אותך לא הי' מפסיק עד אמן אמן דדריש את לרבות צוואות וקבלות:
רי"א כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא אלות בלבד ולא קללות הבאות מחמת ברכות ולא קבלות ולא צוואות דדריש האלות האלה למעט כולן חוץ האלות ממש:
גמ' איש פלגון. פליגי ר"י ור"ל:
משביע ואח"כ כותב. כן הוא סדר המקרא והשביע הכהן את האשה וגו' ואח"כ וכתב וגו':
כותב ואח"כ משביע. דסדר המשנה כך הוא דתני תחלה בא לו לכתוב וכו' ואח"כ תני על מה היא אומרת אמן אמן וסובר ר"ל דסדרא דקרא לאו דוקא דכתיב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים ואח"כ כתיב והשביע וגו' ואינן מימי מאררים אלא אחר שנמחק המגילה שהן שחורי' מהדיו כדאמרינן לעיל:
היך מה דהוא קרייא. כלומר כפשטא דקרא דכתיב תחלה והשביע ואח"כ וכתב וכו':
כדי לסמוך שבועה להשקייה. כיון דע"כ לומר דקראי לאו כסדרן כדפרישי' מוטב לומר שהיה כותב תחלה ואח"כ משביע כדי לסמוך שבועה להשקייה:
בין תניין. התנאי' שהתנה הכהן עמה אם לא שכב וגו':
בין שבועות. אם לא אמרה כל השבועו' והאלו' הכתובו' בפרשה מעכבת ההשקאה:
תניין אינן מעכבין. אם לא אמרם הכה:
הוון בעי מימר. סברוהו למימר:
אית ליה סובר כל פרשה שנא' בה חקה או תורה כל הכתוב בה מעכב והכאב פ' סוטה כתי' וזאת תורת הקנאו':
עוד הוא אית לי'. כלומר לעול' דתרווייהו סברו תורה וחקה מעכבין ומ"ד דתנאין אינן מעכבין לא איירי בשלא אמרן כלל אלא אם לא אמרן על הסדר הכתו' בתורה אינו מעכב. ל"א לכך קאמר כאן דאינו מעכב כיון דקראי לאו כסדרן כתיבו וכדפרישית בסמוך בדברי ריש לקיש:
ואתיין אילין וכו'. ואתיין פלוגתא דהנך תנאי כפלוגת' דר"י ור"ל:
כמ"ד משביע ואח"כ כותב. דקראי כסדרן כתיבו ותורה לעכב הוא:
כמ"ד כותב ואח"כ משביע. דתורה לאו לעכב הסדר קאתי או דלמה סובר דקראי לאו כסדרן כתיבו: