אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל

פרק ה · הלכה ו

הלכה ה

מתני' החרשת שהשיאה אביה. אע"ג דהויא אשת איש גמורה שהרי קיבל אביה קידושיה כשהיא קטנה והן קידושין גמורים מדאורייתא אפילו הכי יוצאה בגט ומקבלת גיטה כשהיא חרשת אף על גב דלית בה דעת דאשה מתגרשת בעל כרחה ולא בעינן דעתה ומשום תרתי בתרייתא דאיתנהו משום תקנה תני לה הכא:

ועל קטנה בת ישראל שניסת לכהן. והיא יתומ' דלא הוו נישואי' אלא מדרבנן:

שאוכלת בתרומה. דרבנן ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא:

מריש. קורה:

בירה. בית גדול:

מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו ימנע מלעשות תשובה:

שלא נודעת לרבים. שהיא גזולה:

שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת ואי קשיא איך ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב י"ל שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא:

מפני תיקון מזבח. בגמרא מפרש:

גמ' נראין דבריו וכו'. קאי אהא דתנן ביבמות ר"פ חרש פיקחת ונתחרשת אם רצה יוציא וכו' נתחרש לא יוציא עולמית אריב"ן וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוציא והאיש שנתחרש אינו מוציא א"ל לא דומה שהאשה יוצאה בע"כ והאיש אינו מגרש אלא לרצונו העיד ריב"ג על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט א"ל אף זו כיוצא בה וע"ז אמר ר"ח נראין הדברים בפקחת שיכולה לצאת לדעת אף היא מתגרשת בע"כ שלא לדעת אבל חרשת שאין בה דעת לא תצא בע"כ וכדר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת:

ולא עדות היא. ר' אימי השיב לר"ח הא ריב"ג העיד תנן וכל עדות הלכה ואף פקחת ונתחרשה כיוצא בה ולא שייך לומר נראין הדברים:

ה"ג אף זו כיוצא בו ומוסיפין על העדות. ר"ח השיב וכי מוסיפין על העדות דקס"ד ריב"ג העיד על זו שהיתה חרשת בשעה שהשיאה אביה וקמ"ל אע"פ שהשיאה אביה כיון שהיתה חרשת בשעת נישואין מוציאה בגט אבל פקחת ונתחרשה ליכא למילף מן העדות והדברים נראין דלא דמיא לפקחת שמתגרשת שלא לרצונה א"נ כולא ר"ח קאמר לה נראין הדברים פקחת ונתחרשה שאינה מתגרשת ואי משום דריב"ג ולא עדות הוא ולא שייך לומר אף זו כיוצא בו דאין מוסיפין על העדות:

ה"ג בפקחת שהשיאה אביה ונתחרשה. העיד ריב"ג והא דאמרו לו אף זו כיוצא בו אע"ג דהיינו הך הכי א"ל ר"י העיד בכיוצא דהיינו בפקחת ונתחרשה:

מפני חינה. ואי לא תאכל בתרומה ימנע כהן מלישאנה שיצטרך לקנות חולין למזונותיה:

והוא שתהא יודעת לשמור קידושיה. כלומר שיהיה בה דעת:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דתנן ועל קטנה שניסת לכהן שאוכלת בתרומה ולא קתני חרשת דאיירי בה אלא ש"מ דוקא קטנה דאית בה דעת קאכלה אבל חרשת דלית בה דעת לא קאכלה:

מן מה דאר"י. קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה ולא חרשת מפני חינה ולא קאמר קטנה יש בה דעת אבל חרשת אין בה דעת ש"מ קסבר ר' יוחנן קטנה אפי' אין בה דעת אוכלת בתרומה:

קטנה אין לה חופה שתאכל בתרומה. דבת ישראל גדולה לכהן אוכלת בתרומה משנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה אבל קטנה לא מהני לה החופה ואינה אוכלת בתרומה עד שתבעל:

מתני'. נמי דייקא דקתני ועל קטנה שניסת לכהן דוקא ניסת אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה אינה אוכלת בתרומה ע"ג חופתה הראשונה. אקטנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה קאי שאוכלת בתרומה דאורייתא כשהגדילה אף על פי שלא נבעלה מכל מקום אוכלת ע"ג חופתה הראשונה:

יקעקע כל הבירה ויתננו לו. שצריך להחזיר הגזלה בעינה:

נותן לו. דמים כפי שווי המריש וא"צ להחזירו בעין מפני תקנת השבים וכדפרישית במתני' מה פליגין. כי פליגי בשגזל מריש שאינו צריך שום תיקון ובנאו כמות שהוא בבירה אבל אם תיקנו אחר הגזלה ואח"כ בנאו בבירה מודו ב"ש דקנאו בשינוי ואין לו אלא דמי עצים:

גזלו. למריש ושיפהו על מקומו שהיה מונח קודם שגזלו מהו שיחזירו בעינו מי אמרינן הא קנאו בשינוי או דלמא כיון דמונח במקומו הראשון לא יטלנו משם:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

שמין לו. להבונה מה שבנה וידו על התחתונה אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה אם היציאה יתירה על השבח נותן לו כשיעור השבח:

ביקש. הבונה ליטול עציו ואבניו אין שומעין לו אלא בעל החורבה נותן. לו דמי עציו ואבניו כיון שבנאום ברשותו כ"ש כאן דמריש שלו הוא שאין הגזלן יכול ליטלו משם ואין לו אלא שכרו:

ה"ג ר"י בר אחאמשום רב נחמן בר יעקב:

הפורק חבילתו לתוך חורבתו של חבירו. שלא מדעתו:

שמא אין שומעין לו. בתמיה וכי אין שומעין לו שיטול את שלו אע"פ שבעל החצר רוצה ליתן לו דמי חבילתו וה"נ אמאי אין שומעין לו ליטול עציו ואבניו:

משום יישוב. א"י שתהא מיושבת וע"י הבתים הבנויים נמצאו דיורין:

ה"ג הוינא סבר מימר בין בארץ בין בח"ל פליגין מן מה דאר"י בר אידי משום יישוב הדא אמרה מה פליגין בארץ אבל בח"ל לא. וה"פ תניא היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות ואמר לו הבונה עציי ואבניי אני נוטל בש"א שומעין לו ובה"א אין שומעין לו וס"ד דר' יוסי ב"ש וב"ה בין בארץ בין בח"ל פליגין וטעמייהו דב"ה דאין שומעין לו דזכתה לו שדהו אבל מדאמר ר"י הטעם משום יישוב א"י ש"מ דוקא בארץ אין שומעין אבל בח"ל שומעין לו:

ה"ג ביקש ליטול דמי עציו ואבניו מהו. כלומר מאימתי צריך בעל החורבה לשלם לו דמיו:

אומרים לו המתן עד שידור בתוכה. ואז ישלם לך:

נותנין לו מיד. או עציו ואבניו או דמיהם:

בדין היה אפי'. חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שלא תהא מכפרת דיאוש כדי לא קני:

שלא יהא המזבח שמם. שלא יהיו הכהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה ונמנעין מלעבוד עבודה ונמצא המזבח בטל:

דאפילו נודעה לרבי' תכפר. דיאוש כדי קני:

שלא יהא אומרים. מזבח אוכל גזילות:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה