קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל
פרק א
הלכה א
מתני' המקנא לאשתו. לישנא דקרא נקט וקינא את אשתו ולקמן במתני' מפרש כיצד מקנא לה:
מקנא לה ע"פ שנים. אם בא להשקותה מי המרים צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני ואם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירתה ואינו משקה אותה:
ומשקה ע"פ עד א' או ע"פ עצמו. ואפי' אין עדים שנסתר' אלא עד אחד או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה נאסר' בסתירה עד שתשתה שסתירת' אוסרתה עליו מספק רי"א צריך שני עדים אף לסתירתה:
עד אחד. אם יש להתובע עד אחד שחבירו חייב לו אף על פי שהתובע אינו טוען ברי אלא על פי העד זוקקו לשבועת ממון לא כל שכן שמשקה על פי עד אחד:
גמ' ה"ג. ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דבר של אימה אלא מתוך מתון. וה"פ שיקנא לה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול ויליף ליה מדכתי' ועבר עליו רוח קנאה היינו רוח טהרה:
מה איתאמרת למצוה. מיבעי' ליה אם למצוה לכתחלה נאמרו הדברים שלא יקנא מתוך שחוק או אפי' לעכב שאם קינא באח' מכל הדברים אין קינויו קינוי:
ופשיט אתיא כהדא כל מקום שנא' תורה או חוקה בפרשה כל האמור בה מעכב. ובפ' סוטה נאמר זאת תורת הקנאות ש"מ דמעכב:
חובה. לקנאות את אשתו אם רואה שנסתרת עם שכיניה:
ר"י. דידיה אמר רשות אם ירצה רשאי לקנאו' ואינו עובר על לא תשנא את אחיך בלבבך:
כאורין. דברי' מכוערים בפריצות כגון ראשה פרוע ושאר דברים השנויי' בסמוך:
לפום כן. לפיכך הוא אומר חובה לקנאות כדי שלא תבא לידי איסור או שיתברר על ידי מים:
וצדדיה מפורמין. צדי בגדיה קרועין עד שנראה בשרה או חלוק':
ת"ל כי מצא בה ערות דבר. ודברי' אלו לדבר ערוה דמיין ומצוה להוציאה הרי דמודים ב"ש שמוציא' ע"י דברים מכוערים וא"צ לקנאותה:
קיימתיה בעדים. הא דיכול להוציאה משום דברים מכוערין בשיש עדים בדבר:
וכאן. בסוטה ליכא עדי' בפריצות אלא בקינוי':
אפי' הקדיחה תבשילו. שרפה ע"י אור או ע"י מלח יכול לגרש את אשתו דדרי' כי מצא בה ערות דבר או ערוה או שאר דבר סרחון:
לפום כן הוא אומר רשות. דאם נמצאו בה דברים מכוערים יגרשנה דלא יהא אלא הקדיחה תבשילו:
ה"ג ומ"ט דר' יהושע כי מצא וכו':
דבר דבר. לג"ש נאמר כאן דבר ונאמר להלן ע"פ שנים עדים יקום דבר:
ה"ג ומשקה ע"פ שנים ומעלה בו וכו'. וה"פ ערוה ודבר בעינן ב' והיינו הסתיר' והקינוי ומעלה בו בשעת השקאה ע"פ תנאים שהתנ' עמה ע"פ עידי קינוי ל"א דפרי' הש"ס הא כתי' ומעלה בו מעל משמע בו לחודא והיינו ע"פ עצמו שהקינוי והסתירה ע"פ עצמו סגי ומשני בתנאים וכו'. שהמעילה בו היא ע"פ אחרי' ופי' זה עיקר ובגי' התו' ליתא:
ואין מציאה בכ"מ. לענין הדין לדון ע"פ מציאה זו אלא בעדים כמו כי ימצא בקרבך באח' שעריך וכו' והדומי' לו:
מה מקיים ר"ל דבר. כלומר לר"י ב"י אליב' דר"ל האי דבר במאי מוקמ':
דבר שהוא מרגיל לבוא לידי ערוה. דהיינו יחוד א"נ דבר מכוער:
עד אחד מהו שישקה. כי"ל דמתני' קמיבעיא ליה דע"פ עצמו שמעינן מדכתי' ומעלה בו אבל ע"פ עד אח' מנין. ומשני ומה אם פיו שאינו זוקק לשבועת ממון אם מודה שחייב ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא וחייב ואין כאן שבועה ואם מודה בקנס פטור ואם כופר הכל פטור הרי הוא משקה אי נמי פיו של התובע אינו זוקק הנתבע לשבועה אם מכחישו ואפילו הכי משקה על פי עצמו ופירוש זה עיקר:
קרוב מהו שישקה. לרבי אליעזר מבעיא ליה ופשיט מי קרוב מבעלה. ואפילו הכי תנן במתני' שמשקה על פי עצמו כל שכן קרוב אחר:
ופשיט מה בינו לבין קרוב. וכי היכי דמשקה על פי קרוב על כרחך לומר דכל שבעלה מאמין בדבר יכול להשקותה אם כן הוא הדין בעד מפי עד:
ופרי' קרוב אף על פי וכו'. כלומר לא דמיא עד מפי עד לקרוב דקרוב אפשר שיהיה כשר לאחר זמן כגון שהוא קרוב ע"י חתנות שנשא אחותה או בתה ושאר קורבה שפוסלין אותו וכשתמו' אשתו כשר להעיד אבל עד מפי עד לעולם פסול:
הכי גרסינן מאי טעמ' דרבי אליעזר ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו וכו' ומעלה בו בסתירה והכי פירוש "(אמר רבי) אליעזר דמתני' פריך מאי טעמא ומשני כי מצא וכו' וערוה הכי גרסינן מה מקיים רבי ליעזר ערוה ומשני ערוה שהיא באה מכח דבר סתירה הבאה מכח קינוי דשני עדי' ומעלה בו שהסתירה שהיא המעילה נעשי' על פי עצמו משקה אותה:
הכי גרסי' א"כ אין לדבר סוף הכל ממנו לקנאות לה בינו לבינה ולהביא עדים וכו'. והכי פירוש לדבריך פעמים שלא קינא לה הבעל וכשיכעוס יאמר שכבר קינא לה בינו לבין עצמו מפלוני ומביא עדים שנסתרה עמו סתירה כל דהו דכיון דלא קינא לא נזהרה בו ומפסדת כתובתה בזמן הזה שא"א להשקותה אי נמי דכבר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ונאסרה לו:
אמר רבי יוסי. לתרץ קושית חכמים מה טיבה להסתר כלומר אין הכל ממנו אלא היא עשתה שלא כהוגן שנתיחדה עם איש אחר וכיון שעשתה שלא כדין אין אחריות כתובתה עלינו:
אלא אתיא. הא דאמרו חכמים לדברי רבי אליעזר אין לדבר סוף לר"א דמתניתין שיקנא לה בפני שנים ואחר כך יאמר שנסתרה על פי עצמו והיא לא תרצה להתבזות ולשתות ותפסיד כתובתה הכי גרסינן די לא אתיא אלא על דמתניתין הכל ממנו לקנות לה על פי שנים ולומר מפיו שנסתרה ולפוסלה מכתובתה:
אפי' כהדין תנייא אתיא. אף על דברי ריב"י יפה השיבו חכמים שאין לדבר סוף למ"ד דמקנא לה אפי' מאביה ומבכה:
קשיא הכל ממנו לקנות לה מאביה ומבנה וכו'. ואם תאמר מאי טיבה להסתר. לכך ראויה לקנוס:
ומשני התורה התירה להסתר. עם אביה ובנה נמצא שכדין עשתה ולמה תפסיד על פי דיבורו כתובתה חנם והיינו דקאמרו לריב"י שאין לדבר סוף:
כי יסיתך אחיך בן אמך. או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר:
בתך בסתר. כלומר בסתר אבתך נמי קאי דמותר להיות עמה בסתר:
אמך בסתר. דבן אמך משמע שהבן עם אמו דאם לא כן מ"ש בן אמך דנקט ולא בן אביך:
ודר עמה. דלא תקיף יצרי' עלייהו:
עם אחותו ואינו דר עמה. תמיד ביחוד אבל לפרקי' שרי להתייחד:
עידי קינוי שנמצאו זוממין לוקין. משום לא תענה. ואין משלמין. דגורם דגורם הוא שהרי עדיין צריך עדי סתירה ושמא היתה שותת:
מהו שישלמו. כתובתה ואינן לוקין דהלא מכוחן שהעידו על הסתירה היתה מפסדת כתובתה אלו לא היתה שותת מיראת בדיקת המים:
או ייבא כיי דמר. או אתיא כי האי דמר רבי בא וכו' והאי דרבי בא לא ידעתי היכן הוא:
אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין. לומר אולי לא היה עושה דבר זה כגון שהעידו שקר בדבר שנתחייב שבועה לא אמרינן אלו לא רצה לישבע היה חייב לשלם אף העדים זוממים ישלמו:
והכא כן. אף הכא לא ישלמו מספק דשמא לא היתה שותת דמספיקא לא מפקינן ממונא אי נמי אפילו הפסידה כתובתה פטורין מלשלם דהא לא כוונו להפסיד כתובתה אלא להשקותה:
נסתרה בעד אחד שחרית וכו'. לר"י דמצריך שני עדי סתירה קמיבעיא ליה אם ראה אחד שחרית ואחד בין הערבים מי מצטרפין ופשיט ייבא כהדא. אתיא כהא דתניא:
נתיחדה עמו בפני שנים. מי שנתן גט לאשתו ואחר כך נתייחדה עמו בפני שנים:
צריכה הימנו גט שני. דמסתמא בעל לשם קידושין:
באחד. אם לא היה שם אלא עד אחד שנתייחד עמה:
אין זה יחוד. שאין מצטרפין עידי יחוד א"כ ה"ה עידי סתירה דדמיין לעדי בעילה אין מצטרפין:
ה"ג מאחר שהוא איש והיא אשה קינויו קינוי או אין קינויו קינוי. וה"פ כיון שזהו האיש שקינא ממנו את אשתו בשחרית הוא האיש שקינא לאשתו ממנו בין הערבים א"כ מצטרפין והוי קינוי או לא:
ייבא כהדא. אתיא כהא דתניא:
אין מקבלין מן העדים. עדותן לפסוק הדין על פיהם אלא אם כן ראו שניהם כאחת את העדות:
ה"ג ואפילו ראו זה אחר זה:
בעידי הבכורה. שאומרים על אשה או על בהמה שכבר נפטר רחמה ואפילו לא ראו כאחת אי נמי שמעידין ששמעו מן האב בזה אחר זה שזהו בנו הבכור כ"פ תו' בסנהדרין:
ובעידי החזקה. זה אומר בפני אכלה ג' שנים ראשונות של השמיטה וזה אומר בפני אכלה ג' שנים האחרונות של השמיטה מצטרפות דאחד קרקע קמסהדי חזקה מעלייתא ל"א שנים מעידים על שנה הראשונה וב' על השניה וב' על הג' ופי' זה נראה עיקר:
אף בעידי סימנין כן. בשהעידו אשתי שערות שראו בזה אחר זה מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה דמצטרפין:
מה דא פשיטא. כלומר הא ודאי פשיטא לן:
בגבו. תחת אותו מקום:
זה אומר ראיתי שני שערות בגבו. דמצטרפין דתרווייהו אסימן אחד קמסהדי:
ה"ג וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסה לאו כלום וכ"ה בכתובות וסנהדרין. דחצי עדות וחצי דבר הוא דעד אחד חצי עדות ושערה אחת חצי דבר:
וכ"ש גבו וגבו. שכל אחד מעיד על שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא דאפשר דתרווייהו בחד שערה קמסהדי:
ה"ג שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבה ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסה ר"י בר בון וכו'. וכ"ה בכתובות וסנהדרין:
כמעיד על חצי סימן וחצי דבר הוא. וקרא כתוב ע"פ שנים עדים יקום דבר דבר שלם ולא חצי דבר:
אני אומר שמא נשרו. כשראו השנים האחרונים שערה זו שבכריסה כבר נשרה הראשונה שבגבו נמצא שמעידין על דבר שלם וכל מה שהיו יכולין לראות ראו וכן הראשונים כשראו זו שבגבו עדיין לא צמחה זו שבכריסה שיעידו עליה:
ה"ג אחד אומר ראיתי שתי שערות בגבה ואחד אומר ראיתי ב' שערות בכריסה רבי חגיי וכו' וכ"ה בכתובות וסנהדרין:
ד"ה פסול בין לרבנן בין לריב"ק פסול דחצי עדות הוא וכדמסיק בסמוך:
במחלוקת. בהא נמי פליגי רבנן וריב"ק לרבנן אין מצטרפין ולריב"ק מצטרפין:
על רבי' אנא פליג. דר' בא היה רבו של ר' יודן:
יאות אר"ח. דלד"ה פסול. וקרא עליו ערער. שהוא מזוייף:
זה מעיד על שנים. וכו'. באו עדים אחד מעיד על חתימת ידן של שני עדים הראשונים החתומים בשטר והשני מעיד על חתימת ידן של שלישי ורביעי שמא כלו' הוא בתמיה ודאי דלא מהני שהרי צריך שיהיו שני עדים על כל חתימה מהעדים:
וכה. והכא נמי על כל סימן וסימן צריך שיעידו שני עדים:
יליף לה משני חזקה. דלא מהני עידותן אם אין כל אחד מעיד על שתי שערות:
ה"ג שאכלה שנה ראשונה ושניה ושלישית ואחד מעיד וכו':
שמא כלום הוא. בתמיה דודאי צריכים שני עדים על כל חזקה וה"נ כן הוא:
הלכה ב
מתני' ודברה עמו. שלא במקום סתר עדיין מותרת לביתה לשמש עם בעלה:
כדי טומאה. כדי העראה:
אסורה לביתה. מספק כדמפרש בגמ' ג' טומאות וכו':
ואם מת. קודם שהשקה ואין לו בנים והיא זקוקה ליבם:
חולצ'. לינשא לשוק ולא מתיבמת ובגמ' יליף ליה:
גמ' ופריך סוף דבר עד שתדבר עמו. מדתנן כיצד הוא מקנא לה א"ל בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני משמע דזהו הקינוי שאל תדברי ואם נסתרה ולא דיברה אין סתירתה כלום בתמיה הא בקרא כתיב ונסתרה והיא נטמאה משמע דבסתירה לחוד נאסרה:
ומשני דיברה אתי מימר לך. כלומר דיברה אתי לאשמועינן דבדיבור לחוד לא נאסרה אבל בסתירה לחוד נאסרה ותרתי קתני וה"ק אל תדברי ונסתרה או דברה אף על פי שעברה על קינויו אצל דיבור או אם דברה עמו אחר קינוי גמור דאל תסתרי עדיין מותרת לבעלה אבל עברה על קינויו אצל סתירה כגון שאמר לה אל תסתרי ונכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה וכו':
לשון נקי היא מתני'. כלומר איבעית אימא אל תדברי דרישא כולל דיבור וסתירא דקרי ליחוד נמי בלשון דיבור וקאמר התנא דאם דברה עמו ממש אינו כלום אבל אם יחדה עמו ה"ל סתירה אחר קינוי ואסורה ותוס' (דף ה) פירשו דכולא חדא תירוצא הוא ופי' הראשון נ"ל:
מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת. מי אמרינן דלא שייך קינוי אלא בסתירה האסורה מן התורה דיחוד אסור מדאורייתא אבל באומר אל תסתרי עם שני בני אדם כאחד לא הוי קינוי כדתנן סוף קידושין אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים או דלמא כיון דלכתחלה בעינן שיהו כשרים הוי קינוי:
מ"ד מקנא לה מאביה ומבנה. אף על גב דמותרת להתייחד עמהן כדאמרי' לעיל ה"ה בשנים הוי קינוי אע"ג דליכא איסור ביחוד שלהן:
ר"י בעי מקנא לה ממאה בני אדם או לא ומשני משני בני אדם לא קימבעיא ליה דס"ל דאף בשני בני אדם איכא איסור יחוד אלא דקמיבעי' ליה מהרבה בני אדם דודאי ליכא איסור יחוד מהו שיקנא לה ומאה דנקט לאו דוקא אלא גוזמא נקט:
הא זה אחר זה לא. אפי' לבית הכנסת הויא סתירה:
מ"מ יש רגלים לדבר. ר' מנא הוא דקאמר אע"ג דבבה"כ ליכא סתירה מעלייתא שרבים נכנסים בו מ"מ כיון שנכנסו בזה אחר זה יש רגלים לדבר שדעתם לעבירה:
לפלטיא בלילה הוי סתירה:
ה"ג למבואות האפילות ביום כן גי' תוס' בפ"ה:
אמ' לון. אמר להם סוטה מה היא לבעלה ספק או ודאי:
ה"ג אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י ומה כאן שיש בו דעת לשאול אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאול ברה"י ספקו טמא ברה"ר ספקו טהור מיליהון דרבנן וכו' כ"ה בתוספתא ובתוספות וה"פ כל ספק טומאה מסוטה ילפינן מה סוטה שיש בה דעת לשאול אם טהורה או טמאה היא ונסתרה ברה"י ספקה טמא ואסורה לבעלה עד שתשתה ה"ה כל הטמאות כלן ושרץ דתני לאו דוקא:
מיליהון דרבנן. הא דרבי יוחנן בסמוך פליג אהך ברייתא וסובר דלאו מסוטה יליף ספק טומאה ברה"י:
אין לה רצון. והרי היא כאנוסה ומותרת לבעלה:
והא תנינן. בפ"ג דטהרות:
הא. מדיוקא דמתני' שמעינן דיש בו דעת לשאול ספיקו טמא. וכן מפורש בתוספתא ומביאה הר"ש דקטן שיש בו דעת לשאול ספיקו טמא:
ברם הכא. אבל הכא בקטנה זו יש בה דעת לשאול א"נ בועלה יש בו דעת לשאול ואפ"ה מותרת מספק לר' יוחנן ש"מ דלאו מסוטה יליף:
מפני מה וכו'. תוספתא במס' טהרות ה"ג מצינו שהציבור עושין פסחיהן בטומאה וכו':
מה טומאה ידועה. השתא טומאה ודאית:
ק"ו ספק טומאה. דהספיקות כלן מדבריהם. הרמב"ם:
תמן תנינן. בכריתות פ"ב:
הכי גרסינן עשה בהן את המערה כגומר ובשפחה אינו חייב אלא על גמר ביאה כ"ה בכריתות וה"פ דבשפחה כתיב שכבת זרע שראויה להזריע:
וחייב על כל ביאה וביאה. בשאר עריות ובשפחה אינו מביא אלא קרבן אחד על ביאות הרבה:
שכבת זרע. דכתיב גבי שפחה חרופה עד שיפלוט הזרע:
ופריך הכא. גבי שפחה חרופה כתיב שכבת זרע והכא גבי סוטה נמי כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע:
והכא את אמר כן. בסוטה אמרי' לקמן בסמוך דשיעורא כדי העראה:
ומשני שנייה היא. שאני הכא גבי סוטה דהתורה אמרה דבסתירה בעלמא היא טמאה. ופריך ליידא מילה. א"כ לאיזה דבר צורך כתיב גבי סוטה שכבת זרע:
ומשני לשיעורין. שתהא הסתירה כשיעור שישכב איש אותה שכבת זרע:
כדי הערייה. דהיינו נשיקת אבר באותו מקום:
כדי חזירת דקל. כדי שידחה הרוח את הענף והוא חוזר למקומו:
כדי מזיגת הכוס. למוזגו במים וסתם כוס רביעית:
כדי לשתותו. ולמזגו:
כדי גלגול ביצה. לצלות ביצה שתהא מגולגלת:
אע"פ שאין ראיה. גמורה לדבר דקרא לאו הושטת יד לסל כתיב ביה יש זכר ורמז קצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם:
לאחר התרת סינר. לאחר שכבר הסירה בגד התחתון:
כל אחד ואחד. מן החכמים הללו בעצמו שיער כמה שהוא שוהה בהעראתו:
ופריך ובן עזאי. מי נשא מימיו דנימא בעצמו שיער הא אמר אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים:
ומשני אית דבעי מימר נתחמם. איכא דאמרי קרי לאונסו על ידי חום ושיער באותו חימום:
ומותרת בתרומה. אם אשת כהן היא:
שלש טומאות האמורות בפרשה היינו בתחלת הפרשה דאלו בכל הפרשה הרבה טומאות נאמרו והיינו ונסתרה והיא נטמאה וקנא את אשתו והיא נטמאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה:
ה"ג לתרומה וכי מה מצינו אשה שהיא מותרת לביתה ואסורה בתרומה. וה"פ למה לי קרא לאסרה בתרומה כיון דלא מצינו אשה שהיא מותרת לביתה ואסורה בתרומה ש"מ דהיתר ביתה גורם לה היתר תרומה א"כ ה"ה כשאסורה לביתה אסורה בתרומה:
ומשני למה לא. מצינו בת כהן וכו' ואסורה לאכול בתרומה דבי נשא כשמת בעלה ואין לה בנים ממנו דאי לאו דנאנסה היתה מותרת בתרומה כדכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל א"כ ה"ה סוטה ה"א שתהא אסורה לביתה ותאכל בתרומה:
לא מצינו וכו'. כלו' אלא פריך הכי לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה מחמת בעילת איסור ותהא מותרת בתרומה וסוטה שהיא אסורה לבעל מהיכא תיתי שתהא מותרת בתרומה:
א"ר אבין. אלא תריץ הכי דלא אצטריך קרא לאסרה בתרומה אלא לאסרה ליבם אם מת בעלה קודם שתשתה:
מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דסוטה אסורה ליבם:
מה את ש"מ. כלומר איך ילפינן מהך קרא פרט לאונסין:
מה תחת אישך. כשהיא נבעלת לבעלה הוא ברצון אף לבועל צריך שיהיה ברצון פרט לאונסין:
כן אסורה לבועל. שנאמר ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחת לבעל ואחת לבועל:
כך היא אסורה לאחיו של בועל. לעולם:
יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל. דטומא' כתיב בה כעריות דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה:
כך תהא אסורה לאחיו של בועל. לעולם וכ"ש לבועל עצמו:
נישמעינ' מן הדא. תא שמע מברייתא השנוי' בתוספת' סוף מס' יבמות:
אסור בה. באשתו שנתייבמה כיון שנטמאה בבעילת אחיו:
ומותר בצרתה. אשתו השנייה:
אסור בה. באשתו שנתייבמה:
ומותר באשת אחיו. שהיתה לו מלבד היבמה ולא אמרינן דאשת אחיו כצרת סוטה היא דהא לא תפסי בה קידושין שהרי היתה אשת איש:
הדא אמרה. מדקאמר ומותר בצרתה ש"מ דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ יהא אסור באשתו שהרי אלו מת לאחר שחזר ואחיו קיים היה אחיו אסור בצרתה שהרי צרתה שנתייבמת לו באיסור אסור' לו מדאורייתא ופוטרת צרתה א"כ גם לדידיה תאסור כצרת סוטת אחיו של הבועל אלא ודאי דצרת סוטה מותרת לאחיו של הבועל:
אתייא. הא דתניא ומותר באשת אחיו:
כרבנן דתמן. כחכמים שבבבל דאמרו דרבנן ור"ע פליגי באשת אחיו א"כ הך ברייתא אתיא כרבנן דר"ע:
כל עריות שאמרו. שהן ערו' אין צריכות הימנו גט אם ניסת למי שהיה ערוה עליו:
חוץ מאשת איש. שניס' ע"פ ב"ד דאצרכוה חכמים גט משני כדתנן במתני' ר"פ האשה רבה:
אף אחות אשתו ואשת אחיו. שנשאן בטעות שסבר שמתה אשתו או שמת אחיו ואח"כ נודע לו שטעה צריכות הימנו גט שיאמרו בהיתירא נשאו ושלא היו ממש בקידושין הראשונים וכשיצאו בלא גט יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכיון דמחששא זו מצרי' ר"ע גט א"כ אשת אחיו נמי תהא אסורה לו שיאמרו אחיו כדין נשאה וכיון שהיא הסוטה צריכה הימנו גט כדין אשת איש שנטמא' יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת מתגרשת ואחת מתייבמת:
ברם כרבנן דהכא. והיינו ר' יוחנן דבסמוך דקאמר דבאשת אחיו אף רבנן מודו דצריכה גט קשיא ברייתא זו דלא כמאן:
משום הלכות אשת איש קנה בה. כיון שניסת לו בהיתר גמור החמירו בה כאלו היא אשתו והצריכו ממנו גט:
וערוה היא. א"כ לדבריך שדנו. בה כאלו היא אשתו של השני ה"ל כאלו נשא אחיו אשה שהיא ערוה לו שהרי היא אסור' לו כערוה אחרי שנטמאה וערוה פוטרת צרתה:
א"ר חיננא. לעול' אפי' כרבנן דהכא נמי אתי' והא דמותר באשת אחיו היינו טעמא דכי היכא דאמרי' בעלמא לענין ממון בה קנסו ולא ביורשי' ה"נ בה קנסו ולא קנסו באשת אחיו לענין מצות יבום:
אמר רבי חנניה ברי' דרבי הילל. ותדע דאתי' כרבנן דהכא דאי כרבנן דתמן אפי' בה יהא מותר דכיון דסברי שהיא יוצאת בלא גט מהשני מותרת לו דהא אנוסה היא א"ו דאתי' כרבנן דהכא וכיון דצריכ' גט אסורה לבעלה גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה נמצא מחזיר גרושתו משניס':
צרת סוטה אסורה. דטומאה כתי' בה כעריות:
צרות גרושה. כלומר וצרות מחזיר גרושתו משניסת מותר' קס"ד דדוקא קאר"י צרת גרושתו אבל גרושה עצמה אסורה מק"ו השתא במותר לה דהיינו בעלה זה שמת שהיתה מותרת לו קודם שניסת להשני אסורה לו לאחר שניסת להשני באסור לה והיינו יבמה לא כ"ש אבל צרתה מותרת דלא אלים האי ק"ו למדחי צרה מיבום:
גרושה עצמה מותרת לביתה. כלו' ליבם. דלא אמרי' ק"ו במקום מצוה:
ופריך מהו פליג. מי פליג שמואל אר"י דלא קאמר אלא צרת גרושה משמע גרושה עצמה אסורה:
ומשני בגין וכו'. לעולם לא פליגי והא דאר"י צרת גרושה ולא אמר גרושה עצמה בשביל שהיו עוסקין בדיני צרות נקט צרת גרושה ולא הזכיר גרושה אבל באמת סובר דאף גרושה מותרת:
מריח ערוה נגעו בה. דסוטה דמיא לערוה לבעלה וליבם לפיכך החמירו בצרתה כבצרת ערוה:
מפני שכתוב בה טומאה בעריות. דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה:
הלכה ג
מתני' אלו אסורות לאכול בתרומה. לעולם ואפי' היא בת כהן ואלו שאר סוטו' אינן אסורות אלא עד שישתו ונמצאו טהורות:
ושבאו עדים שהיה טמאה. ואפילו לאחר שתשתה ולא בדקוהו המים אסורה איסור עולם לפי שאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת שנאמר ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה הוא שהמים בודקים אבל איכא דידע בה אפילו העדים הם במדינת הים אין המים בודקים:
ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקין אותה דכתי' ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון שלא בא עליה לאחר סתירה אז והאשה ההיא תשא את עונה אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו: