אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה ב

הלכה א

מתני' האמה. חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה וקרויין אמה לפי שהן רוחב אמה ברום אמה:

בתחלה. אם לא היתה מעולם אין עושין בתחילה במועד משום טירחא:

ובשביעית. מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית:

ומתקנים את המקולקלות. אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחא מתקנים אותה אבל אין עושין אותה בתחלה במועד:

ומתקנים קלקולי המים. מים המכונסים בגומות לשתות מהן:

וחוטטין. מנקין:

ומנקרין. ומוציאן מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן:

ומציינין. עושין ציונין על הקברות שממחין סיד ושופכין על הקבר והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה:

ויוצאין. שלוחי ב"ד במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים לעקור אותן לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה ובימי המועד נשכרים בזול מפני שהן בטילים:

גמ' תמן תנינן. בשביעית פ"ב:

רבי אלער בן עזריה אוסר. להוציא זבל מעט כדי להוסיף עליו דשמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו וצריך להוציא עשר משפלות בבת אחת או יעמיק ג' בארץ או יגביה ג' למעלה מן הארץ שכיון שהמקום ההוא משונה משאר המקומות שבשדה לא מיחזי כמזבל וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה ניכר הוא:

פתר לה. פירשו למתניתין בשני פרושים:

ה"ג בשהיה לו דבר ממועט בתוך שדהו. וכ"ה במס' שביעית:

כן ראב"ע אמר אין זבל מצוי. וחייש שמא לא ימצא לו זבל יותר:

פתר לה. פירוש אחר:

בשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו. אבל שדהו כבר הוא מזובל:

מפני מראית העין. בשעה שמוציאו יאמרו לזבל שדהו הוא עושה א"נ שלא ידעו שהוא מזובל מקודם שביעית לפיכך אסור עד שיוציא עשר משפלות כאחת דנראה דלעשות אוצר קמיכוין:

ופריך ולית. להו לרבנן דחיישינן למראית עין ומ"ט פליגי אראב"ע:

דחוטרא. שם מקום:

סל ומגריפו שבידו. מוכיחין עליו שלא הוציאו אלא לעשות:

אמר אילין שמועתא דהכא. הך שמעתתא דתרין פתרין דשביעית א"נ הני תרין פתרין אמתני' דהכא וכן נראה עיקר:

דתנינן תמן. היינו רישא דמתני' ואשגרת לשון דשביעית נקט לשון תמן:

מפני שהוא מכשיר צדדיה לזריעה. כשחופר האמה ומניח העפר על שפת האמה עביד לה ארעא רכיכא והרי הוא ראוי לזריעה והלכך אסור אף בשביעית:

מפני מראית העין. שנראה כעודר לצורך שביעית שחופר כעודר:

וכא מה אית לך. והכא במסכת בשביעית מ"ט אוסר ראב"ע כיון דלא חיישינן למראית העין:

לית לך. א"א לך לומר אלא כפירוש הראשון איירי שהיה לו דבר מועט בתוך שדהו ושמא לא ימצא לו יותר ונראה כמזבל שדהו:

מה נפק מן ביניהון. מאי בינייהו:

חפר לעשות אמה של בנין. ומרחיקים הזרעים מן הבנין:

גיבסס. מין סיד וקורין בל"א גיפ"ס:

מותר שהרי ניכר. דלצורך אמה חופר:

כהדא וכו'. כהא דמרחץ דאנשי סכותא נשבר במועד:

דבני. כמו בי בני:

ושרא. והתיר להן ר' אבהו למיעבד ולתקנו במועד:

בטריח וכיווני לא וכו'. בדבר שיש בו טורח וכיוונו לעשותו במועד סברוהו למימר אפילו של רבים אסור כדתנן לקמן ובלבד שלא יתכוון מלאכתו במועד ואפילו לרבים אסור:

אמרין. דמותר לעשות במועד אפילו כיוונו דאם לא מתעביד עכשיו במועד שהפועלים בטלים ונעשה בזול לא יעשה כלל:

איירא דציפורין. אמת המים שבציפורי נפתח במועד:

ה"ג ואסר ר' ירמיה אר"פ לא אסר ר"י אלא משום הלכת הפטיש שיוחנן כה"ג אסר מלעשות מלאכת הפטיש במועד משום דאוושי מילתא טובא וה"נ אסר ר' ירמיה משום דאוושי מילתא:

בית עלמא. בית הקברות:

דבר מקטייא. שם מקום:

איתפחת. נשבר במועד:

אלא להיות שפין את סדקיהן. אבל לתקנו ממש אסור:

גרפין לון. כלו' מאי חוטטין גורפין אותן:

כי האי דתנינן תמן פ"ד דמקואות:

החוטט בצינור לקבל צרורות. א"כ חוטטין דהכא נמי לגרוף:

ומשקין את הסוטות. בודקין אם ראוי לשתות:

ומפרקין את המנעול מע"ג האימום וכו'. לאו צרכי רבים הוא אלא סיומא דתוספתא הוא ובח"מ איירי דמותר לפרק המנעול מע"ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שצריך אומן ואסור במועד:

ופריך לא כבר ציינו באדר. כדתנן במתני' ולמה צריך תו לציין במועד:

ושטפו. לציון הראשון וצריך ציון אחר:

לא כבר יצאו באדר. ולמה להו לצאת שנית במועד:

ואין הצמחין. של הכלאים היו ניכרים כולן בט"ו באדר:

מניין. רמז לציון הקברות מקרא:

טומאה קוראת וכו'. כלו' עושי' סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש:

ועברו העוברים וגו'. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ופשטיה דקרא הציון הוא שיטלו אותו משם ויקברנו בגיא המון גוג מ"מ רמז הוא שבא הכתוב להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון שיפרשו מפני הטומאה:

עצם. קדריש כולא קרא:

על העצמות. אע"פ שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל ואיירי בשיש בו רובע הקב אע"פ שאינו לא רוב בנין ולא רוב מנין:

על השדרה ועל הגלגולת. ואע"פ שאינן אלא עצם א':

ע"ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי אבן המתגלגל דהכי משמע לישנא דקרא ובנה שהוא מחובר בבנין:

אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר. ויאמרו שהטומאה היא שם ומטהרים טמאות ומטמאין טהרות שלא כדין:

למקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלו מציינין דאל"כ חינו מרגיש עד שיבוא אל הציון וכבר נטמאו הטהרות לכך מרחיקין מקצת וכשיבוא אל הציון מרגיש בטומאה שלפניו ואינו הולך לשם:

מכאן לציון. שעושין סימן:

ה"ג תני מצא אבן וכו':

אע"פ שאין מקיימים כן. שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית בסמוך וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא באוהל:

אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה. מת שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ונקבר שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הלזה ואפילו האבן קטן:

קמצוץ. פי' שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בפסחים פ' כיצד צולין דף כ"ו:

היו שתים. אבנים מצויינות וריוח ביניהן עליהן טהור שאני אומר מפני הטומאה שביניהן ציינו עליהן:

אם היה חרוש בינתיים. המקום שבין שני האבנים היה חרוש הרי הן כיחידות ובניהן טהור דמסתמא לא היה שם טומאה שאין חורשין מקום הטמא:

ה"ג ותחתיהן טמא. שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין:

ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כל זמן שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור עליו ומפסיד טהרותיו:

מוטב שיתקלקלו בו לשעה עד שיתעכל:

ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שעדיין הטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה