אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי דוד פרנקל

פרק ג

פרק ב

הלכה א

מתני' שמטבילין כלי בתוך כלי. כששניהם טמאים:

אבל לא לקדש. דאמרינן כבדו של פנימי מכביד על החיצון וחוצץ ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:

אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובבית צביעתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאת דרבנן קאמר כדמפרש בגמ' בית צביעה. בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה:

אבל לא לקדש. כשנטמא א' מהן כולו טמא לקדש:

הנושא את המדרס. מנעל של זב:

נושא את התרומה. אם ירצה בחבית של חרס שאינו נוגע באוירה:

אבל לא את הקדש. בגמ' מפרש טעמא:

לא כמידת הקדש. בחציצת טבילותיו מידת התרומה:

שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמיא לחציצה:

ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחלה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ:

ובתרומה. אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:

גמ' אוכלי תרומה זריזין הן. לפי שתמיד הן אוכלין תרומה זריזין בה אבל אוכלי קדש אינו אלא לפרקים כשהן במקדש הלכך אינן זריזין כל כך לפיכך החמירו בקדש יותר מבתרומה:

והדא הוא מעלה. וכי זו מעלה היא בשלמא דבר שהוא שוה בשניהן ואפ"ה אמרו שבקדש טמא ובתרומה טהור זו היא מעלה אבל דבר שאינו שוה בשניהם שאין אלו זריזין כל כך אינו חומרא:

במזוקק לקדש. שצריך לקדש ואוכל תמיד קדש א"נ שטובל כלי לתרומה ולקדש לא יטבול כלי בתוך כלי אע"פ שצריך לשניהן כיון דסתם אוכלי קדש אינן זריזין:

כבד כליטרא. אפי' לתרומה אין מטבילין כלי בתוך כלי:

וגרגותני. הוא סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור:

דתנינן תמן. פ"ח דמקוואות:

טמאים. דבמקום אחיזתו לא באו מים:

טהורין. לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה:

ירפם עד שיבואו בהם המים. ש"מ דס"ל לר"ש שאין מטבילין כלי בתוך כלי:

ר"ש יודה לאבא שאול. דכ"ש הוא ומה הכא שהמים שבידו הם באים על הכלי אפ"ה מצריך ר"ש שירפם כ"ש בכלי בתוך כלי דאין מטבילין:

אבא שאול לא יודה לר"ש. דשאני התם שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה:

ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:

מתניתא דר"מ. דתנן בפ' כ"ה דכלים כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית הצביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד פי' ר"מ סובר שבית הצביעה חלוק כשהידים טמאות ונגעו בבית הצביעה שיש בתוכו משקין ונטמאו המשקין והבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריים וכן כשידים טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו טהורים אע"ג שיש באחורי הכלי משקי' טמאים ור"י סובר דלענין טומאה אין חילוק בין בית הצביעה לאחוריים אלא אם נטמא הבית הצביע' גם אחוריים טמאים ואינו חלוק אלא לענין ידים טהורות בלבד וכדפרישית הרי דלר"מ יש חומרא בקדש שהידים טמאות שנוגעים בבית הצביעה בקדש מטמאים אחוריים או אפילו תוכו משא"כ בתרומה אבל לר"י והוא מפרש לדברי ת"ק דמתני' דכלים אין חילוק בידים טמאות בין בית הצביעה לאחוריי' ואין בבית הצביעה שום חומרא בתרומה מבקדש שהרי הוא כמו האחוריים ולא ה"ל לתנא למתני אלא אחוריים ותוך בתרומה אבל לא בקדש ולענין ידים טהורות ותרומ' שוין שאם נגע בבית הצביעה שהידים טהורות והשתא ה"ק רבי יונה מתני' דתני גם בית הצביעה אתיא כר"מ אבל לחכמים עושין כן אפילו לקדש שאין בית צביעה כתוך לענין ידים טהורות שיהו טמאות בנגיעה זו והכי ה"ל למתני כלי קדש כלן כתוך וממילא נשמע דאף בית הצביעה בכלל ובתרומה יש להן אחוריים ותוך:

כמה מעלות בקדש. יותר מבתרומה:

שלש עשרה. דקחשיב להשנויים במתני' י"א מעלות דקחשיב בית הצביעה למעלה בפני עצמה דחלוק בית הצביעה מאחוריים לענין ידים טהורות ותרתי דפרק דלעיל נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש:

שתים עשרה. דסובר אחוריים ובית צביעה חד דינא אית להו ומה שחלוק בית צביעה מאחוריי' לדעת רבי יוסי לא מיקרי מעלה דאין חילוק בין תרומה לקדש והרבה פירושים ראיתי בסוגיא זו ומ"ש נ"ל עיקר:

שימשתי את ר"ע עומדות וכו'. כלומר שימשתי את ר"ע הרבה ממך:

אלכסנדרי לאמיתו הוא. דברי ר"י הסנדלר שהיה אלכסנדרי הן דברי אמת ויודע שלא אר"ע אלא עשר מעלות:

ועמדו משם בנשיקה. כלומר אע"פ שדברו קשות זה לזה מ"מ כשעמדו היה ביניהם אהבה ואחוה:

וכל מאן. וכל מי שלא היה לו טלית חתך חבירו טליתו ונתן לו מחציתו:

ולמה עושין כן. ליתן טלית לכל אחד:

דהוון דורשים. שהיו דורשים כל א' שבעה פנים על פסוק אשירה נא וגו' ואין נאה לדרוש בלא טלית:

וקלסין לאחרייא. ושבחו לאחרון שבהם על שמצא פנים נאה לדרוש בו ואמרו שרשב"י הוא היה האחרון:

ולמה. היו דוחקין השעה לדבר זה לעבר השנה בבקעת בית רמון ולא המתינו עד בואם אל ארץ נושבת. ומשני דהוון דורשין מימר. היקישא דהך קרא:

מי אתי מיזל. כשרצו לילך משם:

אמרין. בואו ונראה מעשינו אם יסכימו מן השמים עלייהו אם באמת אנחנו הגדולים שבדור ומותרים לעבר אפי' בח"ל:

והוה חמי. והיו רואים חד סלע של שיש שקורין מרמר"א והיה כל א' וא' נוטל מסמר א' ותחב אותו בתוך הסלע והוא ירד בתוכו כבתוך עיסה ועד עכשיו קורין אותו סלע מסמורת:

בין בפנים בין בחוץ. בין שאוחזין בו בפנים בין שאוחזין בו בחוץ נקרא בית הצביעה:

שהנקיים. איסתניסים:

אפשר לומר בנגוב וכו'. כלומר במאי עסקינן אי נגוב האיך אפשר שיטמאו הידים אותו שידים נגובי' אינן מטמאין כלי אבל אפשר לומר שבית הצביעה מלא משקין ונגע בהם וקשיא הא כיון שנגע בהם המשקין יוצאין ע"י הנגיעה חוץ לבית הצביעה לתוך הכלי דהא בבית הצביעה שהוא בפנים נמי איירי והר"ש פי' כשהוא מלא משקין אע"פ שלא יצאו לחוץ מטמאין הכלי:

אלא. הכא במאי עסקינן כשהוא מלוכלך קצת במשקה ולא נטמא אלא בית צביעה לחוד:

עשו משקה וכו'. כלומר לעולם במלא משקה ודקשיא כיון שנגע בו נטמא כל הכלי שאני משקה שבבית הצביעה שאינן מטמאין במקומן:

כמשקה בית מטבחייא. הדם והמים שבעזרה שאין מיטמאין ולא מכשירין כדתנן בעדיות:

טהורין במקומן. בעזרה:

וטמאים. אם יצאו חוץ לעזרה:

וכה. והכא קיימה ר' סימון כבר תירצה רבי סימון:

בשיצאו וחזרו. לעזרה בקדושתן קיימין שהן טהורין:

ניטמא משקה. העליון שבתוך העזרה והיה שותת ויורד למטה חוץ לעזרה במקומן כל זמן שהוא בעזרה טהור:

וחורנה. ואידך:

הדא דאת אמר. אמתני' קאי לא אמרן דחלוק תוך מאחוריים דוקא כשנטמאו האחוריים בטומאה דרבנן כגון באוכלין ומשקין דמדאורייתא אין כלי מקבל אלא מאב הטומאה אבל אם נטמאו המשקין שבאחוריים מחמת שרץ נטמא הכל אפילו תוכו:

תמן תנינן. בפ' כ"ה דכלים:

לעריבה גדולה של עץ. הוא דאית בה דין בית צביעה וכאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו:

לכוסות. לבד יש להם דין בית צביעה א"נ אף לכוסות קאמר:

לידים טמאות וטהורות. בין שהיתה ידו טמאה והחזיק בבית צביעה שיש בו משקין ונטמאו המשקין יהבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריו ובין שהיתה ידו טהורה ואחורי הכלי טמא במשקין טמאין ונגע בבית הצביעה לא נטמאו ידיו:

וכר"מ. הא ודאי לא קמיבעיא לן שאם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקים ע"ג אחוריו ואחז בבית הצביעה שנטמאו המשקין שבבית הצביעה אין המשקין שע"ג אחוריו טמאין לטמא את הכלי א"נ אף המשקין שבתוך בית הצביעה אינן מטמאין את הכוס אפילו ידיו לחוץ ל"א אינו חושש שמא כטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזירו ויטמאו את הכוס כן הוא בתוספתא דכלים כשם שאין וכו'. מיהו הא קמיבעיא לן מי אמרינן כשם שאין משקה מיטמא מן היד לטמא הכוס כך אם נפלו משקין אלו אח"כ על אוכלין אין מטמאין אותן או דלמא דוקא במקומן אין מטמאין אבל שלא במקומן מטמאין:

מפני. שהמשקין ע"ג קרקע הוא דמטמאין במקום אחר אבל ע"ג הכוס אינן מטמאין במקום אחר ואיפשיטא בעיין:

אלא. הא מיבעיא לן אם היה המשקה נתון על גבי היד ואחזו בבית צביעה מי אמרינן דאפ"ה אין היד טמא או דלמא נטמאה היד ממשקין אלו:

וכר' יוסי. ואליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו אלא לידים טהורות הא פשיטא לן שאם היו ידיו טהורות וכו':

וכשם וכו'. מיהו הא מיבעיא לן אם אותן משקין מטמאין ככר במקום אחר או לא:

ה"ג נשמעינה מן הדא. משקין טהורים נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן לאיזה דבר וכו':

ה"ג משקין טמאים שהיו נתונים ע"ג הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טהורין ובית צביעותו נטמאו אחורי הכוס וכ"ה בתוספתא דכלים. וה"פ דוקא כשהיו נתונים ע"ג הארץ אבל בכוס אינן מטמאין ולפי הגירסא שלפנינו משמע דפשיט ליה דהמשקה מיטמא לטמא הכוס:

ופקקה בסנדלו. שהיתה מדרס הזב:

יש מהן שאמרו וכו'. באפר חטאת אמרו שלא ישא את המדרס אם עבר ונשא טמא ויש מהן שאמרו וכו' אם עבר ונשא טהור היינו קדש:

שלא עשו גופו. של אוכלי תרומה כזב אצל אוכלי קדש ותפשוט בעיא דלעיל דס"פ אין דורשין:

אפי' עבר ונשא יהא טמא. שהרי האדם נטמא בנשאו את המדרס ולא יהא עדיף מאוכלי תרומה ואפ"ה טהור כ"ש אוכלי תרומה:

במזוקק לקדש. שהנושא אוכל קדש תמיד והלכך עדיף מאוכלי תרומה אע"פ שהוא טמא עכשיו לא גזרו בו דזריז הוא:

מתיר את החוטים. כגון כלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרים כגון מטה וכיוצא בה אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה אם ירצה מטבילו כולו כאחת כשהוא מקושר אבל לקדש מתיר תחלה הקשרים שבו:

ומנגב את הנקבים. שהיו החוטין בתוכן שאולי יש בהן דבר החוצץ:

והן חצין אותו. מנקין אותו שלא יהא בה דבר החוצץ:

הלכה ב

מתני' כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שראויין לקבל טומאה:

צריכין טבילה לקדש. בגמרא מפרש טעמא:

כלי מצרף מה שבתוכו. הוי חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונפסלו כלן בקדש:

הרביעי בקדש פסול. ואינו פוסל:

אם נטמא אחת מידיו. בטומאה דרבנן שאין מטמאין אלא את הידים ולא את הגוף ובקדש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה:

גמ' יודעת אני. שבשעה שנארג בה ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומכל מקום לא נתתי אל לבי לשומרו:

מתוך שהוא בודקה. שהיה ר"י מרבה לבודקה מתוך שלא היה בלבך לשמרו שמא אירע כך וכך ולא נזהרת:

נדה באה. ומשכה עמי בחבל שקשור בכלי אריגה ושמא הסיטתו:

נפסקה נימא. קודם שארגתי בה ג' על ג' וקשרתיה בפה ולא היתה טבולה לנדתה ויש לחוש שמא כשארגה בה ג' על ג' אצבעות עדיין היה הרוק לחה ורוק הנדה אב הטומאה:

ה"ג החותך שפופרת של קדש החותכה והמטבילה טעון טבילה וכ"ה לעיל וה"פ החותכה או המטבילה טעונין טבילה שהרי נוגעין בה בלי ספק ועשאוהו כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם וכלים:

ופריך ניחא חותכה. צריך טבילה לפי שאי אפשר שלא יגע אלא המטבילה אמאי צריך טבילה הרי אפשר לכרכה בסיב ולטבלה:

שחתכה ע"מ להטבילה. הוא דצריך טבילה. לפי שאינו נזהר:

עד כאן. עד הכלי מצרף וכו' אין מעלות אלו אלא לקדש מקודש בלבד:

מכאן ואילך. שאר מעלות עד סוף מתניתין אפי' בחולין שנעשו על טהרת קודש יש להן מעלות אלו יותר מן התרומה:

דתנינן תמן. ברפ"ח דעדיות:

הוסיף ר"ע וכו'. רישא דמתני' העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל כולו. על הלבונה ועל הגחלים אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:

פסל את כלן. לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות דרבנן הוא:

יודעין היו שכלי שרת מחברים. אפי' מדאורייתא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:

על. סלת של שירי מנחות:

שיהו מחברין את עצמן. אע"פ שאינו צריך לכלי עוד:

מפני שנזקקו לכליין. שמתחלה היו צריכין שיהו כולן בכלי לקמוץ מהן:

על הסלת וכו'. שאפי' מונחים על העור שהעור מחברן:

גחלים מאי. למה יהיו כמחוברים:

שבמה שהוא חותה הוא מכניס. נמצא שמשעה ראשונה היו זקוקים לכל:

אבל בגחלים. שהיה מכניס בכל יום להיכל להקטיר עליהן לא היו זקוקים לכלי שהרי נתפזר מהן:

כהאי דתנינן תמן. פ"ה דתמיד:

נתפזר ממנו כקב גחלים. שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין ומערה בשל זהב שהוא של שלש וכדי להוליכה מלא היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה:

מכבדן לאמה. לאמת המים שבעזרה שלא יכוו בהן הכהנים:

בשבת. שאסור לכבות כופה עליו כלי גדול תרגום סירותיו פסכתרוותיה:

וכי סולת וכו'. פריך דאפי' גחלים בכל יום נמי מצטרפין שהרי אף סולת אין לו שיעור כמה עשרון יהיו במנחה דהא עד ששים עשרון עושין בכלי א' ואפ"ה מצרפן הואיל והיו מתחלה בכלי א' ה"נ גחלים שבכל יום מצרפן:

קומץ מהו שיקרב בשני כלים. מי ילפינן מדם ודם לא קידש לחצאין אם קיבל שיעור הזאת דדם אשם מצורע או דם פרים בשני כלים לא עשה כלום או לא ילפינן מדם:

וליידא מילה. ולאיזה דבר צריך צירוף כלי אם לא נאמר שאסור לקרבו בשני כלים א"נ מאיזה טעם נאמר דהכלי מצרפו אם לא נאמר שאינו קרב אלא בכלי אחד לפיכך הכלי מצרפו:

והכא נזקקו לכליין. בשעת קמיצה צריך שיהיה הכל בכלי א':

לא בכמה כלים הן קריבין. דסולת היינו שירי מנחות שמותר לאכלן בכמה כלים ואפילו הכי אמרינן הכלי מצרף אם כן הוא הדין בקומץ אף על גב דקרב בשני כלים שייך לומר בו דמצרף:

ל"א ה"ג וכי קטרת ולבונה וגחלים בכמה כלים הן קריבין וכו' והלא אין קרובין אלא בכלי א' ה"ה סלת דהיינו קומץ אין קרב אלא בכלי א':

לרבנן דתמן. לבני ר' חייא:

מנחה חלוקה. בכלי ואין שני החצאין נוגעין זה בזה ונטמאה אחת מהן שנגע בה טבול יום מהו שיהא גם חבירו טמא מי אמרי' כיון דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו אפי' לא נגעי א"ד דוקא היכא דנגעי:

בגסה. שם כלי שבו בוללין את המנחה:

וקפצה טומאה. הדר קמיבעיא ליה אם הושיט טבול יום אצבעו באויר כלי ולא נגע בכלי ובמנחה שבתוכו מהו שתקפוץ הטומאה עלייהו. אפילו אחרת בינתיים. הדר קמיבעי' ליה אם מונח חצי עשרון אחר לבין הנך שתי חצי עשרונות אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים:

קומץ מזו לזו. תו קמיבעיא ליה מהו לקמוץ מזה לזה צירוף כלי דאורייתא או דרבנן:

כהאי דתנינן לתמן. במנחות פ' הקומץ רבה:

מזו בפני עצמה. משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו:

ואין שירים של זו מפסיקין לזו. בתמיה וכיון דשירים מפסיקין למה יהיה כשר אפילו יכול לקמוץ דהא הך דמערב לא נגע אלא צירוף דאורייתא:

קומץ מזו על זו. כרבנן דתמן:

האמצעית לא נטמאת. בהא פליג ר"י על רבנן דתמן:

ופריך לא כן תני וכו' עושה מה שבתוכה אחת. ש"מ דהכלי מצרף הכל:

ה"ג אלא דבר שהוא ראוי לו. וכ"ה במנחות דף כ"ד וה"פ האי חצי עשרון שלישי שבינתיים כיון שאין צריך לכלי דהא אינו מצרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורה היא:

צריד של מנחות. יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן:

מהו שיעשה מנין. למנות בו ראשון ושני שאם נטמא יטמא אחרי' דכי מהניא חיבת הקדש לאפסולי גופי' אבל למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא לא שנא:

אינו עושה מנין. וצריד לא בא עליו מים אלא חיבת הקדש הוא מכשרתו:

בלא הכשר. מים:

ומשני מפני שסופה לטמאה טומאה חמורה. שנבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה לכך מטמא בלא הכשר מים למנות ראשון ושני:

מאי כדון. מעכשיו איך הדין לענין צריד של מנחות דלמא חיבת הקדש נמי כך הוא כמו מי שסופו לטמא טומאה חמורה:

משום אוכל. לאפוקי צריד של מנחות דטמא משום חיבת הקדש שהרי אפי' עצים ולבונה מטמאין:

אוכל שלישי. של תרומה:

בעי. פריך וכי ר' כר"א ס"ל:

דתנינן תמן. בפ"ג דטהרות:

האוכל אוכל ראשון. נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני:

האוכל אוכל שני. נעשה גופו שני ואם נגע בתרומה פסלת ודוקא שאכל חצי פרס שהוא ב' ביצים שהוא שיעור אכילה לפסול את הגויה:

האוכל אוכל שלישי שלישי. דברי ר"א ורבי יהושע סובר האוכל שלישי שני לקדש ולא לתרומה ש"מ דר' כר"א ס"ל:

ומשני ד"ה היא. אפי' ר"י מודה דגופו מיהת פסול מלאכול בתרומה כדי שיהא בדול מלאכול תרומה טמא' דאפי' ג' בתרומ' אסור באכילה:

ודכוותה וכו'. מיבעיא ליה אם אמרינן גם באוכל אוכל שני ממעשר שיהא גופו פסול מלאכול מעשר שני או לא ובמעשר אין בו שלישי:

וחכמים אוסרין במעשר. רישא דמתני' תנן בפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון י"ח דבר מטמאין את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין במעשר:

ה"ג אוסרין במעשר ואר"ש בשם ר"ז וכו'. ואגב שיטפא דפרקין דלעיל נשנית כאן בהאי לישנא:

נפסל גופו מלאכול במעשר. ואפשיטא בעיין:

ודכוותה וכו'. ותו מיבעיא ליה:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן אלא דאוכל רביעי של קדש מקודש כגון בשר קרבנות וכיוצא בו שנתקדשה קדושת הגוף דנפסל גופו אבל האוכל רביעי של חולין שנעשו עט"ק מי נפסל גופו מלאכול קדש או לא:

:

דתנינן תמן. בחולין פ' השוחט:

בידים מסואבות. כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות:

הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה:

ה"ג בחולין שנעשו עט"ק ודלא כר"י. וה"פ דלא כר"י דאמר חולין שנעשו עט"ק לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין שנעשו עט"ק:

ה"ג בשם ר' האוכל אוכל שלישי בקדש נפסל גופו מלאכול בקדש:

ופריך ולא מתני' היא. דלכ"ע האוכל שלישי גופו שני לקדש:

דרבא אתא מימר לך. רבותא קמ"ל דאפי' בחולין שנעשו עט"ק נפסל גופו מלאכלן:

מתני'. דספ"ק דטהרות מוכחת כן שהשלישי שני לקדש ככרות הקדש ומים המקודשין הן שנעשו עט"ק והן בתוך גומות שישארו בלחם אחר אפייתו ונטמא ככר אחד בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כלן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא כל ככר נגע בחבירו שחיבת הקדש עושה כאלו המשקה שבכל ככר שהוא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו שמעינן שהשלישי שני לקודש:

באש לך. וכי רע בעיניך שלימדך דאפי' בחולין שנעשו עט"ק הדין כן שנעשה שלישי שני דאי ממתני' ה"א דאיירי בשל קדש המקודש כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות:

משקה פיו. משקין שקידש בפיו ואינן קדושין קדושת הגוף והן משקין שנעשין על טהרת קודש:

כמה דאת אמר. התם גבי טהור לחטאת שכל החומרות נוהגין בו כמי חטאת עצמן הוא הדין גבי חולין שנעשו על טהרת קודש קדושת פיו כקדושת עצמן הן:

מתני'. דפרק קמא דטהרות דתנן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ממנה איכא לסייע להא דאמר רבי דהאוכל אוכל שלישי גופו שני לקדש וממנה איכא לאקשויי על דין זה:

ה"ג מינה קיימא שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה מינה תברא שנעשי' על טהרת תרומה אבל אם נעשה על טהרת קודש נעשה גופו כשני אצל תרומה וכ"ש אצל הקדש וה"פ רישא סייעתא לר' דהשלישי בחולין שנעשה עט"ק נעשה שני אבל מסיפא קשיא דר' לא קאמר אלא דוקא קודש אבל האוכל שלישי בקדש לא נפסל גופו לתרומה וממתני' משמע דהאוכל ג' מחולין עט"ק נפסל גופו מתרומה:

מחוסר כיפורים. מותר בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואסור בקדש:

ה"ג שלישי שהוא פוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש. וכ"ה בסוטה וה"פ שלישי שפסול בתרומה מק"ו מטבול יום דמה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה וילפינן רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כיפורים וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון י"ל דא"כ מיפריך ק"ו דבלאו ק"ו נמי ידענו שהשני בתרומה והשלישי בקדש פסולים והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרי' דיו אפילו היכא דמיפריך ק"ו איכא לשנויי דהני מעלות דרבנן נינהו והאי דנקט שלישי בקדש מילתא בעלמא היא דאשמועינן דשלישי בקדש מן התורה:

אוכל הבא מחמת טבול יום. שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דטבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וה"נ נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש:

כמה דר"ע אמר תמן. פ"ה דסוטה שככר שני עושה שלישי בחולין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש בו יטמא שמטמא אחרים כן ר"י אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבוא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טימא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל:

לית ר"י וכו'. לא צריך ר"י להך ק"ו אלא קרא דריש:

והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. בבשר שלמים כתיב:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה