קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ז
מתני' הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל ומשמשו בו עמי הארץ:
לא יגמור. לאחר הרגל שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית אלא שבשעת הרגל הכל חברים אבל לאחר הרגל טמא מגעו למפרע כדתנן בסמוך לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע"ה ברגל:
רי"א יגמור. טעמו מפרש בגמרא:
מעבירין. בסמוך מפרש כיצד מעבירין:
לפי שאין הכהנים פנויין. להטבילן שצריכין להוציא הדשן שעל התפוח שקבצו שם כל הרגל:
גמ' התירו סופו משום תחלתו. לכך קאמר ר"י דיגמור שאם אומר וכו':
ופריך ולא יפתח. ומה בכך. ומשני אף הוא ממעט משמחת הרגל שלא יהא המזון מצוי לעולי רגלים:
מה פליגון. כי פליגי ר"י וחכמים:
כיצד הוא עושה. אם נשאר לו חבית אחר הרגל:
י"ט. עצרת או י"ט האחרון שחל להיות בערב הרגל אוכל אף בשבת עם הע"ה:
תשבות הרגל. אסרו חג הרי הוא כרגל שע"ה נאמנים:
ויום טבוח. אם עצרת בשבת זובחין קרבנות החג ביום א' והוא נקרא יום טבוח הרי הוא כעצרת:
אוף אנן תנינן דרבא. אנן תנינן רבותא גדולה מזו דאפילו כלה הרגל ביום חמישי אין טומאת ע"ה עד אחר השבת: