קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ד
מתני' הרי אלו נאמני'. דהא איכא תרי סהדי על כל כתב וכתב:
צריכין לצרף עמהן אחר. שיכיר כתב ידי שניהם שעל כתב ידן הן מעידין ולא על מנה שבשטר וצריך תרי סהדי על כל כתב וכתב:
וחכ"א א"צ לצרף עמהם אחר. דעל מנה שבשטר הם מעידין והרי הם כאלו אומרים אנחנו ראינו המלו' וחתמנו:
גמ' למה נצרכה. לא צריכא רישא דמתני' שהן נאמני' אלא לר' דסד"א דבעינן דוקא אחד מן השוק אבל לרבנן פשיטא דאפי' אם אינו מעיד על כתב ידו של חבירו נאמנין כדתנן בסיפא:
דברי רבי על השטר. הן מעידין ודברי חכמים על המלוה הן מעידין כדפרשתי במתני' כותב אדם. אם עשאוהו עד בדבר וירא שמא ישכח עדותו כותב עדותו ומניחו:
ומעידה. על פי אותו כתב אפי' לאחר כמה שנים:
והוא שיהא זוכר. העדות מעצמו אפי' בלא ראיית השטר:
אע"פ שאינו זוכר עדותו. אלא ע"י כתבו:
ואתייא דר"ח כרבי. דכשהעדים זוכרי' ההלואה בלא ראיית השטר אפי' רבי מודה שאין צריכין לצרף עמהן אחד מן השוק דמתוך שהן באין להעיד על המלוה מעידין נמי על השטר ואם אין זוכרין ההלואה אפי' על ידי השטר אף רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן אחר כי פליגי בשזוכרין ההלואה ע"י ראיית השטר דרבנן סברי כיון שנזכרין במלוה על ידי ראיית השטר ה"ל כמעידין על מנה שבשטר ורבי סבר דלאו זכירה היא על ההלואה ואינן מעידין אלא על כתב ידן הלכך צריך לצרף עמהם אחר והאי דכותב אדם עדותו מוקי לה ר"ח אף כר' לכך מצריך שיהא זוכר עדותו בלא השטר ור"י אוקי לה כרבנן לכך קאמר אע"פ שאינו זוכר עדותו אלא על ידי הכתב:
היך עבידא. היכי דמי:
היה אחד. מן השוק מכיר כתב ידו של זה העד שהוא לפנינו וגם כתב ידו של זה העד שאינו לפנינו:
ואחד. זה העד שאינו כאן אין אדם מכיר חתימתו חוץ מאחד מן השוק וחבירו ומספקא לן אם יצטרף חבירו עם זה העד מן השוק להעיד על חתימתו של זה שאינו כאן:
הדא וכו'. וע"ז אמר ר"ז בשם רב שאין מצטרפי' אותו:
לא צורכ' דלא. קשיא הא ודאי לא איצטרך לאשמועינן לרבנן דמעידין על מנה שבשטר דמיד כשמעיד העד שלפנינו בב"ד על חתימת ידו נפקא פלגא דממונא אפומי' דזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וזה שבשוק בלא העד אינו מועיל דעד א' הוא וכי הדר מצרף העד שלפנינו עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת השני הדר נפיק ריבעא דממונא אפומי' אישתכח דכולי ממונא נכי ריבעא נפיק אפומא דחד סהדא ואנן ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר ע"פ זה וחצי דבר ע"פ זה:
אלא. הא דאיצטרך הא דר"ז היינו כשהיו שני עדים החתומי' על השטר אחד מהן שהוא כאן לפני הב"ד הכל מכירין כתב ידו ואין צורך לעדותו שיעיד על חתימתו כלל:
ואחד. העד השני שאינו כאן אין אדם מכיר חתימתו אלא חבירו העד השני החתום עמו על השטר ועוד אחד מן השוק ומספקא לן אם נצרף אותו עם א' מן השוק:
אם אומר את כן וכו'. ע"ז אמר ר"ז בשם רב שאין מצרפין אותו דאם אומר את כן כל העדות מתקיים על כל פנים על ידו דהחצי מתקיים על ידי חתימתו וריבעא דאידך סהדא על ידי עדותו:
ויאות. שפיר קאמר רב דאין מצטרפין:
אלו שני' שיצאו מעיר שרובה עכו"ם. ובאין להעיד על דבר:
כגון הדא סוסיתא. היא עיר שרובה עכו"ם:
מהו שיעשה זה. שהכל מכירין אותו שהוא ישראל יהי' כאחד מן השוק ויעיד על חבירו שהוא ישראל שעד א' נאמן בדבר זה ואח"כ יצטרף עם זה שהעיד עליו להעיד בעדות אחרת דודאי אינו נאמן דא"כ כל העדות מתקיימת על יד אחד:
וכא. והכא נמי בקיום השטר כיון שהוא חתום בשטר אינו יכול להעיד על חתימת ידו של חבירו אע"ג שאחרים מעידין על חתימת ידי עצמו:
ועד אחד בשטר. קס"ד שהוא לבדו חתום בשטר:
ופריך עד אחד בכתב כלום הוא. בתמיה הא כתיב מפיהם ולא מפי כתבם בשלמא שטר שחותמין עליו שני עדים במצות המוכר והלוה גלי ביה קרא דכשר דכתיב ואקח את ספר המקנה ואת החתום וגו' מה שאין כן בעד אחד:
לכן צריכה. לא קמיבעיא ליה אלא בשהיו שנים חתומים על השטר ואחד אפשר לקיים כתבו והשני אי אפשר לקיים כתבו ובא אחד מן השוק והעיד בעל פה מהו שיצטרפו:
עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה. אם עד אחד לבדו חתום בשטר והלוה מכחיש השטר מהו שיהא עד אחד החתום מזקיקו להלוה לשבועה:
ופריך עד אחד. החתום לבדו בשטר כלום הוא בתמיה:
ומשני לכן צריכה. לא קמיבעיא ליה אלא שהיו שנים חתומין על השטר ואפשר לקיים יד אחד מהן ולא יד השני מי הוה כאלו ה"ל למלוה עד אחד ומחייב להלוה שבועה או דלמא כיון דאי אפשר לקיים חתימת השני ה"ל כעד א' בשטר דלאו כלום הוא:
ה"ג או ייבא כהדא. וה"פ או אתיא הך איבעיא כהא דתניא כלומר לעולם אימא לך בשאין חתום עליו אלא עד אחד וקמבעיא לן אם מצטרפין אע"פ שלא ראו שניהן כאחד ולא העידו שניהם כא' ואליבא דריב"ק:
אין מקבלין מן העדים. עדותן לפסוק הדין על פיהם:
אא"כ ראו שניהן כאחת. את העדות:
בעידי בכורה. שמעידים על אשה או בהמה שנפטר רחמה ואפי' לא ראו כאחת נאמנין א"נ שמעידין ששמעו מן האב בזה אחר זה שאמר שזה בכורו וכ"פ תוס' בסנהדרין:
ובעידי חזקה. שאחד מעיד שאכלה ג' שנים הראשונים של שמיטה וזה מעיד שאכלה ג' שני' האחרונים של שמיטה מצטרפין דאחד קרקע קמסהדי חזקה מעלייתא ל"א שני' מעידין על שנה הראשונה ושנים מעידין על השניי' וב' מעידין על השלישי' ופי' זה נראה עיקר:
אף בעדי סימנים כן. בשהעידו אשתי שערות שראו בזה אחר זה מודין חכמים לריב"ק דמצטרפין:
מה דא פשיטא. כלומר הא ודאי פשיטא לן:
וזה אומר ראיתי ב' שערות בגבו. בזה אחר זה דמצטרפין דתרווייהו אסימן אחד קמסהדי:
אחד אומר וכו'. והא נמי פשיטא לן אם אחד אומר ראיתי וכו':
לאו כלום. דחצי עדות וחצי דבר הוא דעד אחד חצי עדות ושערה אחת חצי דבר:
וכ"ש גבו וגבו. שכל אחד מעיד על שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא דאפשר דתרווייהו בחדא שערה קמסהדי:
ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסה. פליגי בה ר"י בר בון ור"ה ברי' דר"ש:
מ"ד פסול. כמעיד על חצי סימנין וחצי דבר הוא וקרא כתיב ע"פ שני' עדים יקום דבר דבר שלם ולא חצי דבר:
ומ"ד כשר שמא נשרו. כשראו השנים האחרונים זו שבכריס' כבר נשרה הראשונה שבגב' נמצא שמעידין על דבר שלם שכל מה שהיו יכולין לראות ראו וכשראו הראשונים עדיין לא צמחה זו שבכריסה:
ד"ה כשר. דכל אחד מעיד על דבר שלם:
ד"ה פסול. דחצי עדות וכדמסיק רבי מני בסמוך:
במחלוקת. בהא נמי פליגי רבנן וריב"ק לרבנן אין מצטרפין ולריב"ק מצטרפי':
על דרבי' אנא פליג. דר' בא היה רבו של ר' יודן כ"ש שאני פליג עליו:
יאות אר"ח. שפיר אר"ח דלד"ה פסול:
וקרא עליו ערעור. שהוא מזוייף:
זה מעיד על שנים. ובאו שני עדים והעיד אחד מהן על חתימת ידן של שני עדים הראשונים החתומים על השטר והשני מעיד על חתימת ידן של שני עדים האחרונים החתומים על השטר:
שמא כלום הוא. בתמיה ודאי דלאו כלום הוא שהרי צריך שיהיו שני עדים על כל חתימה מהעדים:
וכא. והכא נמי צריך שיעידו שני עדים על כל סימן וסימן:
יליף להמשני חזקה. דלא מהני עידותן אם אין שנים מעידין על כל סימן:
שמא כלום הוא. בתמיה דודאי צריכה ב' עדים על כל חזקה:
וכה. וה"נ על כל סימן וסימן צריך שני עדים: