דרשה שנאמרה לנשים באולם בנות ירושלים חודש מנ"א תשס"ז · פרק ג'
א'
ואחרי שהרחבנו הדיבור להבהיר ולהמחיש בס"ד ענין הקשר והקירבה שלנו להקב"ה עתה נוסיף מה שיש לדעת עוד שענין זה להיות קרוב וקשור ודבוק להבורא הוא תענוג נפלא שאין דוגמתו והוא עולה על כל התענוגים שבעולם ואפילו מכל התענוגים שנמצאים בג"ע הרי זה התענוג של הקירבה לד' הוא היותר גדול יותר מכל שאר התענוגים שם, והוא עיקר השכר של עוה"ב (יב) לעת"ל ששם נגור בתוך ארמונו של הרבש"ע כמו הבן שדר במחיצתו של אביו וסמוך על שלחנו.
והנה בכדי לברוא ולבנות העוה"ב הנזכר דהיינו להיות בארמונו של מלך מלכי המלכים ולהיות מבני היכלא דמלכא צריך שיבנה האדם קשר בלבו לד' ית', ובלי זה לא יתנו לו להכנס להיכל המלך, כי כמובן שאינו מתאים שיהיו מבאי ביתו של מלך אנשים זרים, ואפילו אם הם בניו באמת בכ"ז אם לא ניכר עליהם כלל שהם בניו של המלך ה"ז פגם וזלזול בכבוד המלך שישהו בארמונו כשהם נראים כך כיון שהנהגתם מוכיחה שאין להם הרגשה ואהבה וקירבה בלבם להמלך ואינם מסורים בלב אליו.
והנה הקשר וההרגשה הזאת בלב וכמו"כ שיהיה לאדם הזכות לכנס לעוה"ב הנזכר להיות בתוך היכלא דמלכא צריך האדם להשיגו כשעודנו בעוה"ז כמבואר ברמב"ן (ויקרא ... ועי"ע שע"ת ...) כי רק כאן הוא המקום שיש אפשרות להכין לעצמנו את כל זה, וכל מה שלא רכש האדם בעוה"ז א"א להשיגו לאחר ק"כ שנה כמאחז"ל שרק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (יג), לכן מי שלא הכין לעצמו זכות להכנס בהיכלא דמלכא ישאר שם בעולם העליון מחוץ להיכל מאחורי הפרגוד.
ואם יאמר האדם שדי לו במה שיהיה לו חלק לעוה"ב אפי' מאחורי הפרגוד וישמח בחלקו ויסתפק בזה, אין זה נכון כלל וכמבואר במסילת ישרים בפ"ד ע"ש, אלא יש לאדם לדעת שאפילו אם ישיג שם בעולם העליון כל שכר ותענוג שירצה וכל מה שמבקש יתנו לו חוץ מענין הזה בלבד, כלו' שלא יתנו לו לגור בתוך היכלא דמלכא יחד עם הבורא ב"ה ירגיש שחסר לו דבר ששקול כנגד כל מה שיש לו ויצטער על זה בלי גבול, ובפרט אם ידע שהיה בידו להשיג גם את זה אלא שמכח התרשלותו הפסיד את זה הרי בודאי לא יוכל לסלוח לעצמו ולא ימצא את נפשו ואת מנוחתו שם מגודל החרטה על זה.
והנה ע"י המצוות שהאדם עושה בזה הוא בונה ומכין לעצמו את העוה"ב שלו, ולפי האופן והצורה שעושה המצוות כך הוא הצורה של העוה"ב שהוא בורא לעצמו, ולכן מי שעושה המצוות בלי קשר להקב"ה כלומר בלי הרגשת אהבה וקירבה בלבו להקב"ה בשעת עשיית המצוות נמצא שבשעת עשיית המצוות הרי הוא כאילו נמצא מחוץ למחיצתו של הקב"ה, כמו"כ עי"ז נברא העוה"ב שלו באופן שהוא חוץ לארמונו של המלך וזה נקרא מאחורי הפרגוד ושם נמצא הגן עדן שלו, ואע"פ שבודאי יקבל ג"כ שכר על כל מצותיו בכ"ז לא יכניסו אותו למחיצתו של הקב"ה שהוא העוה"ב וסעודת הלויתן, ולא יתנוהו לגור באהלו ית' לעולמים ולנצח נצחים ולהיות נשמתו צרורה בצרור החיים לעולם ועד (כמבואר ברמב"ן ובשע"ת הנ"ל).
אבל מי שעושה מצותיו בצורה הראויה בשמחה ואהבה וקשר בלבו אל השי"ת ועם מטרה לקשר עי"ז עצמו ולבו להקב"ה, ולא בכוונה לבד אלא יכניס בלבו גם הרגשת געגועין והשתוקקות לזה כלומר להיות קרוב ודבוק להקב"ה בכל לבו ולגור בביתו לעולמים וכמ"ש דהמע"ה (תהלים ס"א ה') אגורה באוהלך עולמים, הנה האדם העושה המצוות בצורה כזו הרי הוא כאילו נמצא כבר גם היום בעוה"ז במחיצתו של הקב"ה ויושב שם בצורה הראויה (כמו שמתאים להיושבים אצל שלחן המלך שרוצים בקרבתו ומתענגים מזה), ולכן בזה הרי הוא בורא את העוה"ב שלו בצורה כזאת והיה זה שכרו שיזכה גם שם להיות במחיצתו וארמונו בהיכלא דמלכא הקב"ה וסמוך על שלחנו, ועליו נא' אשרי המחכה ויגיע וגו' כלו' שרק המחכה ומתגעגע לזה בלבו הוא יזכה ויגיע למקום שהיה משתוקק ושואף ושם יהיה זורח לנצח נצחים.
ב'
ויש להוסיף להאמור שבאמת מי שאין לו הקשר וההרגשה הזאת כלפי הרבש"ע אזי לא רק שיחסר לו הרגשת העונג בעולם העליון אלא גם בעולם הזה חסר לו עיקר הרגשת עונג ואושר ושמחת חיים, אלא שאינו ידוע ומוכר לו ולכן מרגיש מרוצה ושמח בחלקו אבל אחרי שיוודע לו ויכיר מה שחסר לו יכאב לו מאד על שהיה חסר מכל זה ושהיה בידו לחיות חיים יותר טובים ומאושרים עד שלעומת זה כל האושר שהיה מרגיש היה ריק ומוטעה כי לגבי מה שהיה אפשר לו להשיג אין זה נחשב לכלום.
ונסביר הענין בדרך משל דהנה כמו שמובן לכל אחד החילוק וההבדל המורגש בין ילד שגר בבית יחד עם הוריו לבין ילד שהתרחק מבית הוריו או שהוא יתום שאין לו אב ואם והוא גר באיזה מוסד של יתומים וכדו' שבודאי אינו מקבל את החמימות ואהבה ומסירות ושעשוע כמו שמקבל כל ילד מאביו ואמו וכמו"כ אפילו יגור בבית עם משפחה שנותנים לו חמימות ואהבה בכל זאת הרי הוא מרגיש בלבו געגועין לבית הוריו ואינו מוצא מרגוע ומנוחה לנפשו בבית זר אלא משתוקק לחזור לבית הוריו וע"כ מתמרמר בלבו ובוכה ומתאנח על גורלו המר ומרגיש שהוא מסכן גדול מאד ואין טעם לחייו כל זמן שחסר לו דבר זה ואין שום הנאה בעולם שיוכל למלאות חסרונו.
והנה הילד היתום שמתגדל במוסד של יתומים לפעמים הוא בעצמו אינו יודע ומרגיש שחסר לו משהו כי אינו יודע כלל שישנו טעם ותענוג ואושר יותר בחיים ממה שיש לו וחושב שזה מה שיש לו זהו צורת החיים, אבל אדם אחר שכן יודע מה זה טעם חיי אושר ותענוג הוא מבין שהיתום הזה הוא מסכן גדול שלא זכה לחיים מאושרים.
ומעתה יש להתבונן בכל הנזכר שאם כשחסר לאדם מהאושר ותענוגי החיים הגשמיים שלו הדמיוניים בכ"ז הרגשת הרחמנות על המסכן הזה היא כ"כ גדולה, א"כ יש להבין ובמכל שכן כמה היא הרחמנות על האדם כשחסר לו הקשר להאבא האמיתי שלו לאבינו שבשמים, והרי זה מושג רק למי שטעם טעם חיים אמיתיים עם קשר ודביקות להקב"ה שהוא היודע ומרגיש ההבדל שיש בין אדם כזה שמרגיש אשרו והנאתו תמיד כל היום, לאנשים אחרים שחיים חיים רגילים גשמיים שעליהם נאמר "ורהבם עמל ואון" (תהלים צ' י') וכל ימיו כעס ומכאובים והם נקראים עניים שעליהם נאמר "וכל ימי עני רעים" (משלי ט"ו ט"ו) כי הם העניים באמת מכיון שהם עניים בדעת שזה יותר גרוע מעני בממון כדאי' בגמ' (נדרים מ"א.) אין עני אלא בדעת, כלומר שמי שהוא עני בדעת רק הוא הוא העני האמיתי כי הוא מסכן וחסר לו יותר מהעני בממונו, ואפילו אם יהיה האדם הזה עשיר היותר גדול בממון הרי הוא עדיין כעני מכיון שחסר לו אושר ועונג הרוחני (ועוד שאפילו ההנאות הגשמיות הדמיוניות שיש לו במשך חייו ה"ה בטילים במיעוטם ובששים נגד כל היגון ואנחה מצער ומכאובים שעובר עליו, וכך עובר כל ימיו עד שאינו משיג מחייו אפילו כחיי בהמה שיש לה עכ"פ תענוג כפי השגתה והבנתה בלי צער ומכאובים), ומה יתרון לו בכל עמלו שהוא עמל בעוה"ז תחת השמש, והרי הוא מסכן גדול ודומה להיתום הנזכר שאינו יודע כלל שישנו מושג של חיים אחרים בעולם כלל.
משא"כ מי שהוא עשיר בדעת שהוא חי בצורה של קשר עם ד' ית' וגר עמו במחיצתו ית' בלבו אע"פ שגופו נמצא תוך העוה"ז הגשמי עם כל בלבוליו, בכ"ז מאחר שבלבו הרי הוא קשור וגר עם ד' ית' ושם כל בטחונו תמיד בד' ית', הוא מרגיש תמיד את השעשוע וחמימות ומסירות מאביו שבשמים ויש לו העונג ושמחת והנאת ואושר החיים תמיד יום ולילה, ולכן כל הצער ומכאובים שעוברים עליו בעוה"ז אינם נוגעים (כ"כ או) כלל ללבו מאחר שהוא נמצא בתוך היכל המלך בבית אביו ואמו ונסמך עליהם וכל פעם שנזכר מהם מתמלא לבו שמחה ושעשוע מזכרונם תמיד וזה לבד כבר מוציאו את לבו מלחציו וצערו, ואדם כזה הוא מרגיש טעם אחר לגמרי בחייו מאדם המוני שנופל ורובץ תחת המשא של העולם הזה החשוך והמר.
וכמה גדולה הרחמנות על מי שאין לו מושג מטעם חיים אמיתיים כאלו והם כיתומים ואין אב כאסורים ושבויים שאין להם גואלים.
ובאמת כשנתבונן נבין שאנשים האלה הם יותר מסכנים מיתומים רגילים שהרי הם דומים ליתום בחיי אביו שהרי מי שהוא יתום באמת ואין לו אב ואם הרי עכ"פ כולם מרחמים עליו ומנסים להעניק ולהשלים מה שחסר לו ולמלאות מקום אבותיו, משא"כ מי שיש לו אב ואם ומקום איפה לגור אלא שמכח בחירת עצמו וטפשותו התרחק מהם ואינו גר אצלם בביתם ואינו מקושר אליהם כלל, אזי אפילו כשיהיה במצוקה היותר גדולה ובצער וצרה לא ירחמו עליו בנ"א ולא יעזרו לו מכיון שהרי יש לו הברירה והבחירה לחזור אליהם ולייצר אתם קשר כראוי בין בן לאב.
וכמו"כ הוא בענין המדובר כי לכל יהודי יש לו הברירה לגור יחד עם אבינו האמיתי שבשמים ע"י שיחיה בלבו את הקשר התמידי עם השי"ת ואז יהיה מאושר ויחיה חיי שמחה ונחת ושעשוע כראוי לבן מלך כנזכר.
ועל כן על כל יהודי לדעת שהבית שלנו הוא אצל האבא שלנו הרבש"ע וזה העוה"ב שלנו אבל העוה"ז הוא בית זר לנשמתינו, וגם יש לדעת שעד כמה שבעוה"ז מבינים שיש כזאת הרגשה שכל א' רוצה לדור ולהיות בבית שלו הרי שבעולם העליון ההרגשה הזאת שחפץ להיות במחיצת הרבש"ע שהוא הבית האמיתי של הנשמה הטהורה היא פי אלפי אלפים יותר גדולה מזה עוצם וגודל וחוזק ההרגשה, ויש לו לאדם להתבונן הרבה בכל זה ולהבין מה הוא מפסיד בזה שאין לו הכרה וקשר עם אביו האמיתי שבשמים ויתקן את דרכיו, וכשיראה ד' ית' כך ירחמהו ויקרבהו אליו כמש"כ דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו (ישעיה נ"ז י"ח), וייטיב לבו לעולם בס"ד.
ג'
והנה היות ואנו עומדים עתה בימי בין המצרים שזמן זה הוא מיועד להתאבל על חורבן ביהמ"ק ועל גלותינו, ובאמת ענין זה נוהג גם כל השנה כולה שאסור לנו לשכוח ולהסיח דעתינו מזה בשום פעם ואפילו בעת שמחתינו אנו חייבים לעשות זכר להחורבן כמו שלמדו חז"ל מהפסוק (תהלים קל"ז) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ויותר מזה שיש מצוה לישב ולהתאבל על החורבן אחרי חצות הלילה כמו שכתוב בשו"ע (או"ח א' ג') שראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק, אלא שעיקר זמנו שנקבע להרבות באבילות החורבן הוא זמן זה של בין המצרים, לכן נזכיר גם כאן מענין הצפייה להגאו"ש.
ועוד יש להעיר שענ"ז של אבילות וזכר לחורבן שייך גם לענין לבוש הצניעות כמו שהזהירו בספרי מוסר שלא להתלבש בבגדים יקרים ויפים ביותר כדרך העשירים ובנות מלכים שחוץ מטעם הצניעות (שמבואר בפוסקים) יש למנוע גם מטעם זכר לחורבן שאסור לנו לשכוח שאנו בגלות ובאבילות על החורבן אשר לכן לא מתאים לנו להתלבש בצורה כזאת שמראה ששכחנו מאבלינו וצערינו.
והנה כמו במשל הנזכר שא"א לאדם להיות רגוע כשהוא מרוחק ומגורש חוץ לביתו כמו"כ שייך ענין זה גם לגבי הגאו"ש שבאמת הנפש ועומק הלב שלנו אינו רגוע ואינו מוצא מנוח כל זמן שאנו עדיין בגלות וחסר לנו הבהמ"ק והשראת השכינה והגאו"ש שבכל זה תלוי כל מציאות חיינו באמת וכמו שאנו מתארים את בהמ"ק כשאנו מתפללים על החזרת בהמ"ק בלשון הזה לכונן את "בית חיינו" (יד), ואע"פ שאין כל אחד מאתנו מרגיש כך זה רק מפני שהתרגלנו כ"כ הרבה שנים למצב הזה ועי"ז שכחנו מהרגשה זו ואנו בתרדמה גדולה, ועוד שבמשך הזמן שהתרגלנו בחיים מגושמים התגשם לבנו ונעשה עליו כיסוי ואטימה, ולכן ההרגשה הזאת נסתרת בעומק לבנו (מתחת הכרתנו) ואין אנו מרגישין אותו בחצוניות והתגלות לבנו, אבל אחרי שנזכה להגאו"ש ב"ב נתעורר ונרגיש החילוק וההבדל בין זה לזה עד שנתבייש מעצמינו איך יכולנו להתרגל לחיות בלי זה ונתבייש ג"כ מאבינו שבשמים כמו ילד שנתרחק מאביו לזמן הרבה עד ששכח לגמרי ממנו ולא שולח לו שום מכתב ולא מתעניין עליו כלל, ואח"כ כשחוזר לבית אביו הרי הוא מתחיל להתבייש על זה מאוד עד שפשוט מתבייש להתראות לפני אביו ולהביט בפניו וכשאביו מדבר אליו ה"ה רוצה להסתיר פניו מרוב בושה.
ומכיון שכך שאע"פ שכל זה נשכח מלבנו עתה ומכוסה מהכרתינו ואין אנו מרגישים את כל זה הרי זה רק מחיצוניות לבנו אבל עם כל זה ה"ז נמצא בעומק לבנו מתחת הכרתינו, לכן עלינו להאמין שכך הוא באמת שבעומק לבנו אנו מתגעגעים מאוד להגאו"ש ולבית מקדשינו, ובזה יובן מה שאנו אומרים בנוסח האני מאמין אחכה לו בכל יום שיבא שלכאורה אם אין האדם מרגיש כך איך מותר לו לומר כך שה"ה ח"ו כדובר שקרים אשר לא יכון לנגד עיניו, אלא יש לומר שכל זה אנחנו אומרים על סמך מה שאנחנו מאמינים שבעומק לבנו ונפשנו אנו באמת מחכים לביאתו, ועל זה אנו מכוונים במה שאנו אומרים אחכה לו בכל יום שיבא, וכל זה גם המשך על האני מאמין כלומר לא רק שאני מאמין בביאתו אלא אני מאמין גם שאני מחכה לביאתו (טו) בגעגועין כאלה שבכל יום עומק לבי יושב ומצפה שהלואי שיבא כבר היום ואין לי סבלנות לחכות אפילו עוד יום אחד (טז).
וכל זה נכלל במצות אנכי ד' אלקיך וגו' לפי מה שנתבאר לעיל (בפרק ב' אות א') שאנו חייבין להאמין שאנו באמת בנים לד' הקשורים אליו והוא נקרא אלקינו ואבינו ולכן גם הדבר הזה ברור הוא שבעומק לבנו אנו מתגעגעים אליו כמו טבע כל ילד לאביו, וכמו שאנו חייבים להאמין שאנחנו בנים לד' אלקינו ושהוא ית' אבינו וקשורים אנו אליו כך אנו חייבים להאמין שבעומק לבנו אנו מתגעגעים לגאולתנו וגאולתו ית' ולחזור לביתו וארמונו.
ועפ"י האמור תתיישב תמיהה גדולה שיש בדברי הרמב"ם (פי"א ממלכים ה"יא) שכתב שכל מי שאיננו מאמין בביאת המשיח או שאינו מחכה לביאתו הרי זה נחשב מין ע"כ, ולכאורה אין זה מובן שבשלמא מי שאינו מאמין בביאתו הרי זה חסרון באמונתו אבל מה שייך ענין חוסר החיכוי לביאתו לענין חוסר האמונה, ועפ"י האמור מובן היטב שמי שאינו מאמין שהוא באמת מחכה לביאתו הרי זה אומר שח"ו אינו מאמין שהוא באמת בן לד' ונמצא הרי הוא עובר בזה על מצות אנכי ד' אלקיך שנצטוינו להאמין כך ולכן ה"ה נחשב מין ופירוש זה הוא כפתור ופרח בס"ד.
ועל דרך זה יש להבין ג"כ מה שאנו מתפללין כל יום פעמים אין מספר על הגאו"ש וצמיחת בן דוד והתגלות מלכותו ית"ש בעולם בתפלת שמו"ע ובאמירת קדיש שאם אין האדם מכוון ומרגיש בלבו שהוא זקוק לזה הרי הוא כדובר שקרים ומהתל ומזלזל בכבוד ד' ח"ו שאפילו המדבר כך לפני מלך בשר ודם כאלו אכפת לו על כבוד המלך ומלכותו והוא עושה כך רק מן השפה ולחוץ ולבו בל עמו בודאי יחרה להמלך על זה, ואיך א"כ יעיז האדם ולא יבוש לעשות כך ח"ו לפני ממ"ה הקב"ה, אך לפי האמור יש להבין שמכיון שאנו מאמינים שזה רצוננו ורצון לבנו באמת לכן אפשר לנו לבקש על כך ואין זה כמהתל ח"ו.
וענין זה הנזכר נוהג גם בכל שאר חובת הלבבות כמו אהבת ד' ית' וכדו' (וכמו"כ הוא לגבי בטחון בד' וכדו') וכמש"כ מפורש הרמב"ן להסביר איך נצטוינו במצות אהבת ד' שהרי א"א לאדם לכוף את לבו לאהוב דבר שאינו מרגיש כך מטבעו, וכתב לבאר שהאהבה לד' נמצאת נטועה בטבע בתוך לב של כל יודי והמצוה עלינו הוא לגלותו ולהוציאו לפועל (יז) ע"כ, וכמו"כ הוא לגבי כל הי"ג עיקרים שעל יהודי להאמין, וכל זה כלול במצות אנכי ד' אלקיך גו' וכמבואר לעיל כי כל זה נטע ד' בקרבינו בזה שמייחד שמו עלינו להיות נקרא אלקי ישראל כי בלי כל זה לא שייך שיהיה נקרא אלקינו וכמבואר.
ואע"פ שבודאי אין האדם יוצא ידי חובתו בזה לבד שהוא מאמין שכן הוא בעומק לבו אלא עליו לעבוד עם עצמו עד שירגיש את זה גם בחיצוניות לבו, בכ"ז אחרי שמאמין שכך הוא באמת בעומק לבו וגם משתדל כפי כחו לגלות אותה בהרגשותיו כבר אינו נחשב כדובר שקרים ח"ו ומותר ומצוה לו להתפלל על כך על סמך זה.