קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל
פרק ב
הלכה א
מתני' כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו. פוטרת צרתה:
ונולד להן אח. ומצאה זקוקה ליבם ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו:
ואח"כ ייבם השני את אשת אחיו. ולו אשה אחרת ולא מתייבמת אתיא בין כרבנן בין כר"ש:
גמ' יחדיו פרט וכו'. דיחדיו מיותר ללמד שיהיו יחדיו בעולם בפעם אחת:
ופריך דלא כן. כלומר ל"ל יחדיו דבלאו יחדיו מה היינו אומרים דאשת אחיו שלא היה בעולמו זוקק אשת אחיו לייבום א"כ מי שמת בלא בנים ובלא אחים תהא אשתו אסורה להנשא שמא יוליד אביו בן ותתייבם:
מעתה וכו'. כלומר לפי דבריך אפי' מתה חמותה נמי אסורה שמא ישא חמיה אשה אחרת ויולד לו בן:
ה"ג ויאמר קרייה ואב אין לו. וה"פ וכ"ת ה"נ דה"א כל זמן שיש לו אב אע"פ שאין לו אח אסורה קשיא לכתוב קרא ואב אין לו דכי היכא דדרשי' מקרא ובן אין לו הא יש לו בנים שריא ה"נ איכא למדרש מדכתיב כי ישבו אחים הא אין לו אחים אע"פ שיש לו אב שריא וצריך קרא למכתב ואב אין לו:
ומשני אלא כי איצטריך קרא למעוטא:
ה"ג כשמת והניח אמו מעוברת שמא אינה צריכה להמתין. בתמיה דודאי אם אין לו בנים חוץ מעובר זה שבמעיה צריכה להמתין מדאורייתא לידע אם הוא בן קיימא ופטורה מייבום ואם אינו בן קיימא חייבת בייבום:
אף הכא תמתין. שמא תלד חמותה זכר:
לפום כן. לפיכך צריך למכתב יחדיו ללמד אפי' היתה חמותה מעוברת כשמת בעלה וילדה אח"כ זכר אינה זקוקה לו:
לאוסר' לאחין. אם עשה בה אחד מן האחין מאמר אסור' על כל האחין:
ה"ג יכול כשם וכו':
ה"ג ת"ל ויבמה ערבה כל הפרשה כולה לייבום כ"ה בס' העיטור וה"פ דכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה אע"ג שלקחה לאשה דהיינו שעשה בה מאמר צריך ומת בלא בנים:
והרי היא לקוחה לו. ע"י ביאה זו אבל המאמר אינו מועיל כלום:
כרבנן. דאמרי המאמר קונה ומשייר נמצא שהשניי' צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במקצת הילכך אי אפשר שתתייבם ואין לפוטרה בלא חליצה שהרי יש בה צד שיור שלא קנה המאמר והרי אותו שיור זקוק ליבם הלכך צריכה חליצה להתירה לשוק:
ה"ג שתיהן אסורות. למ"ד בסמוך דמודה ר"ש בראשונה קאי וצ"ל דאיירי בשעשה בה מאמר אחר שנולד האח השלישי:
הראשונה אסורה. לכ"ע שהרי היא א"א שלא היה בעולמו:
מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין ר"ש לרבנן הא לשניהן חולצת ולא מתייבמת:
בא על השניי'. לרבנן ה"ל כאלו בא על הערוה דהא איכא צד שקנה וה"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה הולד ממזר ודאי ואסור לבא בקהל ולר"ש הולד ממזר בספק ומותר לבא בקהל כדאמרי' לקמן פ' הערל אין ממזר בספק:
שייבם אות' בביאה. ואפשר לקיים הגירס' שלפנינו ועודה לשון קשר כמו מעדנות כימה וכמו עודה של שקין:
בין רבנן בין ר"ש וכו'. סיפא דמתני' דתנן עשה בה מאמר ומת שניי' חולצת דלאו צרתה ממש היא:
ולא מתייבמת. משום דמאמר קונה מקצת והויא לה צרת ערוה במקצת:
הראשונה. אשת הראשון שכבר נפלה לפניו פעם אחת נפטרת ויוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו:
עשה בה זה. שמת מאמר ולא הספיק לכונסה עד שמת ובגמרא מפרש מהו מאמר:
שניה חולצת. ולא מיפטרא משום צרת ערוה מפני שעשה בה מאמר. אמתני' קאי דתנן עשה בה מאמר השניי' חולצת ולא מתייבמת משמע משום דעשה בה מאמר חולצת ולא מתייבמת הא לא עשה בה מאמר שניי' חולצת או מתיבמת:
ואין לו זיקה בה. בתמי' קס"ד זיקה ככנוסה דמי' וה"ל השניי' צרת ערוה בשביל זיקה שהיתה לאחיו בהראשונה:
ומשני אר"ח קיימתיה. אתיא כההיא דאריב"א:
והכא. במתני' נמי כיון שמת בטלה זיקתו והרי היא כאלו לא נפלה לפניו מעולם הלכך בעינן שעשה בה מאמר דאין המיתה מבטלת המאמר כמו קידושין:
הלכה ב
מתני' ומת המייבם:
מייבם לאיזו שירצה. ופוטרת חברתה ובגמ' מפרש ר"ש אהיכא קאי:
גמ' ופריך רש"א המאמר. ספק קונה או אינו קונה כדאמרינן לעיל בפרקין ואת אמר הכין. קס"ד ר"ש אסיפא עשה בה מאמר פליג וקשיא לי' איך קאר"ש מייבם או חולץ לראשונ' בעלת המאמר הא בייבום ודאי אסור דלמא לא קני מאמר ופוגע בערוה דהו"ל אשת אחיו שלא הי' בעולמו וגם חליצתה אינה פוטרת אשת השני דהא לא הויא צרתה מעולם אי אמרינן דמאמר אינו קונה:
ה"ג וחש לומר שמא לא קנה המאמר וכן בסמוך נמי גרסי' שמא לא קנה המאמר:
הווי. הרי דצ"ל הא דפליג ר"ש לא פליג אלא אריש' דהך מתני' דקתני הראשונה יוצאה וכו' אר"ש כיון דכשנולד כבר נתייבמה ולא היתה עליו זיקת נשואי אחיו הראשון מעולם מותרת לו אבל בעשה בה מאמר מודה ר"ש דשניי' חולצת ולא מתייבמת:
מודה ר"ש בראשונה. בהא דתנן בר"פ דהיינו נולד ואח"כ ייבם:
אשכח תני. נמצא ברייתא דתני בה דמחלוק' ר"ש ורבנן אף בנולד ואח"כ ייבם דרישא:
מה בין ראשונה וכו'. לר"י פריך:
ומשני ראשונה. רישא דאיירי בנולד ואח"כ ייבם דכשבא לעולם היו עליה נשואי אחיו הראשון ונאסרה לו מחמת איסור אשת אחיו שלא הי' בעולמו קאי באיסורא לעולם אבל בסיפא בייבם ואח"כ נולד שמצאה בהיתר כדפרישית במתני' לעולם בהיתירא קאי:
אשת אביו. כגון שאביו היה נשוי שתי נשים ומת והניח אחת מהן מעוברת ועד שלא ילדה ניסת צרתה לאיש אחר נמצא שלא מצא לאשת אביו באיסור מה קסבר בה ר"ש מותרת לו הואיל ומצאה בהיתר:
לא אר"ש וכולי. כלומר או לא אר"ש סברא זו הואיל ומצאה בהיתר אלא באשת אחיו מאביו דמצינו שהתירה הכתוב לאחר איסורה ואפילו ביבם עצמו פקע איסור אשת אח שמותר להחזירה לאחר שגירשה משא"כ בשאר עריות:
אשת אחיו מאמו. דדמי לאשת אחיו שלא היה בעולם מה אמר בה ר"ש:
צרת אחות אמו. כגון שהיה אחיו מאביו נשוי לשתי נשים ואחת מהן אחות אמו ומת ונשאת צרת אחות אמו לאחד מן השוק ואח"כ נולד מה אמר בה ר"ש שזו ע"י אחין מן האב נאסרה:
גרושה שנעשית אלמנה. ונולד בן לכהן ומצאה כשהיא אלמנה מי אמרינן כיון שמצאה בהיתר מותרת לו או דלמא כיון שנאסרה שעה אחת אסורה עליו לעולם:
את אמר וכו'. אדלעיל קאי דאמרינן ר' שמעון ארישא פליג אבל בסיפא עשה בה מאמר לא פליג ומיבעי' ליה מה דינה של בעלת המאמר לר"ש פטורה היא לגמרי או חולצת ולא מתייבמת:
נשמעינה מן הדא. תא שמע. רש"א ביאתה או חליצתה וכו' פוטרת צרתה. אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח קאי והכי מסיק בבבלי:
של אחת. היינו של השנייה כדמסיק בסמוך:
את אמר וכו'. לפרושי דברי ר"ש קאתי:
שתיהן. הראשונה והשנייה נשיו של היבם הן וה"ל ייבם ואח"כ נולד ושתיהן מותרות לאח הנולד ובחליצת אחת מהן נפטרה צרתה:
לא קני מאמר. ואם נאמר מאמר לא קני השניי' שפיר מתייבמת דאשת אחיו שהי' בעולמו היא ואינה צרת ערוה והראשונה פטורה לגמרי שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו שעדיין קידושי הראשון עליה והשני לא עביד בה מידי:
ואם חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה. וצריכה חליצה דשמא לא קנה המאמר וה"ז כחולץ לנכרית שהרי לא היתה אשת אחיו השני ומשום אחיו הראשון א"צ חליצה שהרי לא היה בעולם כשמת הלכך לא נגעה בה החליצה:
ופריך וייבום. השנייה:
ומשני שמא קנה מאמר. וכבר נפטרה השנייה בחליצת הראשונה והרי הי' עליו בלא יבנה:
מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין ר"ש לרבנן בעשה בה מאמר בראשונה:
ה"ג חלץ לשניי' ובא על הראשונה:
ע"ד דרבנן ביאת ערוה. שהרי היא אשת אחיו שלא הי' בעולמו:
ע"ד דר"ש אינה ביאת ערוה. ודאי אלא ספק דשמא קנה מאמר וה"ל ייבם ואח"כ נולד דמותרת לו וספק ממזר מותר לבא בקהל:
בא על הראשונה וכו'. כלומר ועוד נ"מ:
והשניי' צריכה גט וחליצה. גט לביאתה וחליצה לזיקתה דמאמר קני ומשייר וה"ל צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במקצת ואין ביאתה כלום וצריכה חליצה לאותו צד ששייר המאמר:
שמא קנה המאמר. והרי היא בת ייבום:
שמא קנה ייבום. כלומר שמא לא קנה מאמר נמצא הייבום של השנייה כדין היה וצריכה גט לביאתה:
שמא קנה מאמר נפטר' מחליצה בביאת חברתה. וה"ק אבל מחליצה פטורה ממ"נ דאף אם נאמר דקנה המאמר נמצא ביאת השניי' לאו כלום היא שהרי היא בלא יבנה א"צ חליצה שכבר נפטרה זיקתה בביאת הראשונה:
דברי ר"ש שתיהן אסורות. אם עשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח ומת שתיהן אסורות:
וקשיא אם קנה מאמר שתיהן מותרות. דהא מצאה בהיתר:
ומשני לא קני מאמר אלא זיקה. שהיה לאחיו בה וה"ל צרת זקוקתו:
וקשיא. אם זיקה ככנוסה לר"ש שתיהן מותרות דהא מצאה בהיתר:
ומשני שמא זיקה. לר"ש כמאמר לרבנן דקונה ומשייר הלכך שתיהן אסורות ביבום:
ה"ג וקשיא צד שקונה זיקה כנגדו היתר בצר' צד שלא קנה זיקה כנגדו היתר בצרה. וה"פ ממ"נ תהא השניי' מותרת דצד שקנה זיקה היתר בצרה דהא מצאה לראשונה בהיתר ולא הויא שניי' צרת ערוה וצד שלא קנה נמי היתירא הוא דהא לאו צרתה היא:
שמי. שם חכם:
וכי. אמרי' ממ"נ בעריות:
ה"ג מהו כדון. כלומר מאי קאמר הא ודאי אמרי' ממ"נ בכל התורה ומ"ש עריו' דלא:
ומשני כהאי דא"ר אחא וכו' שאין כולה לפנים. שאין בה היתר מכל צד לייבמה:
צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה. כיון שנאסרה עליו מצד שאינה קנויה לו הרי היא פוטרת צרתה כערוה הלכך שתיהן אסורות לא חולצת ולא מתייבמת. צרתה וכ"ש היא:
הלכה ג
מתני' איסור מצוה. מפורש בסיפא:
אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה כגון שנפלו לו שתי אחיות משני אחין והאחת אסורה עליו משום ערוה כגון שהיא כלתו או חמותו או אחד משאר עריות:
חולצת או מתייבמת. דהשתא לא פגע באחו' זקוקתו דערוה לאו זקוקתו:
גמ' עד דאנן תמן. כשהייתי בבבל הוצאתי י"ד נשים מן אותן ט"ו השנויין בריש מכילתין דשייך בהו להך דינא דמתני' אחותו כשהיא יבמתה וכו':
חוץ מבתו. דא"כ גם אחותה בתו היא או בת אשתו:
דסלקינן להכא. כשעליתי לארץ ישראל שמעתי דתני ר"ח שאף בתו בכלל אחותה כשהיא יבמתה כדמסיק:
ה"ג ולה אחות מאם. ומותר באחותה דאמה לאו אשתו היא ובתו מאנוסתו מאיש אחר מותרת לו:
פשיטא. לן דבר זה החולץ ליבמתו שהיא עליו באיסור מצוה או איסור קדושה נפטרה צרתה שהרי היא צריכה חליצה מדאורייתא:
ובא עליה. מיהו הא מיבעיא לן אם בא עליה אם נפטרה צרתה או לא מי אמרי' כיון דלאו איסור כרת היא עליו וקידושין תופסין בה הוי ביאתו ביאה לפטור צרתה או דלמא כיון דביאת איסור היא לא נפטרה צרתה בלא חליצה:
איתפלגון. פליגי בה ר"ל ור"י:
ה"ג ר"ל אמר לא נפטרה צרתה ורי"א נפטרה הצרה:
מחליף שמועה. ר"ל אומר נפטרה ורי"א לא נפטרה:
מסתברא. כר' שמי דבכל מקום דברי ר"ל נסמכי' על דברי ר"ח הגדול והיינו סתם ר"ח ששנה הברייתות ובברייתא תני ר"ח אם בא עליה נפטרה צרתה:
חלץ לה. או בא עליה:
הלכה ד
מתני' שניות לעריות. שגזרו הסופרים עליהם ובגמרא מפרש לה:
אלמנה לכה"ג. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אשתו לפניו:
גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. שעבר אחיו המת ונשא גרושה או חלוצה וכשמת צריכה חליצה שהרי תפסו לו בה קידושין דקידושין תופסין בחייבי לאוין אבל יבומי לא שהרי היא אסורה לו ולפטרה בלא כלום אי אפשר דלא אלים לאו למפטר' דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת א"נ מויבמ':
גמ' מצוה מן התורה וכו'. לכך קרי התנא שניות איסור מצוה לפי שהן מדרבנן ומצוה מן התורה לשמוע דברי חכמים דכתיב לא תסור מן המצוה וגו':
ה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וקדשתו וכו'. וה"פ לכך קרי להני איסור קדושה שאיסורן מחמת תוספ' קדושת כהני' הן באין:
ה"ג ואית דמחלפין איסור מצוה אלמנה לכ"ג וכו' אלה המצו' וכו'. וה"פ לכך קרי להני איסור מצוה דכתיב בסוף ספר ת"כ אלה המצות ומשמע דאכולא ספרא קאי וכל אזהרות כהנים התם כתיבא:
ואיסור קדושה עריות מד"ס. כדמסיק כל הפורש מעריות נקרא קדוש:
ה"ג לפרשת קדושים:
שכל מי שהוא פורש מעריות. שמקדש עצמו במותר לו שמוסיף עליהן איסור שלא יגע בעריות נקרא קדוש:
קדוש הוא ואין תלמידו קדוש. יתורא דהוא קדריש:
שלא הביט בה. לכך קראתו קדוש:
שלא ראתה. בטליתו שישן בו טיפת קרי מעולם:
מן יומי. מימיה לא ראתה דבר מגונה כלומר קרי על בגדי אדוניה בכבסה אותם:
מניין לשניות. רמז לשניות מן התורה מניין:
האל קשות. גבי עריות כתיב כי את כל התועבות האל עשו דמשמע כל התועבות הקשות עשו דאל לשון חוזק ותוקף הוא מכלל דיש קלות מהן בעריות והיינו שניות:
אם אביו אם אמו וכו'. לקמן מפרש טעמא מאי אסרוהו:
כולן. כל השניות דקחשיב אין להן הפסק ואסורין למעלה כגון אם אבי אביו ואם אבי אבי אביו עד סוף כל הדורות:
ה"ג חוץ מאשת אבי אמו. שאשת אבי אבי אמו מותרת:
דבר קפרא מוסיף וכו' ואם אבי אביו. ואס"ד דסובר דאין להן הפסק למה ליה להוסיף הני הא תנא דברייתא נמי סובר שאם אבי אמו אסורה ועוד למה ליה למיחשב אם אבי אביו אלא ש"מ דסובר דכולן יש להן הפסק וצריך למיתני הני תרתי והשתא הני תרתי שיש בדורותיהן ערוה דאורייתא סובר דיש להן הפסק כ"ש הני אחרינא דתני בברייתא ס"ל לבר קפרא דיש להן הפסק:
מה פליג. למה פליג בכלת בנו הא דאורייתא היא דכתיב ערות כלתך לא תגלה:
ומשני כלת בנו ממקום אחר באת. מכח שידוכין אתיא לפיכך יש לה הפסק:
זרע היוצא ממנו. אין לו הפסק ואסור עד סוף כל הדורות:
טעם דרב. לסברת רב:
אברהם אסור בכל נשי ישראל. שהרי כולן זרעו הן:
כל שאלו נקיבה מן התורה אסורה. גזרו חכמים בזכר שיש לו קורבה כיוצא בו שתהא אשתו אסורה לו וכולהו מפרש ואזיל:
אית לך אף תרתי. יש לך בשניות עוד שנים דלא קחשיב רב א"נ יש לך בשניות שגזרו גזרה לגזרה:
אסר אם אביו וכו'. דתרווייהו אימא רבתא קרי להו:
ה"ג אסרו אשת בן בתו מפני וכו':
אסרו אשת אבי אמו מפני וכו'. דתרווייהו דבי אבא רבא קרי להו:
ה"ג וגזרו על אשת אחי האם מאמה מפני אשת אחיו מאמו. וטעמא דכולהו דבי דודי קרי להו שמע כולהון. יליף לשניות מהאי קרא א"נ אמתני' דר"פ אלו הן הנשרפין קאי ומהאי קרא יליף שכל השנויים שם הן בשריפה:
ואת בת בתה. לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זימה היא:
זימה זימה לגז"ש. דכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמר זימה היא:
מה למטן ג' דורות בתה ובת בתה ובת בנה:
אף למעלן ג' דורות. חמותו ואם חמותו ואם חמיו:
מה למטן בל"ת. דכתיב לא תקח:
מה למעלה. חמותו אי אפשר אלא דרך נישואין:
אף למטן. אשה ובתה דוקא דרך נישואין וה"ה לבת בתה ובת בנה:
מה למעלן חמותו בשריפה דכתיב באש ישרפו אף למטן בתה ובת בתה ובת בנה בשריפה:
מה למטן עשה בת זכר כבת נקיבה. דבת בתה ובת בנה שניהם אסורין ל"א מה למטן בת בנו ובת בתו אסורין כבת בנה ובת בתה:
אף למעלה. עשה אם חמיו כאם חמותו. ל"א אף למעלן עשה אם אמו כאם אמה:
מה אית לך למימר. לרבות למעלה בדור שלישי אם חמיו ואם חמותו:
לא תהיה אם אביו כאם חמיו. בתמיה הא כבר אמרנו דמרבינן אם זכר כאם נקיבה:
מפני אם אביו. דתרווייהו אימא רבתא קרי להו:
והא מתניתא. הך ברייתא דמייתי קשיא לרב דאמר לעיל כל שבנקיבה ערוה בזכר אשתו אסורה:
אלא חורגתו שמא אינו אסור בה. בתמיה הא ודאי אסור בה דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה ואפ"ה מותר באשתו:
אשת חמיו. שאינה חמותו:
אי תימר תורה. אין לומר אשת חמיו מן התורה אסורה:
הרי דוד נשא רצפה בת איה. שהיתה אשת שאול חמיו וא"ת דוד שלא כדין עשה או שמא לא נשאה לאשה הא כתיב ואתנה לך את נשי אדוניך בחיקך. מדנביא הוא דקאמר שניתנו לו מאת הקב"ה ש"מ דבהיתירא קנסיב לה:
אתא עובדא. בא מעשה לפני ר"ח בשני חורגין הגדילים בבית ואמר שישאו זה לזה במקום שאין מכירין אותן שנתגדל בבית אחד וכשנשאה בהיתר אינו חייב להוציא:
תמן תנינן. כריתות פ' אמרו לו:
אם עבר. הזקן ובא על כלת בנו. ופריך מה עבר. דהתם איירי בשנפלה כלת בנו לפניו לייבום מאחיו א"כ אדרבא כי קנסיב מצוה קעביד:
ומשני עבר על דברי סופרים. דכלת בנו שנייה ותנן במתני' דהכא שנייה חולצת ולא מתייבמת:
הדא אמרה. וכי אמת הוא מה שאמרו דשניות אין להן הפסק ל"א ממשנה זו שמעינן דשניות אין להן הפסק מדתנן הזקן ולא קאמר אביו דהא באביו של זה שבא עליה אח"כ איירי התם אלא מלתא אגב אורחא קמ"ל אפי' היה אבי אביו נמי באיסורא קנסיב לה לכלת בן בנו ש"מ דאין להן הפסק:
א"ל וכי שנייה לשניות שנינו. הלא לא תנינן בשום מקום אלא שניות לדברי תורה:
וכולהון. כל השניות לא גזרו עליהן אלא משום כלת בנו דיש קצת סמך במקרא דבני בנים נקראו בנים שנא' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי וכתיב ערות כלתך לא תגלה אשת בנך הוא:
שמנה שניות שנינו. לעיל בברייתא דאלו הן שניות:
וזה. הא דתני ר' יוסי במתני' כלת בנו נמצא שהן תשע:
וכולהון. וא"ל ר"י כל מה שגזרו בשניות הוא משום כלת בנו לפיכך לא קחשיב לה בברייתא:
הלכה ו
מתני' אח מכל מקום. ואפי' ממזר:
אחיו לכל דבר. ליורשו ולהטמא לו:
שפחה ונכרית. וולדה כמוה ובתרה אזיל:
על מכתו ועל קללתו. אם הכה או קילל את אביו חייב מיתה:
גמ' ה"ג אפי' לפריה ורביה ולשנייה. וה"פ אע"פ שנולד בעבירה קיים פריה ורביה וגזרו ביה שניות וכ"ה ברשב"א:
ה"ג בן עכו"ם שבא על בת ישראל וילדה בן ישראל שבא על עכו"ם וילדה בכור לנחלה ולכהן. וה"פ אע"ג שהיה לו לישראל בן מן הנכרית ונשא אח"כ בתולת ישראל וילדה בן הרי זה בכור לנחלה ולכהן שבנו מנכרית אינו בנו וזה הנולד מבתולת ישראל ראשית אונו ופטר רחם הוא וכן עכו"ם שבא על בת ישראל וילדה ואח"כ נתגייר ונשא בת ישראל וילדה בן בכור לנחלה הוי שהנולד לו מבת ישראל בגיותו לאו בנו הוא:
עכו"ם שבא על נכרית וילדה. ואח"כ נתגיירו וילדה בן מי הוי בכור לנחלה או לא:
עכו"ם יש להם יחסים. מתייחסים אחר אביהם לפיכך הבא אחריו בגירותן לא הוי בכור לנחלה ויוצא בבנים שהיה להן בגיותן משום פריה ורביה:
בלאדן בן בלאדן. אלמא בנים מיקרו:
ומשני על ידי שכיבד זקנו. דאמרינן בפסיקתא מאי בלאדן בן בלאדן אמרי בלאדן מלכא אישתני זיו אפוי והוה כי כלבא והוה יתיב בריה אבבא כי הוה כתב היה כותב שמו ושם אביו והיינו דכתיב בן יכבד אב ר"ל שהיה חותם בלאדן בן בלאדן והיה לו לחתום בלאדן ומרודך בנו וחתם בן בלאדן דהוה משמע שחותם שם אביו ושם אבי אביו ובזה כיבד זקנו לפיכך זכה להתייחס א"נ זקנו היינו אביו: