קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל
פרק א
הלכה א
מתני' חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. כדקתני סיפא שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות וטעמא יליף בגמרא:
וצרות צרותיהן. לקמן במתני' מפרש:
בתו. היינו מאנוסתו דאי מאשתו היינו בת אשתו וכן מפורש לקמן פ"ב:
חמותו. שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים וחמותו ואם חמותו ואם חמיו אסורות מדכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו:
אחותו. מאמו שנשאת לאחיו מן האב וכן אחות אמו שנשא' לאחיו מן האב שאין ייבום אלא באחין מן האב ובגמ' יליף מקרא ובבבלי הגירסא במתני' אחותו מאמו:
ואשת אחיו מאמו. שמת ונשאה אחיו מן האב שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים ונפלה לפני יבם זה לייבום אסורה לו לפי שהיתה אשת אחיו מאמו תחלה אסורה לו עולמית ובגמרא מפרש מנ"ל:
ואשת אחיו שלא הי' בעולמו. ראובן ושמעון אחים ומת ראובן בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה וייבם שמעון אשת ראובן ולו אשה אחרת ומת גם שמעון בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות ולפי שאשת ראובן שייבם שמעון אסורה ללוי באיסור כרת שמיעטה הכתוב מייבום לוי שנאמר כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם וזו משמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים אע"פ שעתה נפלה לפניו מכח נשואי שמעון שהיה בעולמו אסורה לו מחמת ראובן וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה:
וכלתו. שמת בנו ונשאה אחיו וכלתו אסורה עליו איסור עולם אפי' לאחר שמת בנו דכתיב אשת בנך היא:
גמ' ה"ג כתיב מצות תאכל מצוה לפי וכו' וכ"ה בת"כ. וה"פ בפ' צו כתי' במנחה מצות תאכל וקרא יתירא הוא דכתיב ברישא דקרא והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו ל"א לשון תאכל קדריש דהל"ל מצות יאכלוה אלא לומר שמצוה הוא שיאכלנה:
לפי שהיתה וכו'. לקמן מפרש:
פתר מתניתא. מפרש להך ברייתא:
לפי שהיתה. המנחה בכלל היתר עד שלא הוקדשה ולא היה שום מצוה באכילתה אלא ברצונו הדבר תלוי:
ה"ג הקדישה נאסר' קרב קומצה חזרה והותרה:
יכול תחזור להיתירה הראשון. לענין זה שהכהן המקריב אותה שהוא עכשיו במקום הבעלים הראשונים אם ירצה לאכול בעצמו יאכלנה ואם ירצה יתננה לכהנים אחרים:
ת"ל מצות תאכל מצוה. שיאכלנה המקריב ממנה ולא כולה דכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:
ה"ג נישאת לאחיו נאסרה מת אחיו וכו':
שלא לכנוס אינו כונס. אלא חולץ:
ת"ל יבמה יבא עליה מצוה. מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה והיינו כרבנן דסברי מצות יבום קודמת למצות חליצה:
ה"ג הקדישה נאסרה:
לשם תואר. לשם נוי:
ת"ל יבמה יבא עליה. למצוה לשם מצות יבום ולא לשם דבר אחר והיינו כאבא שאול וכדמסיק:
ופריך מה אבא שאול כר"ע. בתמיה וכי נאמר דאבא שאול כר"ע ס"ל דאמר יש ממזר מחייבי לאוין ה"ה ביבמה לשוק לכך קאמר אב"ש וקרוב בעיני להיות הולד ממזר דה"ל כפוגע ביבמה לשוק:
ומשני מה דאר"ע ביבמה שזינתה. עם אחד מן השוק ואינה אלא חייבי לאוין אבל מה דאמר אבא שאול וקרוב להיו' הולד ממזר היינו ביבמתו ואם אינו מקיים המצוה כתקנה ה"ל כפוגע באשת אחיו שלא במקום מצוה וחייב כרת:
אתיא. דאבא שאול דאוסר לייבם לשום הנאה כריב"ח:
חמש חרישות חרש. חמש בעילות בעל:
חמש נטיעות נטע. חמשה בנים הוליד וקחשבן בסמוך. ודרך סדין בעל. אף ביאה הראשונה שבעל היה דרך סדין שלא ליהנות מגופה רק לקיום המצוה שחשש להא דאבא שאול ולכך לאחר שקיים המצוה לא רצה לבא עליה עוד שהרי הוא עושה להנאתו ל"א על ביאות הראשונות קאי אבל אחר שקנאה לשם יבום כתקנה תו לא חשש לשום דבר שהרי היא כאשתו וזה נכון:
ה"ג בין מחיים וכו' בין בחיי אחיו. כגון שגירשה בין לאחר מיתת אחיו ואפי' אין לו בנים:
הותרה מכללה. אשת אחיו שמת בלא בנים ע"י יבום:
יכול לכל דבר. אשת אחיו שמת מותרת אפי' לאחיו מן האם ולאחיו שלא היה בעולמו דה"ל כאלו לא ניסת לאחיו מעולם:
נאמר כאן. בפ' יבום:
ונאמר להלן. בבני יעקב:
פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. דה"ק שיהא ישיבה לאחים יחדיו בעולם פרט לזה שלא היה בעולם עד שלא מת אחיו:
הן מבחיים. הן כמו הא וה"ק מדכתיב ומת אחד מהם ש"מ מיתה הוא דשריא אבל מבחיים אסורה וכיון שנאסרה בחיי בעלה ודאי אף לאחר מיתה פטורה מייבום דלא קרינן בה לא תהיה אשת המת א"נ כיון שנאסרה על האחים בחייו אין כאן זיקה שמפילתה לפני האחים וכ"מ בבבלי דף נד ע"ב:
ה"ג כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו':
עליה עליה. נאמר כאן אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה והאי עליה מיותר דמדכתיב לגלות ערותה בחייה ש"מ שבחיי אשתו נאסרה עליו אחותה ולאחר מותרת ונאמר להלן יבמה יבא עליה:
מה עליה שנאמר להלן. ביבמה במייבם אשת אחיו מן האב איירי:
אף עליה שנא'. באחות אשתו בשנפלה לפניו ליבום הכתוב מדבר ואפ"ה לא תקח ש"מ דאחות אשתו אסורה אפי' בייבום וילפינן שאר עריות מאחות אשה לאיסורא מהיקישא כי כל וכו' דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן:
או מה עליה. כלומר או נאמר איפכא כי היכא דקרא דאחות אשתו לא איירי ביבמה אף קרא דיבמה יבא עליה לא איירי ביבמה:
ה"ג א"ל ר"א התורה אמרה יבמה יבא עליה איך אפשר לומר בשאינה יבמה הכתוב מדבר:
ואיקפד. וכעס ר"א לנגדו שהשיב לו ר"ב דרך ניצוח ושחוק:
לא דר"א פליג. על ר' בנימין לכך כעס:
אלא. שכעס על מה ששמע מרבו שאי אפשר לקיימו:
מאי כדון מעתה מנ"ל דשאר עריות אסורות ביבמה:
ה"ג מה להלן ביבמה. אף עליה שנא' כאן אפי' ביבמה איירי קרא ואפ"ה אמרה תורה לא תקח:
ת"ל לצרור. צרות הרבה משמע מדלא כתיב לצור:
שיש לה היתר לאחר איסורה. מתה אשתו מותר באחותה:
מה זו ערוה וכו'. וילפינן נמי לפטור צרות בעריות מק"ו מאחות אשתו:
ופריך עד כדון כר"ע. דסובר דאפי' חייבי לאוין פטורים מחליצה ויבום אלא כר"י דפליג וסובר דחייבי לאוין חולצת ולא מתייבמת ע"כ דלית ליה הך ק"ו דא"כ אף חייבי לאוין פטורים שהרי אין היתר לאיסורן:
ה"ג תני ר"י מה אחות אשתו וכו' וכ"ה בבבלי:
שחייבין על זדונה כרת. בפרשת עריות כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת:
מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:
מ"ד ערוה וכו'. כלומר מאן דיליף בק"ו:
זו. אלמנה לכה"ג דלעולם אין היתר לאיסורה הרי היא ככל העריות ואסורה ליבם ופוטרת צרתה וה"ה שאר חייבי לאוין:
זו אשה שהיא זרה לו. כל שהיא אסורה לו אפי' חייבי לאוין חוצה קרינן בה ואסורה ליבם:
אפי'. במקום מצוה כגון ביבום נמי אסורה לו:
ופריך מעתה לא תהא. חייבי לאוין צריכין חליצה דהא בהך פרשה חליצה ויבום כתיבי ולקמן פ"ב תנן איסור מצוה כגון אלמנה לכ"ג חולצת ולא מתייבמת:
יבמתו יבמתו וכו'. דכתיב ועלתה יבמתו השערה וה"מ למכתב ועלתה השערה דהא כתיב ברישא דקרא לקחת את יבמתו אלא לומר לך יש יבמה שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין:
ופריך אי יבמתו יבמתו. ריבה נרבי נמי חייבי לאוין ליבום ולא תהיה לאיש זר נוקמי בחייבי כריתות לחוד:
מאן יבמי. דוקא כשהיבם ממאן הוא דעולה לייבום כשאינו ממאן אבל כשמיאנו השמי' שאסורה לו מן התורה אע"ג שהיבם רוצה בה אסורה לו להתייבם:
ופריך מעתה לא תהא צריכה חליצה. דהאי קרא מאן יבמי בחליצה הוא דכתיב:
ומשני הווי צורכה. לכך צריכין להא דאר"י יבמתו ריבה לחייבי לאוין לחליצה:
א"ל אפשר לומר קידושין תופסין בה. וליכא למילף מאחות אשה שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות:
ואת אומר א"צ חליצה. בתמיה:
א"ל הרי איילונית. אע"פ שקידושין תופסין בה אפ"ה אינה צריכה חליצה כדתנן במתני' מטעם אחר הוצאתה. שאני איילונית דרחמנא פטרה מחליצה ויבום דכתיב אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת:
עד שאת למד וכו'. למאן דיליף שאר עריות בבנין אב מאחות אשה פריך דלמאן דיליף בק"ו ליכא לאקשויי מידי:
למידין שני איסורין. איסור ערוה ואיסור אשת אח:
משני איסורין. איסור אחות אשתו ואשת אח:
מאיסור אחד. איסור אשת אח לחוד:
ומה אית לך. ומהו הדבר שאינו בא מחמת הגורם:
נישאת לאחיו מותרת לו. בתמיה איסור בתו מי בטלו בשלמא איסור אשת אח שפיר י"ל שאחיו הוא הגורם האיסור משמת בטל האיסור משא"כ איסור בתו:
אמו אנוסת אביו. שנשאה אחיו מאביו ומת בלא בנים ונפלה לפני בנה לייבום:
ולמה א"ל. רבי כן הלא שפיר קאמר לו לוי:
ומשני בגין דר"י. בשביל ר"י דפליג ואוסר באנוסת אביו דלא משכחת לה שניסת לאחיו מאביו ומתני' ר"י היא כדמוכח מסיפא א"נ בפלוגתא לא קמיירי:
ופריך ולא מודה ר"י שאם קידש. אנוסת אביו שקידושין תופסין בה שאין בה אלא לאו דלא יגלה כנף אביו א"כ איצטריך לאשמועינן דאין בנה מייבמה ופוטרת צרתה:
ומכולם ומכל הני שש עריות אין למצוא בהן שתהא נשואה לאחיו מאביו שלא בעבירה אלא אמו אנוסת אביו הלכך לא תני רבי אנוסת אביו:
ופריך ולמה לא תניתה. ר' וכי בשביל דתני אותה ר"ח בברייתא לא רצה ר' לשנותה במתני' אדרבא אם נכון הדבר כ"ש דה"ל לר' למיתניי' במתני' אלא. בשביל דתנן בפ"ב:
אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה כגון שנפלו לפניו שתי אחיות משני אחין שאחת אסורה לו משום ערוה כגון שהיא כלתו או חמותו:
ה"ג או חולצת או מתייבמת. אחות הערוה מתייבמת דאינו פוגע באחות זקוקתו דערוה לאו זקוקתו היא וקאי אכולהו ט"ו נשים דתנן בר"פ:
ואת משכחת בכלהון. בכל ט"ו נשים דמתני' שייך לומר בכל אחת מהן אחותה כשהיא יבמתה ואפילו בבתו. כדמסיק לקמן פ"ב דבתו היינו מאנוסתו:
חוץ מאמו אנוסת אביו. שהיה אסורה עליו משום אחות אמו ומשום הך כללא לא תני אמו בהדי ט"ו נשים:
ה"ג חלוצה פוטרת צרתה. וה"פ ראובן חלץ ליבמתו וחזר וקדשה דתופסין לו בה קידושין דאינה אסורה עליו אלא בלאו אשר לא יבנה את בית אחיו. דדרשי' מיניה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ומת ראובן בלא בנים ולו אשה אחרת דמגו דחלוצה אסורה לאחיו דקיימו עליה בכרת לריש לקיש לקמן בשמעתין צרתה נמי אסורה:
ולמה לא תנינתא. באמת קשיא ליתני ט"ז נשים:
ומשני בגין ר"ע. בשביל ר"ע דסובר יש ממזר מחייבי לאוין ואין קידושין תופסין בהן ואינה פוטרת צרתה:
ופריך ניתנינה ט"ז נשים. אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו:
ומשני לא אתינן מיתני. לא בא ר' לשנות במתני' אלא מלתא דאתי' ככ"ע אבל בפלוגתא לא איירי:
אתיא דיצחק ב"א. דאמר דר"ל בעי ליתני חלוצה וכו' כר' אמי דאמר בסמוך דר"ל סובר דחייבין אבל לר' יסא ר"ל סובר דאין חייבין על החלוצה כרת:
איתפלגון. פליגי ר"י ור"ל:
הוא. החולץ ליבמתו אם חזר ובא עליה אינו חייב עליה כרת אבל לאו איכא דכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:
והאחין חייבין על החלוצה. דהחולץ הוא דקאי בלא יבנה והאחין כדקיימי קיימי באיסור אשת אח:
בין הוא בין האחים חייבין על הצרה. אם היה לה צרה שנפטרה בחליצתה של זו דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים ואותה צרה חמורה לעמוד על כולן באיסור אשת אח בכרת דכיון שנפטרה מהן איסורא דאשת אח כדקיימי קיימי:
בין הוא בין האחים אינן חייבין. כרת על החלוצה ועל הצרה דכיון דמעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ ואי בעי האי אח חליץ ואי בעי האי אח חליץ שהרשות ביד כל אחד מן האחים לחלוץ והאי דחליץ שליחותא דאחין קא עביד ואיהי שליחותא דצרה עבדא הלכך דקאי על החלוצה בלא יבנה ה"נ על צרתה אין איסור כרת אלא בלא יבנה וכן האחים על שתיהן דליכא מידי דמעיקרא אזדא ליה איסור אשת אח והדר חל עליה:
ר' אמי מחליף שמועתא. דר"י לדר"ל ודר"ל לר"י:
אלא דעון דעון אית לר"י. שני דיעות היה לר"י כלומר הדר ביה ר"י:
ופריך ואפי' תאמר. דהדר ביה רחוק לומר דאף ר"ל הדר ביה וקם ליה בשיטתיה דר"י:
מילתיה וכו' מסייעא לר' אמי. כדפרישית לעיל:
מיליהון דרבנן. דר' ירמיה ור' בא:
מסייעין. דר"י אמר האחין חייבין על החלוצה וכו':
הכל מודים. ר"י ור"ל:
בצרה שהוא חייב. וכ"ש האחין:
מה פליגין. כי פליגי:
מיליהון דרבנן וכו'. אגב גררא נקטא הכא ועיקרא דמילתא בפ"ג דגרסי' שם רב אומר חליצה קנין ושמואל אומר פטור וקאמר הש"ס דר"י נמי סובר חליצה פטור. ומייתי לה הכא דמדברי שמעון בר בא שמעינן דקסבר ר"י דהאחין חייבין על החליצה כר' יסא:
מה בין חולץ ומה בין מגרש. אמתני' דהחולץ קאי דתנן התם החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת פטורה והקשה ר"ש בר בא לר"י מה בין חולץ למגרש:
א"ל את סבור. שהחליצה היא כאלו קנה אותה ופטרה בחליצ' לכך לא חולקת בינה לגרושה אבל אינו כן אלא שהחליצ' אינה אלא פטור שפוטרת אותה להנשא לשוק ודקשיא לך א"כ למה האחין חייבין עליה כרת אינו משום שנושאין חלוצת אחיהם החי שהיא כאשת אח אלא משום אשת האח של המת דכיון דנפטרה מהן איסורא דאשת אח כדקיימי קיימי:
כמה דאמר. כלומר למ"ד בין הוא וכו' והיינו ר"ל לפי מאי דאמרו ר"י ור' בא דהכל מודים בצרה ובחלוצה פליגי:
ניחא. הניחא הא דאמר שהוא אינו חייב על החלוצה שכבר היתה ראויה לו קודם שחלצה שהרי תבעתו בב"ד שייבמה:
אחין. אלא האחין מ"ש צרה מ"ש חלוצה הא לדידהו שניהם שוין דליכא למימר דאיהו שליחותא דאחין קעביד דא"כ אף על הצרה יפטרו דהחלוצה שליחותא דצרות קעבדא:
חזר. ר' יודן ואמר:
אין את יודע. לנפשיה אמר וכי אין אתה יודע משום מאי חייבין על החלוצה ודאי משום אשתו של החולץ דחליצה קנין וכיון דלאו קנין גמור הוא הלכך אין לחייב האחין משום חלוצה ל"א חזר ואמר מילתא באפי נפשא היא וה"פ חזר ר"י ואמר דין אחר הא דאמר ר' ירמיה דר"ל סובר דאין האחין חייבין על החלוצה היינו כרת אבל מלקות ודאי חייבין ל"א הא דפליגי ר"י ור"ל היינו דר"י קאמר דודאי חייבין על החלוצה ור"ל פליג וסובר דספיקא הוא דאין את יודע משום מה את מחייבו ופי' זה נראה עיקר:
אין האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ. הלכך אין להאחין לחייב על החלוצה שפטרה החולץ בשביל כולן:
ה"ג אבל צרתה חייבין עליה וכו' משום אשתו של מת הלכך לעולם באיסורה עומדת ל"א ה"ג א"ר יוחנן מה את סבור. והכל מדברי ר' יודן הוא שכך השיב ר' יוחנן לר"ל מה את סבור וכו' וכיון שחייבין על החלוצה משום אשתו של מת איסור כרת כדקיימי קיימי:
וחלץ לה. או בא עליה:
נפקעו ממנה קידושין. של זה דהא חזינן דהיא היבמה דאגידא ביה ביבם:
חלץ לחברתה. או בא עליה אע"ג דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק מיהו השתא איתגלי מילתא למפרע דחלו בה הקידושין שהרי הצרה אמרינן כדקיימי קיימי להאחין והרי היא כאלו לא היתה אגידא ביבם:
מנין ליבמה. הזקוקה עדיין ליבם אם קידשה אחד מן השוק שאין הקידושין תופסין בה אע"ג דשאר חייבי לאוין קידושין תופסין בהן:
שלא יהא לה הויה. דהיינו קידושין אצל אחר שאינן תופסין בה:
ולא מתני' היא. בקידושין פ' האומר:
אינה מקודשת. כיון דהשתא לא תפסי בה קידושין לקמיה נמי לא תפסי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:
ה"ג והוה ר' ינאי מקלס ליה. משבח לדברי ר' יוחנן:
הזלים זהב מכיס. וכלהו קראי דמייתי בדברי תורה איירי:
בתר כל אינון קילוסייא. לאחר כל השבח הזה אפשר לי לפרש מתני' דאתיא כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל לרבנן דפליגי עליה וסברי קידושין תופסין בחייבי לאוין ליכא למישמע דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק אי לאו דר' ינאי:
אלא תמן. לשנויי קושית ר' שמי אתיא דליכא למפשט בעיא דר' יודן מדר' ינאי דאיכא למימר דר' ינאי איירי שאין שם אלא יבמה אחת דהיא ודאי עומדת ליבם או לחלוץ הלכך אין הקידושין תופסין בה אבל ר' יודן איירי בשני יבמות:
ומשני שניא היא יבמה אחת וכו'. כיון דמקרא יליף ל"ש יבמה אחת ל"ש שתי יבמות לעולם אין הקידושין תופסין בהן ל"א סיומא דפירוקא הוא דליכא למפשט מדר' ינאי דר' יודן איירי בשתי יבמות ויש חילוק בין יבמה אחת לשתי יבמות וכדפרישי':
כמ"ד. למ"ד הוא אינו חייב וכו' והיינו ר' יוחנן אליבא דר' יסא ור' ירמיה:
ה"ג אבל האחים חייבין על החלוצה:
חלוצה פטור. כשחלץ לה נפטרה מזיקתה וגם הביאה פוטרת מזיקתה:
כמה דתימר. א"כ כי היכי דאמרי' לאחר חליצה האחין חייבין עליה דזיקתה קיימא נאמר כמו כן אם בא עליה אחד מן האחין ומת תהא אסורה על האחין וקשיא הא דתני ר"ח:
מת הראשון בלא בנים ויבם השני את אשתו ומת גם הוא בלא בנים לייבם השלישי ש"מ שאין ביאת היבם אוסרתה על האחין וקשיא מ"ש ביאה מחליצה:
אר"י מה את סבור. ל"ש חליצה ל"ש ביאה ואינו כן אלא הפרש גדול יש ביניהם דחליצה אחר שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע ואינה זקוקה עוד להאחין היבמין אבל למפרע חל עליה איסור אשת האח אצל האחין:
אבל אם בא. עליה היבם אשתו גמורה היא ופקע ממנה זיקת המת וחל עליה זיקת היבם והיינו דתני ר"ח אם מת השני מותרת לשלישי:
אחותו. דתנן במתני' היינו אחותו מאמו של יבם ונשואה לאחיו מאביו שמותרת לבעל ואסורה ליבם:
אחות אמו. דתנן במתני' איירי שאב ובנו נשואין לשתי אחיות וילדה אשת האב בן ומת הנשוי לאחותה בלא בנים:
אחות אשתו. כיצד שני אחים נשואים לשתי אחיות ומת אחד מהן:
ואשת אחיו מאמו. מנ"ל דאינו חולץ ומייבם:
נאמר כאן. בפ' יבום כי ישבו אחים יחדיו:
ונאמר להלן. בבני יעקב:
נאמר כאן ישיבה. כי ישבו:
אף ישיבה שנאמר כאן ישיבה שיש עמה ירושה. ואחין מן האם אין יורשין זה את זה דכתיב למשפחותם לבית אבותם:
ישבו את שישיבתן וכו'. כלומר מפשטיה דקרא שמעינן ואין צריכין לג"ש:
היו בפרשה. שניהם כתובים בפרשה דפטורים מחליצה וייבום:
מה חמית מימר. מאי ראית לומר:
איילונית מטעם אחר הוצאתה. לא מטעם ערוה אלא שלא היו קידושי אחיו תופסין בה ולמה תהא צרתה פטורה:
ערוה היא. זו שנפלה ליבום עד שלא היה בעולם ערות אשת אח חל עליה לכך צרותיה פטורות כשאר צרות ערוה:
צרת איילונית אסורה. דכיון דפטורה קיימי עליה באיסור אשת אח וצרתה צרת ערוה היא:
ופריך מתני'. קשיא לאסי:
זאת אומרת. מדתנן כלתו פוטרת צרתה ע"כ לומר אחיו כדין נשא כלתו דמתני' באיסורא לא קמיירי מדלא תנן אמו אנוסת אביו ברישא ש"מ מותר אדם לישא אשת בן אחיו לאחר מיתה וגירושין:
הלכה ב
מתני' וכולן אם מתו. כגון שמתה בתו קודם שמת אחיו או שמיאנה בו ובגמ' פריך ובתו ממאנת בתמיה ומשני לה:
או שנמצאו איילונית. דה"ל כאלו לא היתה אשת אחיו מעולם:
איילונית. לשון איל זכר מן הצאן שאינו מוליד:
ואי אתה יכול לומר וכו'. שכבר ילדה מאחר קודם שנשאה לאחיו הלכך ודאי דלאו איילונית נינהו ומיאון נמי לא שייך בהו שהרי גדולות הן ואין מיאון אלא בקטנה:
גמ' לעקור זיקת המת. מיאון ביבם נמי עוקר נישואי קמאי דבעל והרי היא כמפותה ומותר האב בצרתה וכלה לחמיה דלאו כלתו היא ומותרת לאבי המת והיבם:
ופריך רב ורשב"ל כבית שמאי. בתמיה:
דבש"א. לקמן ר"פ ב"ש:
בבעל. יכולה למאן אבל לא ביבם:
ומשני מה אנן קיימין. במאי עסקינן כלומר במאי פליגי:
ה"ג כל עמא מודיי שהיא עוקרת. וכ"ה לקמן ר"פ ב"ש. וה"פ אי באומרת בפירוש שממאנת בבעל וביבם הכל מודים שעוקרת גם זיקת המת:
אלא. כי פליגי באומרת סתם אי אפשי בנישואין:
ה"ג רי"א כאומרת וכו' רב ורשב"ל וכו' כאומרת אי אפשי וכו' אבל בנישואי אחיך רוצה אני. הלכך אינה עוקרת זיקת המת: