קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה א
מתני' משקין בית השלחין ארץ עיפה וצמאה למים עיף ויגע מתרגמינן משלהי ולאי וה"א מתחלף בחי"ת ששניהם ממוצא הגרון:
במועד. דדבר האבוד מותר במועד ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותה אם אינו משקה אותה תדיר מיד נאבד כדתנן לקמן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישק' במועד דלא פסדי אבל שתו לפני המועד ישקם במועד ודוקא שדה לבן של תבואה שהוא שלחין משקין במועד אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי:
ובשביעית. מותר להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל ובית השלחין משום מועד בלבד הוא דנקיט:
שיצא בתחילה. שיוצא עכשיו מתחילה ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טירחא:
שלא יצא בתחילה. שהוא ישן:
אבל לא ממי גשמים. בגמ' מפרש:
עוגיות. חריצים בעיקרי הגפנים כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב:
גמ' ניחא. כלומר הניחא ממעין שלא יצא בתחלה משקין שאין בו טורח אלא ממעיין חדש למה משקין וכי לאו טירחא היא וטירחא בי"ט אסורה:
אלא כר"מ. אתיא מתני' דסובר מעיין שיוצא בתחלה לאו טירחא היא. דר"מ אמר. מעיין שיצא בתחלה משקין ממנו שדה בית הבעל אם כן ע"כ לומר דסובר דלאו טירחא היא וכדמסיק:
בית הבעל. שדה שא"צ להשקותה אלא גדילה על הגשמים:
דברי הכל. לעולם מתני' אתיא כדברי הכל ומעיין שיוצא בתחלה לאו בשנעשה מחדש איירי אלא שהיה מתחלה מעיין אחד ונעשה עכשיו שנים או שהיו מימיו מועטין תחילה ונתרבו עכשיו וליכא טירחא דליכא למיחש שיפלו כותליו:
שחרבה. מעיינה שרגילה להשקות' ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקי לה עכשיו פסדי הרבה:
ה"ג על דעתיה דר"מ משקין ממנו דבר שאינו אבד ודבר שאינו טריח. וה"פ משקין ממנו שדה בית הבעל שהוא דבר שאינו אבד וכדמסיק ומעיין שיוצא בתחלה כגון שהיו מימיו מועטין ונתברכו או שנעשה מאחד שנים וכדמפרש ר' יוסי דלאו טירחא היא ושרי:
אבד וטרח מה אמרי ביה רבנן. מי אמרינן דדוקא במעיין שיוצא בתחילה דלית בה טירחא הוא דקאמרי רבנן דמשקין מהם בית השלחין אבל מידי דטירחא אפילו דבר האבד אסור או דלמא ה"ק אפילו דבר שאינו טורח דוקא בית השלחין משקין ממנו אבל דבר האבד אפילו מידי דטורח שרי:
נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:
עמדה מלהכחיש. שאינה נפסדת אפילו אין משקין אותה:
זו בית הבעל. דפליגי בה ר"מ וחכמים משמע דבבית השלחין לא פליגי ור"מ בבית השלחין אפילו בדבר דטרח נמי מתיר דאל"כ לר"מ מאי איכא בין בית השלחין לבית הבעל וכיון דחכמים ור"מ לא פליגי אלא בבית הבעל ש"מ דבדבר האבד אפילו טרח נמי מתירין ל"א מדקתני זו היא מחלוקת דר"מ וחכמים משמע דבתרווייהו פליגי בין בשדה בית השלחין בין בשדה בית הבעל ומינה שמעינן דלרבנן אבד וטרח אסור:
עד כדי שתשהא שנים או ג' ימים. שלא שתו קודם הרגל סגי וה"ל כבית השלחין או צריכין יותר:
חברייא. הוא החפירה שהיה בה המים:
נגב. נתייבש ג' ימים לפני המועד וחזר המעיין במועד:
אתא. האי דינא לפני ר"ה ואמר אותן זרעים שנפסדו ישקה אותן ושלא נפסדו לא ישקה אותן ש"מ דבעינן יותר מג' ימים:
ר"י ורבי יוסי הורו. במקום ששמו מקרת דצילייא שהיתה זרועה שעורים לקצרן במועד שלא יבקעו השעורין ויפסדו וי"מ עקרת דצילייא מקום שהצל שולט:
ופריך הניחא מי קילון. דאסורין דאיכא טירחא יתירא אלא מי גשמים מ"ט אסורין דהא ליכא טירחא:
מפני שהן כמי קילון. וגזרו דלמא אתי למיעבד מי קילון:
הא בשביעית מותר. לשתות ממי קילון:
ואית דבעי וכו'. ויש שרוצים לחלק בין מועד לשביעית בענין אחר:
ע"י שזמנו מרובה. שאסור כל השנה התירו אפי' דבר דטרח:
אותן ז' ימים אחרונים. דסוף שנה שביעית מי לא מסתברא דליהוו כז' ימי הרגל דזמנו קצור ואסורין או לא פלוג וכולהו שריין ולא איפשיטא:
מי תמציות. הן המים שיורדים מן ההר לאחר שירדו הגשמים:
שלא פסקו. ועדיין הן מבצבצין ממי גשמים שירדו עליהן מהו שיהו כמי גשמים או כמעיין:
נישמעינה מן הדא. תא שמע מהא דתניא בתוספתא פ"ק דמקואות:
הרי הן כמי תמציות שפסקו. שהקרובים לעיר טמאים:
מי גבים. מלשון מים מגבא:
עד איכן. מקרי מי גשמים ולא מי מעיין:
כדי שתפרח חברית. שיגדלו החפירות שהמים נקוין לתוכן:
כרגלי האווז. שהם הולכי' ומתרחבי':
ה"ג פרחה חברית ופסקו למפרע הוא נעשה כמעיין וכו'. וה"פ אם פרחה חברית למפרע הוא נעשה כמעיין אף קודם שפרחה היו להמים שבתוך חברית דין מעיין כיון שפרח לבסוף או דלמא מכאן ולהבא דהיינו לאחר חפירה הוא דהוה כמעיין:
ליידא מילה. לאיזה דבר קמיבעיא לך הא אסור להשקו' ממנו עד לאחר שפרחה חברית א"כ מאי נפקא מיניה אי הוה למפרע מעיין:
ומשני הטביל בו. בחפירה מחטים וצינורות קודם שפרחה אם כמעיין הוא טהורים דמעיין מטהר בכל שהו ואם לאו כמעיין הוא למפרע טמאים:
אילין אגטרגטייא. הנך חריצין מי הוו כמו קילון ואסורין או כמעיין הן:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן:
והלא כמו משקין לים הגדול הם. כאילו הגשמים הם מחוברין לים הגדול:
משקין ממנה. בית השלחין שהיא גבוה ומעיין נובע בצדו ובית השלחין אחרת נמוך ממנו ובריכה בצדו וכשמשקין בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין לתוך הבריכה מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מהבריכה אע"ג דבריכה עבידה דפסקה הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין:
ועודה מנטפת. מתוך בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה:
וכי מחמת הניטוף היא יכולה להשקות. בתמיה ודאי לא סגי לה בהכי אלא מחמת הבריכה עצמה שהיא מליאה מקדמת ואע"פ שהבריכה כמי קילון כיון דהמים המנטפין נמשכין מהמעיין לתוכה משקין:
זאת אומרת בריכה שנתמלאת וכו'. משקין ממנה:
הפוסקין והבריכה. חדא מילתא היא:
אם היתה אמת המים עוברת ביניהן. לאחר שנתמלאו משקה מהן ואינו נמנע כיון שהמעיין נמשך לתוכו:
אלו הן הבדידין וכו'. כלומר עוגיות הן הבדידין שבעיקרי אילנות והן בורות קטנים כמין בתי הבד:
כי האי דתנינן תמן. פ' כ"ט דכלים:
ידי הבדיד ד'. הוה חיבור ואם נגעה טומאה טהור ובדיד הוא כלי ברזל שבו חופרין הבדידין: