קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן· רבי דוד פרנקל
פרק א
הלכה א
מתני' משקין בית השלחין ארץ עיפה וצמאה למים עיף ויגע מתרגמינן משלהי ולאי וה"א מתחלף בחי"ת ששניהם ממוצא הגרון:
במועד. דדבר האבוד מותר במועד ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותה אם אינו משקה אותה תדיר מיד נאבד כדתנן לקמן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישק' במועד דלא פסדי אבל שתו לפני המועד ישקם במועד ודוקא שדה לבן של תבואה שהוא שלחין משקין במועד אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי:
ובשביעית. מותר להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל ובית השלחין משום מועד בלבד הוא דנקיט:
שיצא בתחילה. שיוצא עכשיו מתחילה ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טירחא:
שלא יצא בתחילה. שהוא ישן:
אבל לא ממי גשמים. בגמ' מפרש:
עוגיות. חריצים בעיקרי הגפנים כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב:
גמ' ניחא. כלומר הניחא ממעין שלא יצא בתחלה משקין שאין בו טורח אלא ממעיין חדש למה משקין וכי לאו טירחא היא וטירחא בי"ט אסורה:
אלא כר"מ. אתיא מתני' דסובר מעיין שיוצא בתחלה לאו טירחא היא. דר"מ אמר. מעיין שיצא בתחלה משקין ממנו שדה בית הבעל אם כן ע"כ לומר דסובר דלאו טירחא היא וכדמסיק:
בית הבעל. שדה שא"צ להשקותה אלא גדילה על הגשמים:
דברי הכל. לעולם מתני' אתיא כדברי הכל ומעיין שיוצא בתחלה לאו בשנעשה מחדש איירי אלא שהיה מתחלה מעיין אחד ונעשה עכשיו שנים או שהיו מימיו מועטין תחילה ונתרבו עכשיו וליכא טירחא דליכא למיחש שיפלו כותליו:
שחרבה. מעיינה שרגילה להשקות' ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקי לה עכשיו פסדי הרבה:
ה"ג על דעתיה דר"מ משקין ממנו דבר שאינו אבד ודבר שאינו טריח. וה"פ משקין ממנו שדה בית הבעל שהוא דבר שאינו אבד וכדמסיק ומעיין שיוצא בתחלה כגון שהיו מימיו מועטין ונתברכו או שנעשה מאחד שנים וכדמפרש ר' יוסי דלאו טירחא היא ושרי:
אבד וטרח מה אמרי ביה רבנן. מי אמרינן דדוקא במעיין שיוצא בתחילה דלית בה טירחא הוא דקאמרי רבנן דמשקין מהם בית השלחין אבל מידי דטירחא אפילו דבר האבד אסור או דלמא ה"ק אפילו דבר שאינו טורח דוקא בית השלחין משקין ממנו אבל דבר האבד אפילו מידי דטורח שרי:
נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:
עמדה מלהכחיש. שאינה נפסדת אפילו אין משקין אותה:
זו בית הבעל. דפליגי בה ר"מ וחכמים משמע דבבית השלחין לא פליגי ור"מ בבית השלחין אפילו בדבר דטרח נמי מתיר דאל"כ לר"מ מאי איכא בין בית השלחין לבית הבעל וכיון דחכמים ור"מ לא פליגי אלא בבית הבעל ש"מ דבדבר האבד אפילו טרח נמי מתירין ל"א מדקתני זו היא מחלוקת דר"מ וחכמים משמע דבתרווייהו פליגי בין בשדה בית השלחין בין בשדה בית הבעל ומינה שמעינן דלרבנן אבד וטרח אסור:
עד כדי שתשהא שנים או ג' ימים. שלא שתו קודם הרגל סגי וה"ל כבית השלחין או צריכין יותר:
חברייא. הוא החפירה שהיה בה המים:
נגב. נתייבש ג' ימים לפני המועד וחזר המעיין במועד:
אתא. האי דינא לפני ר"ה ואמר אותן זרעים שנפסדו ישקה אותן ושלא נפסדו לא ישקה אותן ש"מ דבעינן יותר מג' ימים:
ר"י ורבי יוסי הורו. במקום ששמו מקרת דצילייא שהיתה זרועה שעורים לקצרן במועד שלא יבקעו השעורין ויפסדו וי"מ עקרת דצילייא מקום שהצל שולט:
ופריך הניחא מי קילון. דאסורין דאיכא טירחא יתירא אלא מי גשמים מ"ט אסורין דהא ליכא טירחא:
מפני שהן כמי קילון. וגזרו דלמא אתי למיעבד מי קילון:
הא בשביעית מותר. לשתות ממי קילון:
ואית דבעי וכו'. ויש שרוצים לחלק בין מועד לשביעית בענין אחר:
ע"י שזמנו מרובה. שאסור כל השנה התירו אפי' דבר דטרח:
אותן ז' ימים אחרונים. דסוף שנה שביעית מי לא מסתברא דליהוו כז' ימי הרגל דזמנו קצור ואסורין או לא פלוג וכולהו שריין ולא איפשיטא:
מי תמציות. הן המים שיורדים מן ההר לאחר שירדו הגשמים:
שלא פסקו. ועדיין הן מבצבצין ממי גשמים שירדו עליהן מהו שיהו כמי גשמים או כמעיין:
נישמעינה מן הדא. תא שמע מהא דתניא בתוספתא פ"ק דמקואות:
הרי הן כמי תמציות שפסקו. שהקרובים לעיר טמאים:
מי גבים. מלשון מים מגבא:
עד איכן. מקרי מי גשמים ולא מי מעיין:
כדי שתפרח חברית. שיגדלו החפירות שהמים נקוין לתוכן:
כרגלי האווז. שהם הולכי' ומתרחבי':
ה"ג פרחה חברית ופסקו למפרע הוא נעשה כמעיין וכו'. וה"פ אם פרחה חברית למפרע הוא נעשה כמעיין אף קודם שפרחה היו להמים שבתוך חברית דין מעיין כיון שפרח לבסוף או דלמא מכאן ולהבא דהיינו לאחר חפירה הוא דהוה כמעיין:
ליידא מילה. לאיזה דבר קמיבעיא לך הא אסור להשקו' ממנו עד לאחר שפרחה חברית א"כ מאי נפקא מיניה אי הוה למפרע מעיין:
ומשני הטביל בו. בחפירה מחטים וצינורות קודם שפרחה אם כמעיין הוא טהורים דמעיין מטהר בכל שהו ואם לאו כמעיין הוא למפרע טמאים:
אילין אגטרגטייא. הנך חריצין מי הוו כמו קילון ואסורין או כמעיין הן:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן:
והלא כמו משקין לים הגדול הם. כאילו הגשמים הם מחוברין לים הגדול:
משקין ממנה. בית השלחין שהיא גבוה ומעיין נובע בצדו ובית השלחין אחרת נמוך ממנו ובריכה בצדו וכשמשקין בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין לתוך הבריכה מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מהבריכה אע"ג דבריכה עבידה דפסקה הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין:
ועודה מנטפת. מתוך בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה:
וכי מחמת הניטוף היא יכולה להשקות. בתמיה ודאי לא סגי לה בהכי אלא מחמת הבריכה עצמה שהיא מליאה מקדמת ואע"פ שהבריכה כמי קילון כיון דהמים המנטפין נמשכין מהמעיין לתוכה משקין:
זאת אומרת בריכה שנתמלאת וכו'. משקין ממנה:
הפוסקין והבריכה. חדא מילתא היא:
אם היתה אמת המים עוברת ביניהן. לאחר שנתמלאו משקה מהן ואינו נמנע כיון שהמעיין נמשך לתוכו:
אלו הן הבדידין וכו'. כלומר עוגיות הן הבדידין שבעיקרי אילנות והן בורות קטנים כמין בתי הבד:
כי האי דתנינן תמן. פ' כ"ט דכלים:
ידי הבדיד ד'. הוה חיבור ואם נגעה טומאה טהור ובדיד הוא כלי ברזל שבו חופרין הבדידין:
הלכה ב
מתני' האמה. חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה וקרויין אמה לפי שהן רוחב אמה ברום אמה:
בתחלה. אם לא היתה מעולם אין עושין בתחילה במועד משום טירחא:
ובשביעית. מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית:
ומתקנים את המקולקלות. אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחא מתקנים אותה אבל אין עושין אותה בתחלה במועד:
ומתקנים קלקולי המים. מים המכונסים בגומות לשתות מהן:
וחוטטין. מנקין:
ומנקרין. ומוציאן מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן:
ומציינין. עושין ציונין על הקברות שממחין סיד ושופכין על הקבר והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה:
ויוצאין. שלוחי ב"ד במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים לעקור אותן לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה ובימי המועד נשכרים בזול מפני שהן בטילים:
גמ' תמן תנינן. בשביעית פ"ב:
רבי אלער בן עזריה אוסר. להוציא זבל מעט כדי להוסיף עליו דשמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו וצריך להוציא עשר משפלות בבת אחת או יעמיק ג' בארץ או יגביה ג' למעלה מן הארץ שכיון שהמקום ההוא משונה משאר המקומות שבשדה לא מיחזי כמזבל וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה ניכר הוא:
פתר לה. פירשו למתניתין בשני פרושים:
ה"ג בשהיה לו דבר ממועט בתוך שדהו. וכ"ה במס' שביעית:
כן ראב"ע אמר אין זבל מצוי. וחייש שמא לא ימצא לו זבל יותר:
פתר לה. פירוש אחר:
בשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו. אבל שדהו כבר הוא מזובל:
מפני מראית העין. בשעה שמוציאו יאמרו לזבל שדהו הוא עושה א"נ שלא ידעו שהוא מזובל מקודם שביעית לפיכך אסור עד שיוציא עשר משפלות כאחת דנראה דלעשות אוצר קמיכוין:
ופריך ולית. להו לרבנן דחיישינן למראית עין ומ"ט פליגי אראב"ע:
דחוטרא. שם מקום:
סל ומגריפו שבידו. מוכיחין עליו שלא הוציאו אלא לעשות:
אמר אילין שמועתא דהכא. הך שמעתתא דתרין פתרין דשביעית א"נ הני תרין פתרין אמתני' דהכא וכן נראה עיקר:
דתנינן תמן. היינו רישא דמתני' ואשגרת לשון דשביעית נקט לשון תמן:
מפני שהוא מכשיר צדדיה לזריעה. כשחופר האמה ומניח העפר על שפת האמה עביד לה ארעא רכיכא והרי הוא ראוי לזריעה והלכך אסור אף בשביעית:
מפני מראית העין. שנראה כעודר לצורך שביעית שחופר כעודר:
וכא מה אית לך. והכא במסכת בשביעית מ"ט אוסר ראב"ע כיון דלא חיישינן למראית העין:
לית לך. א"א לך לומר אלא כפירוש הראשון איירי שהיה לו דבר מועט בתוך שדהו ושמא לא ימצא לו יותר ונראה כמזבל שדהו:
מה נפק מן ביניהון. מאי בינייהו:
חפר לעשות אמה של בנין. ומרחיקים הזרעים מן הבנין:
גיבסס. מין סיד וקורין בל"א גיפ"ס:
מותר שהרי ניכר. דלצורך אמה חופר:
כהדא וכו'. כהא דמרחץ דאנשי סכותא נשבר במועד:
דבני. כמו בי בני:
ושרא. והתיר להן ר' אבהו למיעבד ולתקנו במועד:
בטריח וכיווני לא וכו'. בדבר שיש בו טורח וכיוונו לעשותו במועד סברוהו למימר אפילו של רבים אסור כדתנן לקמן ובלבד שלא יתכוון מלאכתו במועד ואפילו לרבים אסור:
אמרין. דמותר לעשות במועד אפילו כיוונו דאם לא מתעביד עכשיו במועד שהפועלים בטלים ונעשה בזול לא יעשה כלל:
איירא דציפורין. אמת המים שבציפורי נפתח במועד:
ה"ג ואסר ר' ירמיה אר"פ לא אסר ר"י אלא משום הלכת הפטיש שיוחנן כה"ג אסר מלעשות מלאכת הפטיש במועד משום דאוושי מילתא טובא וה"נ אסר ר' ירמיה משום דאוושי מילתא:
בית עלמא. בית הקברות:
דבר מקטייא. שם מקום:
איתפחת. נשבר במועד:
אלא להיות שפין את סדקיהן. אבל לתקנו ממש אסור:
גרפין לון. כלו' מאי חוטטין גורפין אותן:
כי האי דתנינן תמן פ"ד דמקואות:
החוטט בצינור לקבל צרורות. א"כ חוטטין דהכא נמי לגרוף:
ומשקין את הסוטות. בודקין אם ראוי לשתות:
ומפרקין את המנעול מע"ג האימום וכו'. לאו צרכי רבים הוא אלא סיומא דתוספתא הוא ובח"מ איירי דמותר לפרק המנעול מע"ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שצריך אומן ואסור במועד:
ופריך לא כבר ציינו באדר. כדתנן במתני' ולמה צריך תו לציין במועד:
ושטפו. לציון הראשון וצריך ציון אחר:
לא כבר יצאו באדר. ולמה להו לצאת שנית במועד:
ואין הצמחין. של הכלאים היו ניכרים כולן בט"ו באדר:
מניין. רמז לציון הקברות מקרא:
טומאה קוראת וכו'. כלו' עושי' סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש:
ועברו העוברים וגו'. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ופשטיה דקרא הציון הוא שיטלו אותו משם ויקברנו בגיא המון גוג מ"מ רמז הוא שבא הכתוב להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון שיפרשו מפני הטומאה:
עצם. קדריש כולא קרא:
על העצמות. אע"פ שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל ואיירי בשיש בו רובע הקב אע"פ שאינו לא רוב בנין ולא רוב מנין:
על השדרה ועל הגלגולת. ואע"פ שאינן אלא עצם א':
ע"ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי אבן המתגלגל דהכי משמע לישנא דקרא ובנה שהוא מחובר בבנין:
אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר. ויאמרו שהטומאה היא שם ומטהרים טמאות ומטמאין טהרות שלא כדין:
למקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלו מציינין דאל"כ חינו מרגיש עד שיבוא אל הציון וכבר נטמאו הטהרות לכך מרחיקין מקצת וכשיבוא אל הציון מרגיש בטומאה שלפניו ואינו הולך לשם:
מכאן לציון. שעושין סימן:
ה"ג תני מצא אבן וכו':
אע"פ שאין מקיימים כן. שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית בסמוך וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא באוהל:
אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה. מת שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ונקבר שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הלזה ואפילו האבן קטן:
קמצוץ. פי' שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בפסחים פ' כיצד צולין דף כ"ו:
היו שתים. אבנים מצויינות וריוח ביניהן עליהן טהור שאני אומר מפני הטומאה שביניהן ציינו עליהן:
אם היה חרוש בינתיים. המקום שבין שני האבנים היה חרוש הרי הן כיחידות ובניהן טהור דמסתמא לא היה שם טומאה שאין חורשין מקום הטמא:
ה"ג ותחתיהן טמא. שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין:
ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כל זמן שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור עליו ומפסיד טהרותיו:
מוטב שיתקלקלו בו לשעה עד שיתעכל:
ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שעדיין הטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה:
הלכה ג
מתני מושכין את המים מתחת אילן זה לאילן אחר דליכא טירחא אבל לא ישקה כל השדה:
שלא שתו. דלא פסדו:
בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל דמשום הרווחא שרו חכמים:
גמ' רבי מנא אמר לה\. להך שמעתתא דבסמוך סתם ולא אמרה משמיה דשמואל אבל ר' אבון אמרה משמיה דשמואל. בסתם. שדה חלוקים רבי אליעזר בן יעקב ורבנן אבל במטוננת אפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה דמותר ובשדה יבשה אפילו רבנן מודו דאסור:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן:
אם במרווחין. שהאילנות נטועים בריוח פחות מעשרה לבית סאה:
ד"ה אסור. שאין צריכין השקאה:
ד"ה מותר. דכיון דאין להם קרקע כל צרכן פסדי אי לא משקי להו:
הא רבנן וכו'. כמו גופא אפילו רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות מיבעיא לן לדידהו מהו להמשיך:
כמה דר' אליעזר בן יעקב אמר במרווחין. כלומר בסתם דמשווי להו כמרווחין אמר ר' אליעזר בן יעקב דמותר להמשיך ה"נ לרבנן מותר להמשיך במרווחין ממש:
ופריך ולא כן. סברוהו לומ' דבמרווחין לד"ה אסור והך שדה של עפר לבן במרווחין הוא דלא פסדי אי לא משקי לה ואפ"ה תנן בספ"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן בשביעית דברי ר' שמעון ואוקימנא התם רבי שמעון כרבנן דהכא והכא אמרינן דבמרווחין לדברי הכל אסור:
אלא כאן בשביעית. אפי' במרווחין שרי ובמועד אסור וליכא להוכיח דר' שמעון דהתם כרבנן דהכא:
הכי גרסינן אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי רבי שמעון רבי אליעזר בן יעקב אוסר כ"ה ספ"ב דשביעית. וה"פ מצא ברייתא מפורשת דרבי שמעון אוסר במועד:
מהו בזה ובזה בין ששתו וכו'. קשיא מה טעמא דחכמים הא כיון שלא שתו לפני המועד הן כשדה בית הבעל דמודה חכמים דאין משקין אותו אלא כאן באילן וכו' הא דתנן בזה ובזה היינו בין באילן בין בזרעים מותר להשקות אם שתו לפני המועד:
הלכה ד
מתני' האישות. מפרש בגמרא:
ובשדה הלבן. שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות:
בשדה האילן כדרכו. דמפסדי טפי ולהפסד מרובה חששו ובגמ' מפרש איזהו כדרכו ואיזהו שלא כדרכו:
ומקרין את הפירצה. מפרש בגמרא:
גמ' זו חולדה. שדרה בעיקרי הבתים ואינה רואה את השמש:
נפל אשת וגו'. הרי דקרא קרי לה אשת לכך קורא לה תנא דמתני' אישות:
ופריך הניחא בשדה אילן. דמותר לצודן כדרכו מפני שמפסידה אלא בשדה הלבן מה טעמא הא לא מפסדי מידי:
הסמוכ' לשדה אילן. וחיישינן שמא יצאו משדה לבן ויפסידו האילנות:
כדרכו. כלו' איזהו כדרכו:
תוחב בשפוד. למעלה מגומתן ומרדד האדמה וממעך אותן:
חורדי. כמו חורי:
נוטל. עפר מחור של אלו ונותן לתוך חור של אלו והן מחלקין זה את זה מפני שהן מריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר:
והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן. בין שתי חורין דכיון דאיכא הפסק מים ביניהון אין מכירין הני בעפר דהני:
שאינה סגה את העפר. שאין שם סייג וגדר מן העפר שמתחלה בשעת עשיית הגדר עושין גדר וצוברין עפר לפניו:
אבל פירצה שהיא סגה את העפר. ועדיין העפר עומד אסור לתקן פירצה זו בשביעית:
שהיא מכשלת את הרבים. שיש לחוש שתפול לרה"ר ויזקו בה רבים:
גוהה. נוטה ליפול:
ופריך ויסתור ולא יבנהו. דהא תו ליכא סכנה:
הלכה ה
מתני' רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה ששמחה היא לו אבל לא להחמיר שאם טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה: