קרבן העדה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל
פרק ה
הלכה א
מתני' הניזקין שמין להן. נזקן וגובין דמי נזקן בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא לגבות הרבה מזיבורית וכולן מפני תיקון העולם כדמפרש בגמרא:
גמ' ק"ו להקדש. קאי אהא דתנן הנזקין שמין להן בעידית וק"ו להקדש ששמין לו בעידית:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן:
אם להכשר נזקין. דנגח תורא דידן לתורא דהקדש:
הדא דתנינן. בתמיה וכי זהו דתנינן בב"ק כי יגח שור איש את שור רעהו להוציא את ההקדש שאינו משלם הנזק:
אם לנזקי גופו. שהזיק שור הקדש את האדם:
ואין נזקין לגבוה. אם הזיק שור גבוה את ההדיוט פטור ל"א אם לנזקי גופו אדם שהזיק את ההקדש הא תני ר"ח אין נזקין לגבוה כיון דגלי קרא בשור דפטור ה"ה בשאר נזקין וכן עיקר:
אלא. הכא במאי עסקינן:
ה"ג באומר הרי עלי מנה להקדש שלא תאמר וכו'. וה"פ אלא לאו אניזקין קאי אלא לאומר הרי עלי וכו' וקמ"ל ק"ו להקדש שמשלם מן העידית דהא מצינו דמשלם להדיוט מעידית ק"ו להקדש:
נגבין מן המשועבדין. ומן העידית:
ופריך הניחא נזק. שלם שמשלם המועד נגבה מן המשועבדין דמן העלייה משלם אלא חצי נזק דתם איך קאמר דמשלם ממשועבדין הא תם אינו משלם חצי נזק אלא מגופו:
כבר נשתעבד גופו. לניזק וגובה חצי נזקו ממשועבדין דמזיק דקלא אית ליה:
תיפתר. תפרש לברייתא דר"ח שזקף עליו אותו חצי נזק שחייב לו משורו במלוה בשטר וסד"א כיון דמכח חצי נזק קאתי לא יגבה ממשועבדין קמ"ל דכשאר חוב דמיא:
ופריך מעתה. דאיירי בשזקפן עליו במלוה א"כ הוי כבעל חוב ואינו גובה אלא מבינונית:
ומשני מאחר שעיקרו נזק. דמלוה זו מנזק קאתי גובה מעידית:
שדהו. כתיב בניזקין מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם קדריש שדהו למעט שדות אחרים והיינו משועבדים והן עידית ויש לו בני חורין זיבורית אינו משלם אלא זיבורית:
ה"ג אם בשהקדיש ואח"כ הזיק. וה"פ אם בשהקדיש שור המזיק תחלה ואח"כ הזיק שא"צ לשלם מכרמו:
הדא. הא תנן שור רעהו ולא שור הקדש משלם ניזקין:
תיפתר. תפרש דאיצטריך לשור של הקדש שהיה רועה בשדה הדיוט והפסידו פטור מלשלם:
אנן בעינן קרקע הקדש. קרא משמע כרם הקדש פטור מלשלם ואיך קאמרת דאיירי בשרעה שור הקדש בקרקע הדיוט:
והלך הוא. שורו של המקדיש והזיק נמצא שזה המקדיש חייב להקדש כפי הקדשו וחייב תשלומי נזקו סד"א ליהוי הקדש כבעל חוב וקיי"ל מי שחייב לבעל חוב ולניזקין הניזקין קודמין לתשלומין לפיכך צריך קרא למכתב כרמו לאשמועי' דתשלומי ההקדש קודם:
פרט למטלטלין בסמוך מפ':
פרט לראוי כבמוחזק. אם היה לאביו של מזיק קרקעות והן עידית מקרקע של מזיק ונפלו לו בירושה לאחר שהזוק אין צריך אותן לניזק וה"ה לשאר ראוי:
בהן. לענין זה אמרינן פרט למטלטלין שאינו צריך ליתן לו מיד מטלטלין אלא אם רוצה משלם לו ממקרקע אבל אם רוצה לשלם מטלטלין הרשות בידו:
והכא. ואתיא כהת דתניא:
אין לי אלא קרקע. דכתיב מיטב שדהו:
מנין שאם רצה ליתן כסף. הרשות בידו:
מה בעית מימר. מה נאמר שעיקר תשלומי הנזק ממקרקע או דלמא כסף עיקר ואם אין לו כסף נותן קרקע:
ופשיט ויחליטו לו משעה ראשונה. אי ס"ד שקרקע עיקר יחליטו לניזק מיד לאחר פסק דין קרקעו של מזיק ולמה ממתינין לו עד שימציא מעות וכותבין לו אדרכתא תחלה אלא ודאי כסף עיקר ולכך ממתינין לו אולי ימצא מעות:
ה"ג ואנן תמיין רבנן אין מחליטין לו קרקעות:
ה"ג בשחפר בור והזיק בחיי אביו וכו'. וכדפרישית ובור לאו דוקא דה"ה שאר ניזקין:
ניזוק ואת אמר כן. הרי הוא הוזק ואיך קאמרת שהוא ישלם ממיטב שדהו:
איזה שדה יפה. כמו השדה של הניזק ובה שיימינן וכמוה משלם:
יכול אם אכלה מן העידית שמין לו. אותה ערוגה שאכל מן העידית וכן בזיבורית:
היך עבידא. היכי דמי שיהיה בזה הפסד:
עידית שבזיבורית טבא סגין. אם אכלה ערוגה אחת שהיא עידית בשדה זיבורית היא שוה הרבה יותר מערוגה אחת עידית בשדה שכולו עידית נמצא בזה משבית הניזק ובערוגה זיבורית תוך שדה זיבורית נמי משביח ניזק שערוגה זיבורית תוך שדה שכולו עידית אינה שוה כל כך כערוגה זיבורית בשדה זיבורית הלכך רואין את השדה כאלו מליאה עידית ושמין לו ערוגה מתוכה אם היתה עידית שמין לו ערוגה אחת עידית ואם היתה זיבורית שמין לו ערוגה אחת זיבורית נמצא משלם מן העידית על העידית ומן הזיבורית על הזיבורית וקאר"ע דקמ"ל קרא לעולם שמין את הערוגה כמות שהיא בשדה הניזק לטובתו לכך כתיב מיטב שדהו ל"א שמין אתה שדה שלא יהא הפסד לניזק ולמזיק:
מנין לר"ע וכו'. והשתא דקאמרת לר"ע מיטב שדהו לאו לתשלומי עידית קאתי מנ"ל דניזקין שמין להן מן העידית וכי נאמר מתני' דלא כר"ע:
ומשני ליתה מן התורה. קסבר ר"ע אין הניזקין גובין מן העידית מדין תורה אלא מחמת תקנה כדמסיק:
מה בידי גזל. למה אני גוזל:
עד כדון קרקע. תינת קרקע מגבינן מן העידית מפני תיקון העולם כדאמרן אלא המשכון שנוטלין מן המזיקין נמי נוטלין מן העידית מאי טעמא:
ומשני למד. משכון מקרקע כי היכי דקרקע מן העידית אף משכון כן:
ועוקף. ומערים:
ופריך ומעתה לא ישומו. לבעל חוב אלא בזיבורית שלא יערים גם על הבינונית:
וכיני. וכן הוא בדין שיטול בעל חוב זיבורית:
שלמחר. כשיבא אדם ללוות לא ימצא מי שילוה לו שיאמר לבסוף יהא צריך ליטול ממנו זיבורית בחובו:
והאיש. כתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה דרש ר' סימאי והאיש זה שליח ב"ד וה"ק והאיש דהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך ויליף ממקרא זה דב"ח בבינונית:
שאם נכנס. וכו' טעמא דקרא קמפרש:
ה"ג דבר תורה שיוציא הלוה דכתיב וכו':
עד כדון. לר' סימאי פריך תינח משכון בבינונית שמעינן מוהאיש בינונית מקרקע מנ"ל:
ומשני למד. קרקע ממשכון:
פשיטא דא מילתא. כלומר הא פשיטא לן:
מלוה שהיא נעשית כפרנית. הלוהו וכפר בו הלוה ולא היה למלוה עדים ועבר עליו השמיטה ואח"כ מצא המלוה עדים:
אינה נשמטת. דלא קרינן ביה לא יגוש שהרי לא היה חוב זה עומד לתבוע בשביעית:
כפרנית ונעשית מלוה. קודם שביעית כפר בו ובשביעית מצא עדים או ראיה:
משמטת. דהא בשביעית קרינן ביה לא יגוש:
ר"י בעי. אלא הא קמיבעיא לר' ירמיה:
אף למידת הדין כן היא. מי אמרינן שאף לענין הדין כן או לא:
ה"ג מלוה שהיא נעשית כפרנית אינו גובה. וה"פ אינו גובה בו כלל אבל כפרנית שנעשית מלוה גובה בבינונית דסד"א דה"ל כשטר שנמחל שיעבודו ודי לנו שיגבה מזיבורית כדינא דאורייתא והא דקאמר כפרנית ונעשית מלוה משמטת איירי בשלא כתבו לו פסק דין דאם לא כן אינו משמט דה"ל כגבוי:
אין שם אלא עידית. במי שהיה עליו בעל חוב וכתובת אשה וניזקין כולן גובין עידית:
עידית היא. דמיטב כתיב:
זיבורית היא. דאין אומרין לו ליקח בורית גרועים:
היתה עידית כו'. מיבעיא ליה אם היתה עידית שלו כבינונית דעלמא מי אמרי' דבע"ח גובה מהן דלא שייך הכא טעמא שמא ערים דהא כשדה בינונית של כל אדם היא או דלמא בשלו הן שמין ולגביה עידית הוא:
ה"ג ר"ז ור' אילא אמרי נישמעינה וכו':
וכמה וכו'. וכי היכי דאמרינן בעידית ובינונית ניזקין בעידית ובע"ח בבינונית ולא אמרינן בינונית הן זיבורית שלו ועידית שלו בינונית אלא ודאי המיטב שיש לו נקרא עידית ה"נ נימא בבינונית וזיבורית בשלו הן שמין וליהוי בינונית עידית שלו שהרי אין לו שדה טובה ממנה וזיבורית שלו בינונות ויגבה הבע"ח מזיבורית שלו אלא ש"מ בשל עולם שמין ובינונית שלו בינונית דעלמא הן:
ומכרה. לאחר ההלואה דאישתעבדא ליה בינונית לבע"ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית בידו:
אבל כתובת אלף דינר. דהיינו תוספת או נכסי צאן ברזל גובה בבינונית כבעל חוב:
ואתיין. פלוגתייהו דהנך אמוראי דהכא כפלוגתייהו דאמוראי דהתם:
דתנינן תמן. כתובות פ' הנושא:
כל זמן. שהאלמנה בבית אביה והיורשים נותנים לה מזונותיה שם:
גובה כתובתה. כשתרצה:
עד עשרים וחמש שנים. שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה:
ואתיא דר"י כר"י. דס"ל תנאי כתובה ככתובה דמי לכל מילי:
דתנינן. ותנינן תמן פיאה פ"ג:
ה"ג רב אמר במזכה על ידיה. הנכסים שחילק לבניו זיכה להם על ידה שנתנה לו סודר שלה להקנות לבנים דמוכחא מילתא מדקא משתדלא בזכיית הבנים גם נתן לה קרקע כל שהוא ואינה מערערה כלום כיון דאיכא תרתי ודאי נתרצית להם בלב שלם להיות קונין מתנה זו שלא תוכל לטרוף מהן כתובתה ומחלה להן השעבוד שעל הנכסים הללו והפסידה כתובתה אם לא תמצא מקום אחר לגבות:
במחלק לפניה. והיא שותקת ואפי' אין מזכה להם על ידה כיון שהיתה שם בשעת כתיבת הנכסים לבניו ולה קרקע כל שהוא נתרצית ושתיק' כהודאה דמיא אבל אם לא נתן לה כלום שתיקתה אינה אלא לעשות נחת רוח לבעל':
מקולי כתובה שנו. כלומר אפילו לא זיכה על ידה ולא חילק בפניה אלא שלא ערער' מיד כששמע' שכתב כל נכסיו לבניו ולה קרקע כל שהוא מחלה שעבודה שעל נכסים אלו אע"ג דבשאר בע"ח לא איבדו זכותם בכך עד שיאמרו בפירוש שהן מוחלין שיעבודן על נכסים אלו בכתובה הקילו כדאקילו נמי בגביית הכתובה שנגבית מזיבורית:
ותני בר קפרא. וכן תני בר קפרא:
טעמא דריב"ח. כלומר לטעמא דר"י בר חנינא לאו דוקא על כתובת מנה מאתים מחלה שעבודה אלא אפי' אם יש לה כתובה אלף אמרינן שמחלה השיעבוד בשתיקת' דמקולי כתובה היא והיינו כר' יוחנן:
הלכה ב
ואין נפרעין מנכסים משועבדים. לוה שמכר בינונית שלו והן משועבדים לבעל חוב אין יכול לטרוף מהן אם נשאר אצל הלוה נכסים בני חורין כשיעור חובו ואפי' אינן אלא זיבורית:
מתני' אין נפרעין מנכסים משועבדים. כגון לוה שמכר בינונית שלו שהיא משועבדת כבעל חוב אין הבע"ח יכול לטרוף אותה מן הלוקח אם נשאר אצל הלוה נכסי' בני חורין אע"פ שאינן אלא זיבורית:
גמ' אלא בשטר שהריבית אוכלת בו. שלוה אביהם מעכו"ם ברבית ואיירי שקיבל העכו"ם על עצמו לדון בדיני ישראל שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו ולא קיבל עליו שלא יקח רבית דאל"כ בלאו הכי נמי יכריחם העכו"ם לפרוע מנכסי אביהם כשיגיע זמן פרעון:
מפני מזונות. דכל זמן שלא גבתה כתובתה ניזונת משל יתומים וכדי שלא יפסידו היתומים מגבין לה כתובתה:
ה"ג דרש"א במזונות הדבר תלוי. דאר"ש פ' אלמנה ניזונת אלמנה מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד למזונות אבל אלמנה מן האירוסין אינה מוכרת לגבות כתובתה:
מאי כדון. מ"ט דרבנן דנפרעין מנכסי יתומים לכתובת אשה:
משום חינא. כשיהיה לה מעות תמצא חן בעיני בני אדם להשיאה ולא תתעגן עד שיגדלו היתומים:
אף לגזלה. אם גזל אביהם דבר נזקקין לנכסי היתומים להוציא גזלה מתחת ידן:
ולניזקין. אם הזיק אביהם נפרעין מנכסי היתומים:
לגזלה. שמעינן מהא דתנן ב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל אם הניח להן אביהן אחריות נכסים דהיינו קרקעות בין גדולים בין קטנים חייבין לשלם:
לניזקין. שמעינן מהא דתנן במתני' אין נפרעין וכו':
אלא מן הזיבורית. הא מן הזיבורית מיהת משלמין:
כיני מתני'. כן צריכין לפרש מתני' אין נפרעין מנכסי היתומים לניזקין וכו'. וקס"ד מתני' בין ביתומים גדולים בין בקטנים איירי:
ופריך והתני. מת האב עמד הבן במקום האב ומשלם לניזקין מן העידית וכו' וקשיא מתני' וברייתא אהדדי:
כאן. ברייתא איירי ביתום גדול והוא עומד במקום אב ומשלם לניזקין מן העידית וכו' ומתני' איירי ביתום קטן דאפי' לניזקין משלמין הב"ד מן הזיבורית:
הלכה ג
מתני' אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות. הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבתה עם פירותיה מן הלוקח אינו משלם ללוקח כי אם היציאה וחוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי מכרה לו באחריות וכתב לו שטר והרי היא כמלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים ובגמרא מפרש טעמא וכן לשבח קרקעות אם השביחם הלוקח בנטיע' אילנות או בזבל וכיוצא בו:
ולמזון האשה והבנות. דתנאי כתובה היא ואת תהא יתבא בביתי ומתזני מנכסי ובנן נוקבין די יהויין ליכי מינאי יהויין יתבין בביתי ומתזנן מנכסי וכו' כשבאות לגבות מזונותיהן אין גובין אלא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים:
מפני תיקון העולם. בגמרא מפרש:
גמ' מפני שאין להן קצבה. כל הני דמתני אין להן קצבה ולא ידע הלוקח כמה יעלו ולא מצי מזדהר:
הכי גרסינן ראובן גזל שדה וכו'. לפרושי מתני' קאתי מה היא אכילת פירות:
ושמעון גובה אכילת פירות. שגזל השדה עם פירותיה ומכרה א"נ גזלה בלא פירות ומכרה לאחר ועשתה פירות ושמעון טוען ארעאי אשבח:
ה"ג מבני חורין של ראובן:
והוא. הא דאמרת שגובה השבח מבני חורין ולא ממשועבדין דוקא שקדם מקחו של לוקח שני זה שהראשון שלקח השדה הגזול' בא לחזור עליו:
לשבחו של. לוקח הראשון שכשלקח זה השני מן המוכר עדיין לא השביח הלוקח הראשון את הקרקע הגזולה:
אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של השני וכו'. דמשהשביח' הכל יודעים שבאחריות מכרה לו ויצא כל אחריות הקרקע עם שבחה ופירותיה על נכסי הגזלן:
ה"ג לוי גובה אפילו השבח ממשועבדין של ראובן:
אף באכילת פירות כך הדין. אם מכר ללוקח השדה הגזולה עם פירותיה השוין ארבע דינרין קודם שמכר להשני ואחר מכירת השדה השנייה השביחו הפירות ושוין ששה דינרין לוי גובה ארבע דינרין מחמת הפירות ממשועבדין ושני דינרין הנותרים גובה מנכסים בני חורין של ראובן. וה"ג מבני חורין של ראובן:
אין לך יורד ברשות. לוי זה נגד שמעון הנגזל כיורד שלא ברשות הוא שהרי שדה גזול' היא הלכך ידו על התחתונה נגד שמעון הנגזל אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו היציאה כשיעור השבח:
ר"י בשם רבנן דתמן אין לך יורד ברשות. הגזלן גדול מזה שהרי לא ידע לוי שהיא גזולה הלכך ידו על העליונ' נגד ראובן הגזלן אם השבח יותר מהיציאה נותן לו כפי השבח ואם היציאה יתירה נותן לו כפי היציאה:
דהיא מתנה. ומתנה איך בה אחריות נכסים כדמסיק:
דהיא מכירה. ומכירה יש בה אחריות נכסי':
ופריך ולא מתנה יהבתינה. א"כ מאי נפק' מינה ללוי אם ניטלה מיד יהודה:
ומשני יכיל הוא לוי. לומר נתתי לו ליהודה מתנה כי היכי דיעשה לי טובה ועכשיו לא יעשה לי טובה שכבר ניטלה הימנו והריני מבקש ממך שדה שלי:
ראובן גזל שדה משמעון. אביו ועמד עם ראובן אביו בדין ולא הספיקו ב"ד לכתוב שטר לשמעון שיטרוף השדה שגזל ראובן בנו עד שמת שמעון קודם הכתיבה וראובן יורש שמעון אביו:
דמאן היא. שדה זו למי היא מי אמרי' מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו והויא ללוי או דלמא שמעון במקום אביו קאי ויכול לבטל המקח ומחזי' לו מעותיו:
אם נכתב שטר טרפו בחיי שמעון הוא לראובן. דמשעת כתיבה כבר נתבטל המקח:
הוא כתב וכו'. ל"ש נכתב טרפו בחיי שמעון ול"ש לא נכתב בחיי שמעון לעולם השדה ללוי דכל זכות שתבא לידו מכר לו:
מסתברא. ל"ש ככתב ל"ש לא כתב אינו אלא לראובן שיכול לומר ללוי דבר שאינו שלי מכרתי לך והמקח בטל:
לא מסתברא אלא. בהיפך דלעולם דלוי הוא שיכול לומר לו תחילת המכירה אדעתא דהכי מכרת לי למיקם קמאי להיות למכירה יפה וקיימת:
ה"ג דלוי יכיל למימר ליה האי דלאקומיך אקים זביניה טבאית. כלומר כל זכות שתבא לידך:
פרנסה. להשיא הבנות לאחר מיתת אביהן:
מן המשועבדין. ששעבדו האחין לאחר מיתת אביהן:
ר' יסא. הופקד אצלו הון של יתומים והיו שם יתומים הצריכות לפרנסה לנישואיהן:
אעיל עובדא. נכנס הדין הזה לבית המדרש לפני ר"א ור"ש בר יקים אם עישור נכסי ניתן גם ממטלטלים או דלמא ממקרקע דוקא:
ה"ג א"ל ר"א דבר שאילו יביאו וכו' וכ"ה בכתובות:
ואין רבותי נוגעין. דמיבעיא להו פרנסה ממטלטלי או ממקרקע אנן איך נעשה מעשה לגבות ממטלטלי:
אר"י. אני אתן להן ואם יגדלו היתומים ויערערו עלי להחזיר להם משלי:
ה"ג ואפי' כן קמון ולא ערערו וכ"ה בכתובות. וה"פ ואפ"ה כשגדלו היתומים לא ערערו:
גזר דין נפיק. פסק דין יצא על נערה אחת יתומה ושמה ציפור בת אבשלום שחתמו ר' שמעון בר בא וכתוב בו אני ורבותי הגבינו לזו ממטלטלין לפרנסה כמנהג מקומה דהתם רובן בעלי סחורה הם וגביין ממטלטלין שהן להן במקום קרקעות:
ה"ג רב הוה כתיב לרבי עברון ע"ד דר"ח רבא ותלי ליה ביני שיטיא עמדו יתומין וכו' ועמדו ושיעבדו מהו והוה ר"ח יתיב ואמר השיעבוד הזה איני יודע מה הוא א"ל ר' מאי נפקא לך מיניה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וה"פ רב כתב לר' אגרת שלומים בלי ידיעת ר"ח וכתב ליה בין השיטין קיי"ל היתומין שמכרו קרקעות שירשו גובין מלקוחות לפרנסה ולא למזונות עמדו היתומין ושיעבדו הנכסים מהו וא"ר חייא השיעבוד הזה איני יודע מה הוא מכרו או משכנו ופשיט ר' דלא נפקא מיניה מידי וכ"ה בבבלי כתובות דף נא:
לית כאן בשיעבוד האב. סמי מברייתא דלוי בשיעבוד האב דהשתא בחיי האב אינה גובה עישור נכסי אפי' מבני חורין דברצון האב הדבר תלוי כ"ש שלא תגבה לאחר מיתת האב ממשועבדין ששיעבד האב בחייו אלא נכסים שירשו הבנים ושיעבדו הבנות מוציאין לפרנסה:
נישאו הבנות. והכניסה הנכסים לבעלה אלמנתו ניזונת מנכסיו:
ה"ג ר' יוסי כדידיה דאמר ר' יהודה בן אחותו של ריב"ח וכו' וכ"ה פ' י"נ. וה"פ ר' יוסי לשיטתו:
אפי' מתו. הבנות וירשם בעליהן האלמנה ניזונת מהן דלעולם היא ניזונת עד שתינשא או שתתבע כתובתה וה"נ לענין נישואין האלמנה ניזונת מהן:
בני בנים מה הן. קאי אהא דתניא בכתובות פ' נערה באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים ומיבעיא ליה אם מחייבין אותו לזון גם בני בניו הקטנים או לא:
היא בני בנים שכאן. כשם דפליגי לענין מזונות בני בנים כך פליגי לענין ירושה שירשו בני בנים אם הם חייבין במזונות האלמנה והבנות:
בני בנים קפצה עליהן ירושת תורה. והרי הן במקום אביהן ובכל מה שנתחייב אביהן אף הן חייבין לשלם וכן כל זכות שזכתה התורה לאביהן הרי הוא שלהן:
תמן תנינן. שבועות פ"ו מנה לאבא בידך:
מפני שהוא כמשיב אבדה. שכיון שאין המלוה חי מגו דאי בעי כפר הכל הלכך נאמן דהנך חמשים שהודה בהן כמשיב אבדה הוא ותנן במתני' המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם:
תקנה תיקנו בו. בהודאה זו כדרך שתיקנו במציאה כדפרישית:
בשאמר לו שני שוורים. שלי מצאת והלה אומר לא מצאתי אלא אחד הוא דלא ישבע מפני תיקון העולם שתלוקין במה שמצא וזה אינו יכול לטעון ברי אבל אם חלוקין בחזרה שזה אומר שנים החזרתי לך וזה אומר לא החזרתי לי אלא אחד:
לא בזה תיקנו. אלא צריך לישבע:
בזה תיקנו. עיקר תקנת חכמים היא בשחלוקין בחזרה אבל חלוקין במציאה מדאורייתא לא ישבע:
פרט לזה שלא כיחש. הכל א"נ אין זו הכחשה שהרי שכנגדו אינו טוען ברי:
לא בזה תיקנו. כיון שזה טוענו ברי צריך לישבע:
הלכה ד
מתני' שסמכו אצל בעל הבית. לעשות על פיו אבל לא נתמנה להן לאפטרופוס לא מאביהן ולא מב"ד מ"מ נחשב להן כאפטרופוס לענין זה שחייב לעשר פירותיהן מפני תיקון העולם משום חייהן של היתומים:
ישבע. כשיגדלו היתומים שאין בידו כלום משלהן:
לא ישבע. וטעמייהו מפרש בגמרא ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא:
גמ' אתם. בתרומה כתיב כן תרימו גם אתם וקרא יתירא הוא:
פרט לשותפין. שאין אחד יכול לתרום על חלק שותפו שלא מדעתו:
פרט לתורם שאינו שלו. הך סיפא מפרש טעמא דרישא למה ממעטין כל הנהו דאתם משמע ולא התורם שאינו שלו והני לאו שלהן הוא א"נ זו ואצ"ל זו קתני:
ופריך והתנינן. פ"ג דתרומות השותפין שתרמו ר"ע אומר תרומת שניהן תרומה וחכ"א תרומת הראשון תרומה ר' יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה וקשיא לחכמים ור' יוסי דאמרי שותפין תורמין זה על זה:
אלא כאן בתרומה גדולה. תרומת השותפין תרומה:
כאן בתרומת מעשר. אין תרומת השותפין תרומה דכי כתיב גם אתם בתרומת מעשר כתיב:
ופריך כלום למדו. כמה דיני תרומה גדולה אלא מתרומת מעשר והאי קרא דבתריה מכל מתנותיכם תרימו וגו' נמי בתרומה גדולה איירי:
אלא כאן להלכה. מתני' דתרומות איירי לדינא אם עבר השותף ותרם תרומתו תרומה דסתם שותפין לא קפדי אהדדי וחשיב כאלו מדעת חבירו תרם והך ברייתא דתנא בה אתם ולא שותפין למעשה כלומר לכתחלה לא יתרום דגזרינן שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד:
ופריך והתניא יתומים וכו'. וליכא לשנויי כאן להלכה וכו' דמתני' תנן חייב לעשר פירותיהם ודאי לכתחלה קאמר: