קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל
פרק ב
הלכה א
מתני' היה מביא. הבעל את מנחתה כדכתיב והביא האיש את אשתו והביא את קרבנה עליה עשירית האפה וגו':
כפיפה מצרית. לפי שעשתה מעשה מצרים:
כדי ליגעה. שתודה ולא ימחה שמו על המים:
תחלתן וסופן בכלי שרת. השתא משמע כשמביאה מביתו מביאה בכלי שרת לעזר':
כל המנחות טעונות שמן ולבונה. כדכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה ומנחת חוטא שאינה טעונה שמן ולבונה היתה באה מן החטים וסולת:
וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. דכתיב לא יצוק עליה שמן וגו':
מנחת העומר. אע"פ שהיא באה מן השעורים ואינה טעונה שמן ולבונה:
היא באה גרש. מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סלת בחטים:
קמח. הכל מעורב כמו שנטחן. ופריך כתיב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. ברישא כתיב ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאות היא:
מתני' היה מביא. הכהן:
מעתה כדי ליגעה. שתודה שלא ימחה שמו על המים הרי כבר נמחק דפשטא דקרא משמע שכל זמן שהעשרון על ידיה יהיו המים ביד הכהן וכ"פ הרמב"ם ל"א אם כדי ליגעה היה ראוי שגם המים יותנו על ידה השניי' ויותר נראה דה"ג מעתה כדי ליגעו וה"פ בתמיה וכי כדי ליגע הכהן היו עושים:
אלא כדי להטיל אימה עליה. היו נותנים המנחה על ידה והמים ביד הכהן:
ה"ג מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה. וה"פ מדקרי לה התנא מנחת' אע"ג דמשל בעל היא מלמד שקדשה לשמה לכך קורא אותה מנחתה:
כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קדשה לשמו ותני ר"ת ופליג. כלו' על כרחך לומר שגם לשמו היא קדשה דאל"כ פליגא אברייתא דר"ח:
לקרב כליל. מנחת סוטה שהיא אשת כהן אינה יכולה ליקרב כליל:
מפני שותפותה של אשה. שמנחתה נקמצת ואפילו היא כהנת כדתנן לקמן פ"ג:
לאכול. הכהנים השיריי' של מנחה כמנחת כהנת אינה יכולה:
מפני שותפותו של איש. שהוא כהן ומנחת כהן כליל תקטר:
ה"ג אלא הקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן. לאחר שקרב הקומץ השירים מתפזרים על בית הדשן:
ואת אמר מנחתה. ואיך נאמר שהיא מנחתה לבדה ואינה קדשה אלא לשמה א"כ אין שותפות להבעל בה ותהא נאכל וה"ל לתנא למתני מנחת' ומנחתו:
ואלא מה דאישתעי קרייא אשתעית מתני' והביא את קרבנה עליה. אלא כמו שדיבר המקרא כך דיבר התנא דקרא נמי קורא אותה קרבנה לפיכך תנא התנא מנחתה:
בעלה מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה. מנחת סוטה מי אמרי' הואיל ויש לו שותפות במנחתה מפריש עליה אפי' שלא מדעתה או כיון דעלה דידה קאתיא אינו מפריש חוץ מדעתה:
אחר מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה. את"ל בעלה הואיל ויש לו שותפות בה מפריש עליה חוץ מדעתה אחר מאי:
ייבא כיי דר"י. אתיא כי הא דאמר ר"י:
ארבעה מחוסרי כפרה וכו' ואלו הן זב וכו'. וקרי להו מחוסרי כפרה שאסורין ליכנס במקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן:
שכן אדם מפריש על בנו הקטן. שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכן בכולן כתיב תורה וכי היכי דאדם מביא על בנו הקטן שהוא מוטל עדיין בעריסה ואין לו דעת ה"נ מפריש שלא מדעתו של חבירו:
ופריך הניחא זב וזבה ומצורע. שייך אפי' בקטן אלא יולדת היכי משכחת קטנה יולדת:
ויש קטנה יולדת. בתמי':
ה"ג משהביאה שתי שערות היא ובנה חיים עיברה עד שלא הביאה שתי שערות וילדה משהביאה שתי שערות היא חיה ובנה מת וכ"ה בפסחים וביבמות:
מאי כדון. מעתה מנ"ל לר"י דביולדת מפריש עליה שלא מדעתה דהא כשהי' קטנה אינה ראויה לילד ומשהביאה שתי שערות גדולה היא ויש בה דעת:
ומשני אלא שכן וכו'. ופריך מכיון שהשיאה וכו' וכ"ה בפסחים כלומר ותו בתו קטנה א"א לומר ביולדת דמכיון שהשיאה וילדה כבר יצאה מרשותו:
אלא שכן אדם מפריש על אשתו החרשית. וזאת תורת היולדת מוקמינן ליה באשתו שאין בה דעת והוא מביא עליה קרבנה:
אין לה רצון. והרי היא כאנוסה ומותרת לבעלה:
וחרשת אין את יכול. לומר שמביא קרבנה עליה שהרי אינה שותת דכתיב ואמרה האשה אמן אמן וזו אינה יכולה לומר דחרשת שאינה בת דעת היינו שאינה שומעת ואינה מדברת וכיון שאינו מביא קרבן סוטה על אשתו שאינה בת דעת אינו יכול להפריש עליה חוץ מדעתה:
והוא מעוכב מלשמוח עמה. עד שתשתה כקרבנו הוא לפיכך בעלה מפריש עליה שלא מדעתה וכיון שבעלה מפריש עליה שלא מדעתה אף אדם אחר מפריש עליה שלא מדעתה כדאר"י בקרבנות מחוסרי כפרה ל"א ר' אבין פליג אר' יוחנן וקסבר דקרבן יולדת אין אחר מקרי' עליה שלא מדעתה דדוקא בענה שהוא מעוכב מלשמוח עמה בשמחת הרגל שתאכל עמו קרבן שמחה שהרי אסורה מלאכול קדשים עד שתביא קרבנה וכתיב ושמחת אתה וביתך לפיכך מפריש עליה שלא מדעת' דכקרבנו הוא אבל אחר לא והראשון נראה עיקר וכ"מ בסמוך:
אינו מפריש עליה. על אשתו היולדת שלא מדעתה עולת העוף דכתיב בקרבן היולדת ולקחה שתי תורים או שני בני יונה א' לעולה וא' לחטאת וקאמר ר' אחא דעולת העוף אינו מפריש עליה שלא מדעתה שאין העולה מעכבתה מלאכול בקדשים אבל החטאת שמעכבתה מלאכול בקדשים מפריש עליה שלא מדעתה:
אלא דבר שהוא מתירה לה בזה. ובסמוך מפרש מה בזה:
אין לך אלא זה. אבל ד"א אפי' הדומה לזה לא ולאפוקי מדר' אבין:
תני מה זה. כלו' מהו זה דתני בברייתא דבסמוך:
וקאמר דבר המעכבה מלאכול בזבחים. וה"ק אינו מפריש עליה אלא דבר שהוא מתירה לאכול בזבחים:
ופריך מעכבה היא מלאכול בזבחים. בתמיה וכי הסוטה מעוכבת מלאכול בזבחי':
ומשני מכיון שהוא בעלה מעוכב מלשמות עמה עד שתשתה שהרי אסורה לו עד אחר ההשקאה הרי היא כמעוכבת מלאכול זבחים. ל"א הכי פריך וכי מצוה היא שתאכל בזבחים דקאמרת הואיל ומעוכבת מלאכול בזבחים מפריש עליה שלא מדעתה ומשני שהטעם שיש לבעלה תועלת בקרבנה ולשון ראשון עיקר:
תני אפי'. קרבנות נזירות שעליה שהן שלש בהמות כדתנן בנזיר פ"ו בעלה מפריש עליה שלא מדעתה:
ופריך מעכבה הי' מלאכול בזבחים. בתמי' וכי נזירה מעוכבת מלאכול בזבחים שבעלה מפריש עליה שלא מדעתה וקשין אהדדי דתניא בסמוך אינו מפריש עליה אלא דבר שהוא מתירה לאכול בזבחים:
ומשני מכיון שהוא מעוכב מלשמוח עמה. שאין שמחה אלא בבשר וביין וכל זמן שהיא נזירה אסורה ביין ה"ל כמעוכבת מלאכול זבחים ומפריש עליה שלא מדעתה:
כל קרבן שהיא חייבת. לאפוקי נדרים ונדבות:
אפילו אכלה חלב וכו'. דהיא גרמה לה אפ"ה בעלה חייב עליה דהא שוגגת היא:
פטרה. גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן:
ה"ג שכך היא כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה:
ואחרן. ואחריות שהיה לי עליך מלפני היום מן הכל פטרתי אותך:
ופריך והתני סדר מנחות כך היא מביאן מתוך ביתו בכלי כסף ובכלי זהב. והני כלים שמביא מתוך ביתו לאו כלי שרת הן ובמתני' תנן כל המנחות תחלתן בכלי שרת:
ה"ג וראוי' לכלי שרת וכ"ה בבבלי. וה"פ דמשני בשאר כל המנחות תחלתן בכלי שאלו היה מקודש היה ראוי לכלי שרת משא"כ כפיפה מצרית לד"ה אינה ראוי' לכ"ש משום הקריבהו נא לפחתך:
הרי חטאתו ואשמו של מצורע. שטעונין נסכים כדתנן במנחות פרק שתי מידות:
אין תימר. שמצורע אינו חוטא אלא שמעצמן באו נגעים עליו כמו שא חולי:
זאת תורת המוציא שם רע. שהנגעים על לשון הרע הן באין:
מכיון שנתייסר. ע"י נגעים כבר נתכפר לו העון וקרבן לאשתרויי בקדשים הוא דמייתי:
ה"ג דכתיב ונקלה אחיך לעיניך. ודרשינן כיין שנקלה הרי הוא אחיך לכך בשעת הבאת קרבנותיו כמי שאינו חוטא:
מנחת מנחת לג"ש. נאמר להלן בסוטה מנחת קנאות היא ונאמר כאן במנחת העומר וכי תקריב מנחת ביכורים:
מה מנחת שנאמר להלן גבי סוטה שעורין היא כמפרש בקרא:
אף כאן. בעומר שעורים:
נאמר כאן. במנחת העומר וכי תקריב מנחת ביכורים אביב קלוי יגו':
ונאמר במצרים אביב כי השעורה אביב. ה"ג מה מצינו שהיחיד מביא חובתו מן החטין וחובתו מן השעורין אף ציבור מביא חובתו מן החטין יביאו מן השעורין וכ"ה בבבלי במנחות. וה"פ כמו שמצינו שהיחיד מביא שתי מיני מנחות חובה מן החטין מנחת חוטא ומהן שעורים מנחת קנאות כך הצבור מביאים שני מיני ביכורים מחטים ומשעורים ובעצרת ודאי מחטים מביאים כמפורש בקרא א"כ. העומר בפסח משעורים:
ה"ג דבר אחר אם תאמר מן החיטים אין שתי הלחם ביכורים וכ"ה במנחות. וה"פ א"ת שעומר בפסח קרב מחיטי שנה זו אין שתי הלחם ביכורים ורחמנא קרינהו ביכורים דכתיב וביום הביכורים:
חילקא. לשנים כשהחטה נטחנת לשני חלקים קרוי' חילקה וכן כולם משתנה שמן לפי רבוי החלקים:
מכאן ואילך. אם נטחנת ליותר מד' חלקי' קמחין הן הרי הוא קמח ואין צריך לבור סולת מתוכו דכסולת הוא הואיל וכבר נטחן כל כך או דלמא אפ"ה צריך לבור הסולת מתוכו ל"א מבעיא ליה אם נטחנו ליותר מד' חלקים ה"ל קמח וכשר למנחת קנאות דהא אין צריך לבור סולת מתוכן שהרי קמח באה או דלמא מ"מ לאו קמח הוא עד שנטחן הדק היטב ופי' זה נראה עיקר:
הלכה ב
פיילי. כוס בלשון יוני:
מן הכיור. דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי:
רי"א רביעית. דבהכי עדיין ניכר מראה מים ומראה דיו לאחר שנמחקה המגילה דר"י ממעט בכתב המגילה ואלו היה חצי לוג מים לא היה לו מראה דיו ומדאורייתא שיהיה מראה שניהם שוין במים לאחר שנמחקה המגילה בתוכן וכדמפרש בגמרא דמקרא יליף ליה:
כשם שממעט. ר"י בכתב המגילה לקמן במתני' כך ממעט כאן במים:
מקום היה שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל:
וטבעת היתה קבועה בה. לאוחזה בטבעתה ולהגביהה משאר רצפה שהיא כולה באבני שיש:
כדי שיראה. צריך שיתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים:
ונתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שלא יהא נבלע בתוכן. ה"ג תני חדשה. דבמתניתין ל"ג חדשה וכ"ה בבבלי ל"א תני במתני' חדשה ומתני' מני דר"א:
גמ' דתנינן תמן. בנגעי' ר"פ י"ד גבי מצורע:
מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב:
ופריך ניחא תמן. גבי מצורע שפיר שמעת ליה לר"א דבעינן חדשה מהיקשא דמים חיים:
הכא. גבי סוטה מנא לך דבעינן חדשה הא לא כתיב מים חיים:
אר"י דהוא. ר"א סבר כר"י דבסמוך דגבי סוטה בעינן מים חיים וילפינן כלי מינייהו:
מי מעיין. הן מימי הכיור וכיון דמכיור היה נוטל מים חיים הם:
מכשירין. ליתן לכיור כל המימות אפילו מי מקוה:
ה"ג אשכח תני בכלי חרס חדשה דברי ר"י אית וכו'. וכ"ה בבבלי וה"פ מצי ברייתא דתני בה מפורש דר"י כר"א דבעינן בסוטה חדשה:
אית תניי תני. איכא דמתני בברייתא בכלי חרש למעוטי מקידה והיינו שברי כלי חרס דלאו כלי הוא:
הוון בעי מימר. סברוהו למימר:
מ"ד בכלי חרש לא במקידה ר"ל. דבעי חדשה:
כולה רבנן. כלומר אבל לפי האמת איכא למימר הני תרי ברייתות אליבא דרבנן שנויות:
בשניטל רובה. של כלי והמקיד' אינה אלא מיעוט' של כלי לכך פסול:
לא במפוח'. שהושחר פניו ע"י האור:
ה"נ כול' רבנן מ"ד לא במפוחם שלא הוחזר לכבשן האש ומ"ד במפוחם בשהוחזר לכבשן וחזר לברייתו א"נ ה"פ לא במפוחם כרבנן דכיון דניתן בו מים קדושי' והשם נמחק בהן אין ראוי שיהי' מפוח' ומ"ד אפי' במפוחם כרבנן דבדיעבד לא מעכב וזה נראה דלפי הגהתי ה"מ לאוקמי נמי כולה כר"א דמתניתין אתיא כוותיה:
תמן תנינן. בפרה פי"א:
אזוב שהזה בו. מי חטאת על הטמא מת:
כשר לטהר בו את המצורע. דבעי נמי אזוב כדכתיב ולקח הכהן עץ ארז ואזוב:
זו. מתני' דפרה לאפוקי מדר"א:
ה"ג דתניא ר"א אומר הזה בו על החטאת וכו'. וכ"ה בתוספתא ובתוס' דף טו ע"ב:
פסול למצורע. שהאזוב משתנה קצת ע"י המים:
והלא דין הוא. כלומר למה ליה למתני בברייתא תרתי הא מרישא שמעינן תרווייהו ולא ה"ל למתני אלא שהזה על החטאת פסול למצורע:
ה"ג הזה בה על המצורע אינו דין שיהא פסול לחטא':
מהו שיכשר למצורע אחר. להזאה ולר"א מיבעיא לי':
הדא ר"י ור"ל מודי ביה. כלומר מ"ד כשר איכא לאוקמי ככ"ע כר"י ודאי אתיא דאמר בפירוש בסמוך דכשר וגם ר"ל אפשר דמודי במצורע אחר דכשר דאע"ג דנשתנה קצת כיון דהשינוי נעשה ע"י טהרת מצורע אחר כשר א"נ סתמא דש"ס פליג אר' יוסי וקסבר דטעמא דר"א דפוסל באזוב שהזה בו על טמא מת הוא משום שנעשו בו מלאכה אבל טהרת מצורע אחר לאו מלאכה היא דהא אזוב שהזה בו מי חטאת לטמא מת זה כשר לטהרת טמא מת אחר כמפורש במס' נגעים:
ה"ג ומ"ד פסול הדא לית ר"י מודי ביה דהא ר"י אמר בסמוך דכשר:
שבתי הייתי. היה בשבת אצל ר' טרפון:
ה"ג שהיא של אברית. פי' מין ארז:
וראשה טרף. שיהי' בראשה עלה ל"א שיהי' ראשה שוה ומחולקת כמו ראיתי נחש טרוף:
ועובייה כרביע כרע של מטה. חולק א' לשני' וחוזר וחולק השני' לארבע' הוי עוביו יומא של עץ ארז כא' מהם:
ומזין ושונין ומשלשלין. כדאמרינן שטיהר בו שלשה מצורעי':
ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית. שר"ט שלא בזמן הבית היה:
מי המרים יכול שיהיה מראיהם מראה מים:
ה"ג תלמוד לומר ארר אי ארר יכול מראה דיו וכו'. וה"פ לכך כתיב המאררים שיהיו שחורי' יכול שיהיו שחורי' כדיו ת"ל מי:
שיערו חצי לוג מים מן הכיור. בו ניכר המים והדיו שנמחק מעל המגיל' שקצת שחרו' ניכר בהם:
והא תני. במתני' רי"א רביעית. נמצא שהן שחורים ביותר שאינן מראה מים כלל:
ומשני ר"י כדעתי'. ר"י לשיטתו שהוא ממעט בכתב נמצא דאף ברביעי' המים ניכרי' שאין שם דיו הרבה שהרי הכתב מועט:
תמן תנינן. ביומא פ"ג:
אף היא. הילני המלכה:
שפרשת סוטה כתובה עליה. שלא יצטרך להביא ס"ת לכתוב ממנה מגילת סוטה:
שבשעה שהחמה זורחת. כלומר שמתחלת להזריח היתה ורחת על הטבלא:
היו הניצוצות. הן זהרורין שהחמה זורחת מן המזרח ונוטה נגד ההיכל שהוא לצד מערב:
והיו יודעין שזרחה החמה. והגיע זמן ק"ש כותיקין שקורין עם הנץ החמה:
אל"ף בי"ת וכו'. כלומר ראשי תיבות של פ' סוטה אבל לא כל התיבות שאין כותבין את התורה מגילה מגילה:
ופריך והא תני ככתב שכאן. שעל הטבלא באותו כתב כתב במגילת סוטה:
לא מעובה ולא מידק. אותו כתב שעל הטבלא לא הי' עב ולא דק אלא בינוני כדי שיהיו במים מראה מים ומראה ארר ואלו לא היה הכתב בינוני בטל' מראה אחת מהן שמעינן מיהת דכל הפרשה כתובה על הטבלא דהא כתב על המגילה כמו שכתו' בטבלא. ומשני פתר לה באל"ף שכאן וכו'. באותו כתב שכתוב' האל"ף בטבלא היתה כתובה במגילה ואח"כ גמר התיבה באותו כתב וכן כל התיבות:
כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה. דקסבר כותבין התורה מגילה מגילה:
ומתרגם כל דקדוקי הפרשה. שצריך לפרש לה שתבין הפרשה כולה כדי שתודה:
ולמה מים ועפר וכתב. שהרי היה אפשר לעשות הכל בשבועה לבדה:
ומשני מים ממקום שבאת. לכך צריך מים שתחלת יצירת האדם מהזרע שהוא כמים א"נ שבא ממקום יציאת המים מהאדם:
כתב לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון. כדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים:
תמן תנינן. בפ"ג דאבות הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עברה. מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון:
באירך. כלומר תחלת מקורך והיינו ממקום שבאת שהוא מטיפה סרוחה:
בורך למקום שאתה הולך. שהוא בור הקבר. ג' דברים צריכין שיהו לשמה. דכתיב גבייהו לה ודרשינן לה לשמה:
וכתב לה. גט כריתות:
ועשה לה. הכהן כל התורה הזאת דכתיב בסוף פ' סוטה:
או תפשה לא ניתן לה. דכתיב גבי שפחה חרופה דגט שחרור של שפחה צריך שיהיה לשמה:
אפר פרה. דגזרה שוה גמירי מהדדי אפר פרה מעפר סוטה דנאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר:
ועפר סוטה. דכתיב אל המים מדלא כתיב במים ללמד דבעינן שיהא נראה על המים:
ורוק יבמה. דכתיב לעיני הזקנים וחלצה וירקה:
אף דם צפור מצורע. ששוחטו אל כלי חרס על מים חיים צריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם צפור ניכר בהן:
בטל. מראהו ברביעית מים:
מבטל את הרביעית. מים שלא יהא ניכר בו לכך היה נוטל רביעית מים חיים לטהרת המצורע:
בדם. דכתיב וטבל אותם בדם צפור השחוטה ובמים החיים:
יכול בדם ודאי. ולא במים:
מי סוטה נפסלין בלינה. דהא ממי כיור אתיין ועוד שנתקדשו בכלי שרת דהא בחצי לוג שבמקדש היו מודדין וכלי שרת מקדשין:
ה"ג יכול מן המונח בקופה. וה"פ אי הוה כתיב ומן העפר אשר במשכן יכול שמביא עפר בקופה לעזרה וממנו נוטל וסגי בהכי:
ת"ל אשר יהיה בקרקע המשכן. מקרקעיתו הוא נוטל:
ה"ג יכול יחפור בדקר. וה"פ אי הוה כתיב אשר בקרקע המשכן ולא כתיב אשר יהיה יכול אם לא מצא עפר תיחוח שנוח לינטל יחפור שם בדקר:
ת"ל אשר יהי'. הא לא הקפיד קרא אלא שיהא מונח על קרקעית המשכן שעה אחת הא כיצד יש שם עפר תיחוח מביא משם:
אין שם מביא. ונותן שם על הקרקע וחוזר ונוטלו ונותנו לתוך המים:
אכן את אמרת. לא כך שנויי' הברייתא כדקאמרת אלא הכי את אמרת כדמסיק:
ת"ל אשר יהי' מכל מקו'. מתקן מבחוץ ומכניס להיכל ואין צריך להניח בקרקע ההיכל:
ה"ג בקרקע המשכן לרבות קרקע בית עולמי'. וכ"ה בבבלי בפרקין וה"פ א"כ קרקע למה לי לרבות בית עולמים והיינו המקדש שבירושלים דסד"א משכן דיקא ולא מקדש:
הלכה ג
מתני' ואם לא שכב איש אותך וגו'. הנקי וכיון דכתיב בלא יו"ר דריש ליה כאילו כתיב חנקי וקאי אקרא דבתרי' דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממי' המאררי' האלה ואת כי שטית:
ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וגו'. שאין זה אלא מצו' על הכהן להשביע:
ואינו כותב ואמרה האשה אמן. שאינו אלו קבלה שהאשה מקבלת עליו האלות:
רי"א לא הי' מפסיק. משהתחיל אם לא שכב איש אותך לא הי' מפסיק עד אמן אמן דדריש את לרבות צוואות וקבלות:
רי"א כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא אלות בלבד ולא קללות הבאות מחמת ברכות ולא קבלות ולא צוואות דדריש האלות האלה למעט כולן חוץ האלות ממש:
גמ' איש פלגון. פליגי ר"י ור"ל:
משביע ואח"כ כותב. כן הוא סדר המקרא והשביע הכהן את האשה וגו' ואח"כ וכתב וגו':
כותב ואח"כ משביע. דסדר המשנה כך הוא דתני תחלה בא לו לכתוב וכו' ואח"כ תני על מה היא אומרת אמן אמן וסובר ר"ל דסדרא דקרא לאו דוקא דכתיב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים ואח"כ כתיב והשביע וגו' ואינן מימי מאררים אלא אחר שנמחק המגילה שהן שחורי' מהדיו כדאמרינן לעיל:
היך מה דהוא קרייא. כלומר כפשטא דקרא דכתיב תחלה והשביע ואח"כ וכתב וכו':