קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ט
אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. ממ"נ אם זו יבמתו שפיר נסיב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינו כלום ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב נכרית היא דאי משום אחות זקוקה ליכא שהרי חלץ אחיו את אחותה שהיא יבמתו ופקעה זיקה ואי משום יבמה לשוק הרי חלצה זו מאחי בעלה:
קדמו שנים. אחין של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעו איזו היא יבמתן:
לא ייבמו. שני אחים האחרים זה את זו וזה את זו משום דקמא דנסיב איכא למימר זו היא אחות זקוקתו אלא אחד חולץ תחלה לאחת ואחד מייבם לשניה ממ"נ כדפרישית לעיל. קדמו וכנסו אין מוציאין מידם:
אבל בכהנים אסור. שיהא אחיו של זה מייבם לחלוצתו של זה ואע"ג דספק חלוצה לא גזרו חכמים לאסרה לכהן דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אף בספק חלוצה גזרו רבנן הלכך אם קדמו וכנסו אפילו שניהם כהנים אין מוציאין מידן דכל אחד לא נשא אלא ספק חלוצה ומספקא לא מפקעינן מיניה: