קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל
פרק ב
הלכה א
מתני' האשה שנתארמלה או שנתגרשה. ותובעת כתובתה:
והוא אומר. אנתגרשה קאי ולאלמנה היורשין אומרים אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה:
אם יש עדים. על נישואיה שיצא' מבית אביה לבית בעל':
בהינומא. בגמ' מפרש:
וראשה פרוע. שערה על כתפה וכך היו נוהגין להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונות:
אף חילוק קליות. רגילים היו לחלק קליות לתינוקות בנישואי הבתולות:
קליות. כשהשבולין לחין מייבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם:
גמ' ופריך הניחא שנתגרשה. טענתו טענת ברי ונאמן עד שתביא ראיה לדבריה אלא נתאלמנה שהיורשים הם העוררים וטענתם טענת שמא אמאי אינה נאמנת בלא ראיה נזיל בתר רובא ורוב נשים בתולות נישאות:
אמור מעתה. אף זו מן הרוב ובתולה נישאת:
ומשני זאת אומרת שלא הלכו. לדיני נפשות ולממון אחר הרוב רק לענין איסורין ובפ' שור שנגח הגירסא שלא הילכו למדת הדין בממון אחר הרוב וגירסא זו נראה עיקר:
תמן תנינן. ר"פ שור שנגח את הפרה:
ונמצא עוברה בצדה. ומת ואין ידוע אם משנגחה ילדה וע"י נגיחה מת ואם עד שלא נגחה ילדה ומעצמו מת משלם חצי נזק לפרה כדין תם שנגח שמשלם חצי נזק ולולד משלם רביע נזק דספיקא הוא וממון המוטל בספק חולקין:
ופריך וכי רוב הפרות מפילות. בתמיה אדרב' רוב הפרות אינן מפילות וזו ודאי מחמת נגיחה הפילה וניזיל בתר רובא וישלם חצי נזק אף לולד:
ובדבר אחד. כגון במקום דאיכא חזקה:
גמל שהיה אוחר בין הגמלים. הגמל משמש אחור כנגד אחור וסתם בהמות בשעת תשמיש משתגעות והזכרים מכין זה את זה:
ר"ח רבא. ר"ח הגדול אומר נשבע על השאר כדין מודה מקצת הטענה שאמרה התורה ישבע כדילפינן מדכתיב כי הוא זה דאע"ג דזה לא הודה מפי עצמו כיון שיש עדים על המקצת ישבע דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים לחייבו שבועה על השאר:
משנים אוחזין בטלית. ממתני' דשנים אוחזין יש ראיה לדר"ח רבא:
דתנינן תמן. ריש מסכת ב"מ:
וזה אומר אני מצאתיה. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו:
זה שתופס וכו'. והא הכא זה שתופס ה"ל כאלו הביא עדים שחציה שלו:
ה"ג נשבע שחציה שלו. וה"פ כל אחד הרי הוא מוחזק בפנינו בחציה ותובע את כולה שאומר גם מה שתפס חבירו הוא שלו ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת ומחייבים את חבירו שבועה על השאר דהיינו החצי שעיכב לעצמו ש"מ דעדים המעידים על המקצת מחייבים על השאר שבועה דאורייתא כמודה במקצת וכדר"ח:
ולא שמיע וכו'. סתמא דש"ס קאמר מאן דמסייע לדר"ח מהך מתני' לא שמיע ליה דשבועה זו תקנת חכמים היא ולא שבועה דאורייתא משום מודה במקצת:
חביבי. דודי:
היך עבידא. היכי דמי ראיה במקצת ע"י שטר:
אין לו אלא חמשין. ולא ישבע על השאר דהאי שטר שיעבור קרקעות הוא ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וכן הודאתן אין מביאין לידי שבועה דקרקעות אמעיט מתורת שבועה:
ונמחק. המניין שכתוב בו אחר דאינון:
מכאן ואילך. יותר משנים:
מן הטענה. מקצת הטענה:
אין הודאה מן הטענה. דאינו אלא כמשיב אבידה דהוה מצי למימר שתים שהשטר מסייעו שנמחק הסכום ואית לן למימר דלא חשו להמחק שלא היה כתוב אלא שתים ושתים נשמע מלשון סלעין וכיון דכמשיב אבידה הוא הלוה במאי שאמר שלש פטור מן השבועה:
ודייק מפני שאין הודאה מן הטענה. הוא דפטרי רבנן דה"ל כמשיב אבידה:
הא אם הודאה מן הטענה חייב. שבועה אפי' לרבנן:
וכא. והכא במתני' לא כמי שהודאה מן הטענה היא. בתמיה וכי אין הודאת הבעל דמודה במנה כמודה במקצת היא ולמה יהא פטור משבועה דמשמע ליה דהבעל מהימן אם לא הביאה עדים אפי' בלא שבועה:
ומשני מודיי' וכו'. הודאת מנה לאו הודאה היא דהכל יודעין דמנה מיהת אית לה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וה"ל כתובעתו מנה בשטר ומנה בע"פ והוא אינו מודה לה במנה שבע"פ לפיכך פטור משבועה כדין כופר בכל ועליה להביא ראיה כדין המוציא מחבירו עליו הראיה והיינו דרב:
תמן. בבבל מפרשין לכך נקראת המפה שפורשין על פני הכלה הינומא לפי שהיא מתנמנמת וישנה תחתיו הואיל ואין עיניה מגולות:
רבנן דהכא. חכמי' שבא"י אמרי שהיא החופה של הדס שעושין לבתולות:
כגון אלו שיצאו ביה"כ וכו'. כלומר לאו בשעת החופה איירי אלא שעדים מעידין שיצאה וראשה פרוע ביה"כ שבנות ישראל יוצאות וחולות בכרמי' כדתנן בסוף מסכת תענית א"נ שיצאה וראשה פרוע כדרך שיוצאין ביה"כ מסולסל ומהודר אבל בלא"ה לאו סימנא הוא דלמ' משום דלא קפדה אפריעת ראשה יצאה כך והראשון נראה:
והעדים מעידין. שלא נבעלה ביה"כ או בין יה"כ עד שעת החופה:
ופריך וחש לומר וכו'. כשבאה לגבות מן היתומים ניחוש שמא לכך יצאה וראשה פרוע לפי שהיא בתולה אלמנה מן הנישואין ואין לה כתובה אלא מנה כדתנן בפ"ק:
ומשני זאת אומרת. דאלמנה מן הנישואין אפילו בתולה אינה יוצאת וראשה פרוע:
ופריך וחש לומר וכו'. וניחוש שמא לכך יצאה בראש פרוע שהיתה בתולה ומוכת עץ ואין לה אלא כתובה מנה:
ומשני אלא כר"מ. אתיא מתני' דר"מ אמר. בפ"ק דמכלתין:
אר"י. לעולם כרבנן נמי אתיא מתניתין ולמוכת עץ לא חיישינן דמוכת עץ לא שכיח ולא חשו חכמים לדבר שאינו מצוי:
חבית של בשורות. חבית של תרומה כלומר זו בעילתה ראשית כתרומת ראשית:
הלכה ב
מתני' ומודה ר"י. בגמ' מפרש אהיכא קאי:
שהפה שאסר. זה שאינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר:
גמ' ופריך מודי ר"י ואין פליג בקדמיתא. כלומר איך תנן ומודה ר"י הא לא פליג ר"י ברישא דקתני ומודה ל"א ה"ג ואן פליג בקדמייתא וה"פ הא דקתני ומודה ר"י והיכן פליג ומשני בקדמייתא בפרקא קמא דתנן היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת מגו דאי בעי' אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ופליג ר"י וקאמר ר"י לר"ג בהאי מגו דהכא מודינא לך וכן מסיק בבבלי:
אינו נאמן. הא דתנן בסיפא אינו נאמן דוקא בשלא אכל שני חזקה שלש שני' שתקנו חכמי' לכל מחזיקי קרקע דאם אכלה ג' שני' בלא ערעור נאמן לומר לקחתיה ואבד שטרי דכולי האי לא מזדהר איניש בשטרא:
בשלא מת אביו מתוכה. כלומר הא דאמרן בשאכל שני חזקה נאמן דוקא כשמת אביו היה זה שמחזיק עתה מוחזק בה:
אבל. אם לא החזיק בו אלא לאחר שמת אביו ואח"כ אכל שני חזקה אינו נאמן שאין מחזיקין בנכסי קטן אפי' כשהגדיל לפי שראהו כשהיה קטן היה מוחזק בו אף לאחר שהגדיל סובר שהוא שלו:
ה"ג אבל אם מת אביו מתוכה אפי' אכלה שני חזקה אינו נאמן:
והביא עדים. כשמת אביו היה אביו מוחזק בשדה זו:
חזר ראובן והביא עדים שלא מת אביו. של שמעון מתוכה:
אנא אפיקתיה מראובן. כיון שהביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה והשתא שהביא ראובן עדים שלא מת אביו מתוכ' מחזירין לראובן ולא אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי קרקע בחזקת שמעון שהיא עכשיו בידו כיון שאנן הוציאוה מתחת יד ראובן אין לנו להפסידו בהוצאה זו ורואין כאלו היא עדיין ביד ראובן ואוקי תרי להדי תרי ואוקי קרקע בחזקת ראובן:
רבנן דהכא. חכמים שבא"י סברו כרנב"י:
רבנן דתמן. חכמים שבבבל אמרין משעה שיצאה השדה מיד ראובן בעדות ברורה יצאה שהרי לא היו שם עדים אחרים זולתם ה"ל חזקה גמורה ואף שבאו עכשיו עדים המכחישים הראשונים אין מוציאין אותה מחזקת שמעון אלא חיישינן לזילותא דבי דינא:
כן רבנן דהכא אמרין משעה שניסת בעדות ברורה נישא'. ל"ג הכא אלא לקמן בשמעתין:
שהשדה בחזקת ראובן. כלומר בחזקת זה שהיא בידו עכשיו:
ותני כן. ותני נמי הכי:
שנים אומרים מת. אשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו שנים ואמרו מת בעלך ושנים אומרים לא מת:
לא תינשא. דאוקי תרי להדי תרי ואיתתא בחזקת אשת איש:
ואם נישאת. בדיעבד תצא. בסמוך מפרש מ"ש רישא ומ"ש סיפא:
ה"ג ואם ניסת תצא ר' מנחם בר יוסי אמר תצא א"ר מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת אבל ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא. וה"פ בזמן שבאו עדים שאמרו לא מת קודם שניסת שלא הותרה מעולם מפי ב"ד אבל אם ניסת ע"פ ב"ד בעדים הראשונים שאמרו מת ואח"כ באו עדי' האחרונים ואמרו לא מת לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא ומשעה שניסת בעדות ברורה ניסת והיינו כרבנן דתמן א"נ דקס"ד הא דתני ואם ניסת לא תצא היינו שאם ניסת קודם שבאו עדים האחרונים לא תצא אף לאחר שבאו עדים האחרונים ופי' זה נראה עיקר דלא צריכין להגיה וכן משמע בסמוך בסוגיין:
תמן אמרין. חכמים שבבבל אמרו דבברייתא תני ל"ש מיתה ול"ש גירושין אם ניסת לא תצא:
ופריך ע"ד וכו'. בשלמא לרבנן דהתם ניחא דהשוו מידתן ולא חילקו בין מיתה לגירושין אלא לרבנן דהכא קשיא מ"ש מיתה מגירושין:
ר"ז אמר לה. להך שינוייא דבסמוך בסתם ולא אמרה משמי' דר"י ור"ח אמרה משמי' דר"י:
הדעת מכרעת בעידי מיתה. שדין הוא שלא תצא בדיעבד דאי לאו דברי לה שמת בעלה לא היתה ניסת דמירתת' שמא יבא בעלה ואינה יכולה להכחישו ותצא מזה ומזה וכל הדרכים בה אבל גירושין יכולה להכחישו ולומר גרשתני ואי שרית לה תסמוך אהכחשה ומינסבא:
רבנן דתמן כדעתין. אזלי לשיטתייהו דסברי לכך לא תצא דכיון דבשעה שניסת בעדות ברורה ניסת הלכך אין חילוק בין מיתה לגירושין:
כמה דרבנן דתמן אמרין. לעיל בשמעתין:
ה"ג כן רבנן דתמן אמרין הכא וכו':
לא מסתברא אלא דמחלפה שיטתייהו דרבנן דתמן:
לא מודי. וכי לא מודים רבנן דתמן לעיל בשדה שני' אומרים וכו':
אלו. תניא בברייתא שנים וכו':
יאות. שפיר הוית אמרי דאזלי לשיטתייהו אבל השתא דלא תני הכי בברייתא ודאי קשיא למה נאמר בגירושין דלא תצא אחרי שמעולם היתה בחזקת אשת איש ולא ניחא ליה לפרש ואם ניסת קודם שבאו עדים האחרונים:
ואם נישאת לא תצא. קסלקא דעתיה הוא הדין שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם ניסת לא תצא וקשיא לר' יוחנן. ה"ג פתר לה שנים אומרים נתקדשה ונתגרשה וכו'. וה"פ מפרש להך ברייתא דהנך דאומרים דנתקדש' אומרים נמי שנתגרשה והנך שאומרים לא נתקדשה אומרים שלא נתגרשה לכך לא תינשא לכתחלה:
ופריך מה בינה לקדמייתא. מאי איכא בין זו לשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דאם ניסת תצא:
ומשני תמן. בגרוש' דתרי כיתי עדים מודים שהיתה אשת איש אלא שמכחישין אהדדי בגירושין אמרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקמא לאשה בחזקת איסור אשת איש הלכך תצא:
ברם הכא. אבל כאן אלו שאומרים לא נתגרשה אינן יודעין שנתקדשה ואלו שאומרים נתקדשה אם נאמין להם שנתקדשה נאמין מה שאמרו שנתגרשה ולשני הכיתות איננה באיסור אשת איש אלא כשיבואו שנים ויאמרו זהו שקידש ואינן יודעין בגירושין השתא מיהת ליתנהו הלכך לא תצא:
כמי שאלו אומרים וכו'. וה"ל כאלו אין כאן עדים כלל:
ואנו כחיין מפיה. ונאמנת לומר נשביתי וטהורה אני והדרינן לקמייתא דבשבויה הקילו:
לחלבין. לאכילת חלב:
שמא אינו מביא אשם תלוי. בתמיה דודאי מביא אשם תלוי:
והכא. נמי יתן המקדש גט מספק:
לבי נוקרני. לבי נוקפי שמא אכלתי חלב נמי מביא אשם תלוי ואפי' אין כאן עדים כלל הלכך החמירו חכמים לחייבו באשם תלוי אבל בשאר ספיקי דאורייתא לא מחמרינן עלייהו ואפי' בעדות המכחשת זו את זו לא מחמרינן:
מתניתא. רישא דברייתא קשיא לר' יוסי דאמר לא מחמרינן בשאר ספיקות למה לא תינשא:
ה"ג וסיפא פליגא על ר' יונה ואם נשאת לא תצא. ולר' יונה מדאורייתא אסורה למה לא תצא:
לא דרי"א תנשא. לכתחלה אלא שאמר שאין לדמות לחלבים וכדמסיק אבל מודה מיהת דמדרבנן לא תינשא לכתחלה:
ולא רי"א אם ניסת תצא. ודאי מדאורייתא אלא דאמר דיש לדמותו לחלבים וקשיא ליה אברייתא כיון דבא עליה באשם תלוי הוא למה לא תצא אבל לדינא לא פליגי דתרוויהו סברי כהך ברייתא:
לא אמר לה. ר' יוסי:
הלכה ג
מתני' העדים שאמרו וכו'. שהיו מעידים על חתימתם לקיים השטר:
אנוסים היינו. מחמת אונס נפשות שלא יהרגם:
הרי אלו נאמנים. כיון שאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנא להו אהא הימנינהו אהא:
יוצא ממקום אחר. חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חתימתן של זה דומה לשל זה ואין כאן הפה שאסר הלכך אין נאמני' לומר פסולים היינו:
גמ' בין לטמא בין לטהר. את האדם או המשפחה מפסול ממזרות או נתינות:
בין לרחק בין לקרב. שייך אפסול חללות:
מבדין היינו. לשון בדאי כלומר שקר אמרם:
כמי שנחקרה עדותן בב"ד. דהיינו הגדה דידהו וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
לא מעלין ולא מורידין. בעדו' עצמן ואינן נאמנין לשנות עדותן:
מתני' אמרה כן. ממתני' שמעינן כן:
נעשה כשטר שנקרא עליו ערער. ולא קרעינן ולא מגבינן ביה:
ובלבד וכו'. הא דתנן אם כתב ידן יוצא ממקום אחר מקיימין השטר ממנו דוקא שכתב ידן על שטר שנקרא עליו ערעור שהוא פסול ואח"כ נתקיים בב"ד שהוא כשר ממנו מקיימין אבל אם לא נתקיים בב"ד חיישינן דלמא האי שטרא דמקיימין ממנו נמי זיופא הוא:
רבי לעזר אמר. אפי' לא נתקיים בב"ד נמי מקיימין כדמפרש טעמו בסמוך:
כמי שנחקרה עדותן בב"ד. הלכך כל זמן שלא נקרא עליו ערעור הרי הוא בקיומו וכיון שלא נקרא ערעור על השני מקיימין ממנו:
למדין. ומקיימין השטר מספר ידוע לאיזה סופר מומחה מקיימין חתימתו מספר ההוא לפי שהוא נזהר בכתיבתו שתהיה מתוקנת ומאושרת:
ובאילין איגראתא צריכין. ובאגרת שכתב מיבעי' לן אם סומכין לקיים חתימתו ממנו או לא לפי שאין אדם נזהר בתיקון הכתיב' ומשתנ' לפי הקולמוס והנחץ:
ובלבד וכו'. ואין מקיימין את השטר משטרות שלא יצא עליהן ערעור ולא נתקיימו בב"ד משא"כ מג' שטרות שהן ביד שלשה בני אדם ואלו עדי' חתומין על השטרות:
שטר אמנה. לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלו' שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא"כ הלוהו:
ושטר פוסיטוס. היינו שטר פיוס שפייסו ליתן לו שטר אע"ג שאינו חייב לו רק דליפוק עלי' קלא דעשיר הוא והערוך פי' בלשון יון אמונה פיסטיס:
ה"ג רב אמר אסור וכו':
מה ופליג. וכי פליג הך שמעתתא אהא דאמרי בשם רב נאמנין וכו':
מילתא דרב וכו'. סיומא דקושיא היא:
לא דרב אמר אסור לחתום. וקשיא לך דרב אדרב:
אלא אסור לקיים. שטר אמנה ופוסיטיס בתוך ביתו אמר רב:
כהדא. דכתיב אם און בידך הרחיקהו. היינו שטר אמנה דמעיקרא שקר היה:
ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע. שמעיקרא אמת היה והשתא עולה הוא:
הלכה ד
מתני' הרי אלו נאמני'. דהא איכא תרי סהדי על כל כתב וכתב:
צריכין לצרף עמהן אחר. שיכיר כתב ידי שניהם שעל כתב ידן הן מעידין ולא על מנה שבשטר וצריך תרי סהדי על כל כתב וכתב:
וחכ"א א"צ לצרף עמהם אחר. דעל מנה שבשטר הם מעידין והרי הם כאלו אומרים אנחנו ראינו המלו' וחתמנו:
גמ' למה נצרכה. לא צריכא רישא דמתני' שהן נאמני' אלא לר' דסד"א דבעינן דוקא אחד מן השוק אבל לרבנן פשיטא דאפי' אם אינו מעיד על כתב ידו של חבירו נאמנין כדתנן בסיפא:
דברי רבי על השטר. הן מעידין ודברי חכמים על המלוה הן מעידין כדפרשתי במתני' כותב אדם. אם עשאוהו עד בדבר וירא שמא ישכח עדותו כותב עדותו ומניחו:
ומעידה. על פי אותו כתב אפי' לאחר כמה שנים:
והוא שיהא זוכר. העדות מעצמו אפי' בלא ראיית השטר:
אע"פ שאינו זוכר עדותו. אלא ע"י כתבו:
ואתייא דר"ח כרבי. דכשהעדים זוכרי' ההלואה בלא ראיית השטר אפי' רבי מודה שאין צריכין לצרף עמהן אחד מן השוק דמתוך שהן באין להעיד על המלוה מעידין נמי על השטר ואם אין זוכרין ההלואה אפי' על ידי השטר אף רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן אחר כי פליגי בשזוכרין ההלואה ע"י ראיית השטר דרבנן סברי כיון שנזכרין במלוה על ידי ראיית השטר ה"ל כמעידין על מנה שבשטר ורבי סבר דלאו זכירה היא על ההלואה ואינן מעידין אלא על כתב ידן הלכך צריך לצרף עמהם אחר והאי דכותב אדם עדותו מוקי לה ר"ח אף כר' לכך מצריך שיהא זוכר עדותו בלא השטר ור"י אוקי לה כרבנן לכך קאמר אע"פ שאינו זוכר עדותו אלא על ידי הכתב:
היך עבידא. היכי דמי:
היה אחד. מן השוק מכיר כתב ידו של זה העד שהוא לפנינו וגם כתב ידו של זה העד שאינו לפנינו:
ואחד. זה העד שאינו כאן אין אדם מכיר חתימתו חוץ מאחד מן השוק וחבירו ומספקא לן אם יצטרף חבירו עם זה העד מן השוק להעיד על חתימתו של זה שאינו כאן:
הדא וכו'. וע"ז אמר ר"ז בשם רב שאין מצטרפי' אותו:
לא צורכ' דלא. קשיא הא ודאי לא איצטרך לאשמועינן לרבנן דמעידין על מנה שבשטר דמיד כשמעיד העד שלפנינו בב"ד על חתימת ידו נפקא פלגא דממונא אפומי' דזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וזה שבשוק בלא העד אינו מועיל דעד א' הוא וכי הדר מצרף העד שלפנינו עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת השני הדר נפיק ריבעא דממונא אפומי' אישתכח דכולי ממונא נכי ריבעא נפיק אפומא דחד סהדא ואנן ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר ע"פ זה וחצי דבר ע"פ זה:
אלא. הא דאיצטרך הא דר"ז היינו כשהיו שני עדים החתומי' על השטר אחד מהן שהוא כאן לפני הב"ד הכל מכירין כתב ידו ואין צורך לעדותו שיעיד על חתימתו כלל:
ואחד. העד השני שאינו כאן אין אדם מכיר חתימתו אלא חבירו העד השני החתום עמו על השטר ועוד אחד מן השוק ומספקא לן אם נצרף אותו עם א' מן השוק:
אם אומר את כן וכו'. ע"ז אמר ר"ז בשם רב שאין מצרפין אותו דאם אומר את כן כל העדות מתקיים על כל פנים על ידו דהחצי מתקיים על ידי חתימתו וריבעא דאידך סהדא על ידי עדותו:
ויאות. שפיר קאמר רב דאין מצטרפין:
אלו שני' שיצאו מעיר שרובה עכו"ם. ובאין להעיד על דבר:
כגון הדא סוסיתא. היא עיר שרובה עכו"ם:
מהו שיעשה זה. שהכל מכירין אותו שהוא ישראל יהי' כאחד מן השוק ויעיד על חבירו שהוא ישראל שעד א' נאמן בדבר זה ואח"כ יצטרף עם זה שהעיד עליו להעיד בעדות אחרת דודאי אינו נאמן דא"כ כל העדות מתקיימת על יד אחד:
וכא. והכא נמי בקיום השטר כיון שהוא חתום בשטר אינו יכול להעיד על חתימת ידו של חבירו אע"ג שאחרים מעידין על חתימת ידי עצמו:
ועד אחד בשטר. קס"ד שהוא לבדו חתום בשטר:
ופריך עד אחד בכתב כלום הוא. בתמיה הא כתיב מפיהם ולא מפי כתבם בשלמא שטר שחותמין עליו שני עדים במצות המוכר והלוה גלי ביה קרא דכשר דכתיב ואקח את ספר המקנה ואת החתום וגו' מה שאין כן בעד אחד:
לכן צריכה. לא קמיבעיא ליה אלא בשהיו שנים חתומים על השטר ואחד אפשר לקיים כתבו והשני אי אפשר לקיים כתבו ובא אחד מן השוק והעיד בעל פה מהו שיצטרפו:
עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה. אם עד אחד לבדו חתום בשטר והלוה מכחיש השטר מהו שיהא עד אחד החתום מזקיקו להלוה לשבועה:
ופריך עד אחד. החתום לבדו בשטר כלום הוא בתמיה:
ומשני לכן צריכה. לא קמיבעיא ליה אלא שהיו שנים חתומין על השטר ואפשר לקיים יד אחד מהן ולא יד השני מי הוה כאלו ה"ל למלוה עד אחד ומחייב להלוה שבועה או דלמא כיון דאי אפשר לקיים חתימת השני ה"ל כעד א' בשטר דלאו כלום הוא:
ה"ג או ייבא כהדא. וה"פ או אתיא הך איבעיא כהא דתניא כלומר לעולם אימא לך בשאין חתום עליו אלא עד אחד וקמבעיא לן אם מצטרפין אע"פ שלא ראו שניהן כאחד ולא העידו שניהם כא' ואליבא דריב"ק:
אין מקבלין מן העדים. עדותן לפסוק הדין על פיהם:
אא"כ ראו שניהן כאחת. את העדות:
בעידי בכורה. שמעידים על אשה או בהמה שנפטר רחמה ואפי' לא ראו כאחת נאמנין א"נ שמעידין ששמעו מן האב בזה אחר זה שאמר שזה בכורו וכ"פ תוס' בסנהדרין:
ובעידי חזקה. שאחד מעיד שאכלה ג' שנים הראשונים של שמיטה וזה מעיד שאכלה ג' שני' האחרונים של שמיטה מצטרפין דאחד קרקע קמסהדי חזקה מעלייתא ל"א שני' מעידין על שנה הראשונה ושנים מעידין על השניי' וב' מעידין על השלישי' ופי' זה נראה עיקר:
אף בעדי סימנים כן. בשהעידו אשתי שערות שראו בזה אחר זה מודין חכמים לריב"ק דמצטרפין:
מה דא פשיטא. כלומר הא ודאי פשיטא לן:
וזה אומר ראיתי ב' שערות בגבו. בזה אחר זה דמצטרפין דתרווייהו אסימן אחד קמסהדי:
אחד אומר וכו'. והא נמי פשיטא לן אם אחד אומר ראיתי וכו':
לאו כלום. דחצי עדות וחצי דבר הוא דעד אחד חצי עדות ושערה אחת חצי דבר:
וכ"ש גבו וגבו. שכל אחד מעיד על שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא דאפשר דתרווייהו בחדא שערה קמסהדי:
ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסה. פליגי בה ר"י בר בון ור"ה ברי' דר"ש:
מ"ד פסול. כמעיד על חצי סימנין וחצי דבר הוא וקרא כתיב ע"פ שני' עדים יקום דבר דבר שלם ולא חצי דבר: