אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה ה

הלכה ד

מתני' רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה ששמחה היא לו אבל לא להחמיר שאם טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה:

לא להקל ולא להחמיר. שמתוך שנזקק לו להראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו אף הוא נזקק להחמיר שאם הוא טמא צריך לטמאו דכתיב לטהרו או לטמאו שאין כהן רשאי לשתוק וטוב הוא לו שלא יראהו הכהן כלל:

מלקט אדם עצמות אביו ואמו. כדי לקברם במקום הגון:

ששמחה היא לו. כשרואה אותם קבורין בקברי אבותיהם:

לא יערער על מתו וכו'. בגמרא מפרש:

קודם לרגל ל' יום. שדרך בני אדם לכנס מעות קודם לרגל ל' יום ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן וימנע משמחת הרגל וי"א שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר ל' יום להספדו:

גמ' תמן תנינן. פ"ד דנגעים:

ופסת כגריס. בשפסתה לאחר הפטור איירי:

ר"ע מטמא. דיש כאן נגע וסימן טומאה עמו:

תיראה כתחלה. דחשיב כנגע אחר ונגע חדש הוא זה:

ופריך הא רבי עקיבא מטמא.מחליט ורבנן דאמרי תראה כתחלה. נמי מחליטין כשרואה אותו שהרי נמצא בו מחי' או שיער לבן אם כן מאי בינייהו:

ערב הרגל. כשהנגע נראה לו כך בערב הרגל איכא בינייהו ואליבא דרבי מאיר:

רבי עקיבא אומר הוא הנגע הראשון ואין נזקקים לו לא להקל ולא להחמיר:

והיידא היא. ואיזהו שלא להחמיר דקאר"מ שאין את נזקק לו לשנייה דווקא:

אתיא דיחידייא וכו'. ר"ע דנגעים אתיא כחכמים דהכא ור"מ דהכא אתיא כחכמי' דמתני' דנגעים ור"מ וחכמים דמתני' פליגי בנגע דכגריס ופסת כגריס וכו':

ה"ג אתיא דיחידייא דהתם כסתמא דהכא רמ"א וכו' ובסמוך גרסי' ודיחידייא דהכא כסתמא דתמן ורבנן אמרי חורי היא וכו':

ופריך תנינן הכא. בתמיה הא תני בברייתא רמ"א רואין את הנגעים בתחלה להקל א"כ אף השנייה רואין אליבא דר"מ ואת אמרת דאליבא דרבנן דהתם אין רואין השנייה:

תמן. בנגעים דאיירי בשהלכה לה האום והוא הנגע הראשון לכ"ע נזקקין לו שהרי ניכר לכל שהוא להקל ואין בו שום ספק:

ברם הכא. אבל מתני' איירי בשעדיין האום קיימת וצריך חקירת חכם לר"מ רואין להקל ולרבנן אין רואין והא דנקט בשהלכו להם הסימנין ל"ד אלא בשאין בהן סימנין איירי דביש בהן סימנין לא שייך ראייה וחקירה:

נראים דברי ר"י במוסגר ודברי ר"מ במוחלט. במוסגר לא חזי ליה דלמא מטמא ליה חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצער ליה ובימי חלוטו חזי ליה דצוותא דעלמא עדיף ליה דאי מטמא לא מטמא יותר מדעיקרא ואי מטהרו משמתו דאית ליה צוותא דעלמא אף על גב דאסור בתשמיש המטה צוותא דעלמא עדיף ליה:

ה"ג רע"א הוא קדמייתא ואינו נכנס לעזרה ורבנן אמרי חורי הוא ונכנס לעזרה:

הא ר' עקיבא וכו' מה ביניהון. ל"ג ליה דהא אדלעיל קאי:

פריחה ביניהון. אם פרח הנגע בכולו איכא בינייהו דקי"ל הפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא ואפילו פרח לאחר הפטור נמי מיקרי פורח מן הטמא וכ"ה בהדיא בת"כ ומביאו הר"ש רפ"ח דנגעים והשתא לרבי עקיבא דאמר שהוא נגע הראשון ה"ל פורח מן הטמא וטהור ולרבנן דאמרי נגע אחר הוא ה"ל פורח מן הטהור וטמא:

פריחה ושחין המורד ביניהון. ואיזהו שחין המורד כגון השחין והמכוה שהן מכות טריות ואינן מטמאין בנגעים ואינן מעכבין הפריחה בכולו וקסבר דאם פרח בכולו ואח"כ נתרפא השחין ופרח גם עליו דטמא וה"ה ה"נ אם פרח בכולו חוץ ממקום שהיה הנגע בראשונה ואח"כ פרח גם עליו לר"ע דאמר היא קדמייתא טהור שהרי הוא כאילו היה הנגע עליו ולרבנן טמא דמה שפרח עכשיו על מקום הנגע הראשון כנגע חדש הוא וכאלו פורח על שחין המורדין לאחר שנתרפא:

בגין דהוא חורי. בשביל שהוא נגע אחר הוא דטמא לרבנן אבל אם הוא הנגע הראשון כלומר לר"ע טהור אתייא כי האי דארשב"ל:

דאתפלגון. דפליגי ר"י ורשב"ל:

פרחה בו בשחין המורד. שנתרפא לאחר שפרחה בכולו ואח"כ פרח עליו כנ"ל לפרש הסוגיא ואף שיש לי עוד פירושים אחרים וזהו מה שנראה לפי סוגית המשניות והתוספתא דנגעים:

במהמורות בשוחות עמוקות כמו במהמורות בל יקומון:

וקוברין אותן ברזים. דהיינו בארונות העשויים מארזים:

שנינוחו. שנצלו מן הדין שלאחר עיכול הבשר פטור מן חיבוט הקבר:

ממקום למקום. ממקום שהיה מונח תחלה למקום אחר:

אין בו משום ליקוטי עצמות. שהוא נקבר בארון שהיה שם מתחלה:

בארון של אבן. שהוא כקרקע:

אבל בארון של עץ. ה"ל כליקוטי עצמות שלוקח אותן ממקומן וקוברן במקום אחר:

ואפילו בארון של עץ וכו'. שהרי כקבור הוא אלא איזהו ליקוטי עצמות אם העביר באפיקרוסין דודאי אין דרך להניחם כך:

אפיקרוסין. מלבוש שלובשים סמוך לבשר:

ה"ג חגיי בשם ר"ז ליקוטי עצמות כשמוען ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם אל עצם משיתאכל הבשר תני אין וכו'. וה"פ ליקוטי עצמות כשמוען כמשמעו שמלקט עצם אל עצם ואפילו המעבירן באפיקרוסין אין בו משום ליקוט עצמות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

אין שמוע לליקוט עצמות. אם שמע שנלקטו עצמות אבותיו אינו מתאבל עליהם אם לא היה שם בשעת הליקוט:

והוא ששמע. ביום מחר שלאחר ליקוט עצמות אבל אם שמע ביום שנלקטו מתאבל עליהם אע"פ שלא היה שם:

ויש שיעור לליקוט עצמות. כמה ילקוט כדי שיתאבל עליהן או דלמה אין שיעור ואפי' כל שהוא חייב להתאבל:

ניקומכי. שם חכם:

לקרוע ולהתאבל כר' אחא דסובר דכל דיני אבילות נוהגין בליקוט עצמות ושלא להיטמות כר' יוסי. דר' הלל כהן היה והורה לו ר' מנא שלא יטמא לעצמות אביו שאין זה בכלל קבורה שמטמא להן:

מה שהן אומרים בבית הכנסת. ברוך מנחם אבלים:

מה שהן אומרים בשורה. כשהיו חוזרין מן הקבר היו עושין שורה סביב האבל לנחמו ומושיבין אותו והן עומדין סביב:

קילוסין. שמספרים בשבחו של הקב"ה שממית ומחיה וי"א דמספרים ומשבחים בשבחו של מת לפי מה שהוא:

מזכירתו בין המתים. עם הספד שעושה חבירו על מתו:

בישן. שכבר מת לו מזמן רב הוא דאסור לעורר ולהספידו עתה:

אבל בחדש מותר. להספידו כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת צער דעיקר טעם איסורו שלא יצער במועד:

ליוייתה. זיווגה כדכתיב כמער איש ולוית:

לוייתה. לשון יללה:

אפי' בקבר. שכבר מתו בניה לא ישאנה:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה