אור ברסלב
קונטרס קול קורא דרשה שנאמרה לנשים באולם בנות ירושלים חודש מנ"א תשס"ז

קונטרס קול קורא

דרשה שנאמרה לנשים באולם בנות ירושלים חודש מנ"א תשס"ז

פרק ו' - חובת השעה - ואביט ואין עוזר

היות ונשארו כמה עמודים פנוי, ספחנו לכאן ד' פרקים מתוך הקונטרס החשוב כי אתה אבינו (שכולל ח' פרקים) מהגה"צ דתהלות ישראל שיצא לאור על ידי מכון אור ישראל בשנת תשס"ח , מכיון שיש שם גם הרבה חיזוק לעניני צניעות

ובאמת דרשה זו מיועדת גם לאנשים כמו לנשים (ואולי אפילו יותר) כי יש בה יסודות וכללים חשובים לכל אחד

(להשיג הקונטרס השלם וכמו כן שאר הקונטרסים מהגה"צ דתהלות ישראל לפנות למכון אור ישראל מספר טלפון - 057-310-3547)

פרק א'

א'

אנו מדברים כאן לנשים שהן נחשבות מהצדקניות שבדור בענין הצניעות, וכשמדברים לנשים כאלו שעומדות במדרגה כזאת בצניעות (כלפי המצב של כל העולם היום לצערנו), שזה הוא הענין שבו תלוי עיקר צדקות הנשים, ובשמים מודדים את מדרגת וצדקת האשה לפי מדרגת הידורה בענין הצניעות כך מובא בשם הגר"א, והחזו"א היה אומר שהיראת שמים של האשה נמדדת ונכרת לפי זהירותה והידורה בצניעות, והבעל פלא יועץ כתב שכמעט כל שכר האשה וכל עונשה לעוה"ב תלוי בצניעות (א), ולכן הנשים הצדקניות שהן שלמות בענין הצניעות בודאי שעליהן אמרו חז"ל שבזכותן נגאל כמו שנגאלו ממצרים בזכות הנשים צדקניות, ומכיון שכך א"כ מה יש עוד לעורר ולהוסיף ובפרט אחרי שכבר שמענו דרשות מרבנים שדברו על כל הפרטים.

וקודם כל נקדים במה שיש להתבונן בענין אחד, היות לפי מה שמבואר בספה"ק אנחנו נמצאים היום בזמן שכבר הגיע זמן הגאו"ש, ועל כן בודאי מה שעדיין לא הופיע הגאו"ש הוא רק מפני איזה מניעה קטנה שמעכב את הופעת הגאו"ש, ובודאי א"א לחשוב שחסר עוד איזה דבר גדול כי לא יתכן שאנשים כמונו שאנו כ"כ חלשים בכחות רוחניים ובדור שפל כזה נהיה מסוגלים להשלים דבר גדול ושזה מה שמבוקש מאתנו ומחכים על זה בשמים, ועוד בודאי הוא שכל הדברים הגדולים והעיקרים כבר הוכנו ונעשו לפני שהגיע זמן המיועד.

והרי זה דומה למי שמוזמן לחתונה של בת מלך והוא מגיע להחופה בשעה שקבע המלך ורואה שעדיין לא יוצאים להחופה ושואל למה אין יוצאים עדיין ועונים לו שבאמת כבר מוכנים לצאת אלא שנעלם איזה כפתור קטן מבגדי הכלה ועל כן מעכבים את החופה עד שיסדרו את זה כי אין טעם לצאת כך להחופה בבגד שחסר ממנו אפילו דבר קטן כי הרי זה בזיון להכלה ולאביה המלך לכן החליטו לעכב את החופה עבור זה, ואע"פ שגם זה לא נעים לעכב את כל המוזמנים ולא יהיה המלך בזמן המדויק והרי זה בזיון גדול שלא יעמוד המלך בדיבורו שקבע בכ"ז תהיה יותר בזיון וחילול לכבודו להכניס בתו לחופה בחסרון אפילו כל שהוא, והנה לבסוף מגיע המשרת שהוא נער קטן אבל הוא מבני פלטרין של המלך ולכן הרי הוא א' מהמשרתים את צרכי בית המלך, והנער הקטן הזה התעצל בשליחותו כדרכו של ילד, ולכן התעכבה החופה הרבה זמן עד שהגיע עם הכפתור, והנה האיש הזה עומד ותמה מה זה שעבור התרשלותו של ילד קטן כזה עכבו את כל החתונה של המלך וכל השרים הנכבדים שמחכים ולמה לא שלחו שליח בר סמכא, ומסבירים לו שבזה א"א לשום אדם להתערב כי זה ענינים פרטיים של המלך שבחר דוקא בילד מבני ביתו שהוא ישרת אותו והוא אוהב כ"כ את בניו ובני ביתו שהוא מוכן לחכות עליהם כל היום ולא יחליפם באחר.

וכמו"כ הוא לענינינו מאחר שכבר הגיע הזמן כנ"ל, בודאי שמחכים רק על איזה זכות קטן ממש שעדיין חסר מאתנו או שנאבד מאתנו כעין הכפתור הנ"ל במשל.

והנה מאחר שכן הוא שכל החיכוי להגאו"ש הוא מפני זכות קטן שחסר מאתנו א"כ יש לנו לשאול שאלה שהרי יש ב"ה כמה אלפי נשים צדקניות שמדקדקות ונזהרות בעניני לבוש הצניעות ורוצות להיות צנועות באופן מהודר לכתחילה, ובזה הרי הן נחשבין צדקניות כמבואר לעיל, ואין ספק כי בדור שלנו היום שהירידה בצניעות היא כ"כ נוראה והעולם מלא עם פריצות כמו דור המבול ד"י ובכל זאת ישנן כאלו שהולכות נגד זרם המבול של השחתה הרי זה בודאי עושה רושם גדול בשמים וזכותן עצום מאוד ואין לנו מושג כמה נחת רוח הרי זה גורם לד' ית'.

ולפי המבואר בחז"ל הרי זכות של נשים צדקניות מספיק להחיש את הגאו"ש, א"כ אינו מובן למה אין זכות זה של כמה אלפי נשים צדקניות מספיק להשלים (זכות הקטן) מה שחסר עדיין להחיש כבר את הגאו"ש ולמה עדיין מתעכבת הגאולה ומדוע בן ישי לא בא, [האם מחכים שכל הנשים בבנ"י יהיו נשים צדקניות והלא זה יהיה נעשה רק ע"י משיח צדקנו להחזיר את כל בנ"י בתשובה].

ולפני שנבאר ענין זה בס"ד נקדים לדבר על השאלה הראשונה וננסה למצוא מה אפשר עוד להוסיף לנשים צדקניות שכבר מקפידות להתלבש כדת של תורה עם ההידורים כנ"ל, וניישב ענין זה על פי משל לאדם הרוצה ליתן מתנה למלך וחושב מה אפשר לתת מתנה למלך זהב מרגליות וכו' והלא למלך אין חסר כלום שהרי בודאי יש לו כבר כל סוגי המרגליות ויהלומים שישנם בעולם וא"כ מה אני יכול להוסיף לשמח בו את המלך, ועלה בלבו רעיון נפלא שיקח אחת מהאבנים הטובות של המלך וילטשנה באופן שתאיר ותבהיק יותר זה בודאי דבר שישמח ויהנה את המלך.

וכן למשל בחיי היום יום כשהאשה רוצה להכין איזה מאכל חדש לבני ביתה ואין לה כסף לקנות דברים חדשים, ומתייעצת עם השכנה ונותנת לה השכנה עצה לעשות אותו המאכל שהיא עושה כל יום אלא שתוסיף בו איזה טעם חדש בתבלינים אחרים ועל ידי זה יהא כמו מאכל חדש שכולם יהנו.

וכמשל הנזכר כן הוא גם בענין המצוות ומעש"ט שאם האדם עושה לד' ית' כל מה שביכולתו ומחפש מה הוא יכול להוסיף עוד כדי לגרום יותר נח"ר לד' ית', התשובה היא שיכול להוסיף תבלין חדש ולהכניס טעם חדש במצותיו.

ב'

אמנם כדי להבין באיזה אופן ניתן להוסיף התחדשות בהמצוות יש לבאר כך, כי הנה כל מצוה שאדם עושה יש בזה ב' חלקים א. מעשה המצוה והלכותיה והידורים במעשה המצוה, ב. הכונה ואהבת ד' ושמחה של מצוה שמכניס ומוסיף בעשיית המצוה, והנה החלק הראשון בדרך כלל יודעים ויש לזה שיעור וגבול וא"א להוסיף בו דברים חדשים, אך בחלק השני יש אפשרות תמיד להוסיף דהיינו להכניס יותר לב ואהבת ד' וכוונה ומחשבה פנימית ושמחה בעשיית המצווה, ולזה אין שיעור וגבול ואפשר תמיד לחדש ולהוסיף עוד, ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל בכל יום תמיד "שיהיו בעיניך כחדשים", ובודאי שא"א לחדש ולהוסיף במעשה המצות כי הרי אסור להוסיף חדושים במצוות, ועלינו לעשות המצוות באותה צורה שקבלנו מאבותינו בדרך המסורה לנו מדור דור עד משרע"ה כמו שכתוב "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" ויהודי תמיד צריך לחפש איך להתאים את עצמו לאבות הקדושים ולזקנינו וזקנותינו מדורות הקודמים ואסור לחדש דבר נגד המסורת, אבל בענין כונת הלב והפנימיות שמכניסים בעשיית המצוות לזה אין שיעור וכ"א יכול להוסיף כמה שיכול וכמה שמבין, ובזה יקיים מה שאחז"ל ודרשו מהפסוק שכל יום "יהיו בעיניך כחדשים" כי זה יכול להיות כל יום בצורה ואופן חדש כלפי המצוה של אתמול, (ואע"פ שבודאי עיקר הפירוש הוא כמ"ש רש"י שם דהיינו לעשות את המצות בהרגשת אהבה וחשיבות ושמחה לא פחות מבפעם הראשונה ולא יתקרר הרגשתו מזה וזה הכונה שיהיה כאלו עושים דבר חדש שנצטוה עליה רק היום, אבל אין זה מחייב להוסיף כוונה חדשה, שהרי דבר זה אינו קל לכל אדם להיות במדריגה זו שבדבר שכבר עשאו הרבה פעמים יוכל לעורר בלבו הרגשה כאילו עושה דבר חדש ולכן העצה היא בדרך הנזכרת ע"י שיכניס בה טעם וכוונה חדשה וזה מה שיחזיק ההרגשה הראשונה שלא תרד ממנו וכמו שהוא בטבע הגשמי לגבי מאכל שההרגל מיישן ומקרר ההרגשה ולא יוכל לאכול כ"כ בתיאבון המלא כמו בשעה שאוכל המאכל ההוא בפעם הראשונה, אבל אם ישים בה תבלין חדש אזי יוכל לאכול באותו תיאבון כמו בפעם הראשונה וכנ"ל).

ויש לדעת שע"י המחשבה שהאדם מכניס בהמצוה בזה הוא ממשיך האור של המצוה ובמעשה שעושה הרי הוא יוצר את הכלי שיחזיק בתוכו האור של המצוה, ובמלים אחרות האור הנמשך (ע"י הכונה) על ידה היא הנשמה והמעשה הוא הגוף, וידוע שכשיהודי עושה מצוה נברא מזה מלאך, ולמלאך יש גם גוף ונשמה, (וכמובן שגוף המלאך הוא ג"כ גוף רוחני אך נקרא גוף לעומת נשמת המלאך) וכשעושים את מעשה המצוה נברא מזה גוף המלאך ומהכונה שמכניסים במצוה נבראת נשמת המלאך.

והנה כמו שרואים בעוה"ז שכל דבר צריך כלי שכשרוצים לשתות צריך להכניס המשקה בתוך כלי, ואם רוצים אש א"א לתפוס את האש בידים וצריך נר וכד' שהוא הכלי שמחזיק את האש, וכן כשמחלקים מזון וכדו' לאלו שנצרכים הרי האנשים המקבלים באים עם כלים ועגלות וכד' לקחת את מה שמחלקים וכ"א מביא את הכלי למה שצריך לקבל, כמו"כ א"א להמשיך ולקבל את האור בלי שיכין כלי.

וכמו"כ כדי להמשיך ולהביא נשמה לעוה"ז צריך להיות גוף, והנשמה לא יכולה לחיות ולהתעכב בעוה"ז בלי כלי של גוף, כן הוא ג"כ לגבי מצוה, שאע"פ שמובן שעיקר המצוה היא הנשמה והאור של המצוה בכל זאת לא מספיק בכונה לבד אלא חייבים אנו לעשות גם את מעשה המצוה, ובלי עשיית המצוה במעשה בשלימות עם כל פרטיה ודקדוקיה א"א להשיג את נשמת ואור המצוה ונשמת המלאך, כי א"א להחזיק כלום בלי כלי שהוא גוף המעשה (ב).

אך אחרי שעושים כבר את מעשה המצוה כראוי ובזה מביאים לעולם את הגוף הרי כמובן שהעיקר הוא להכניס בתוכו את הנשמה, וכמו שכשמביאים הכלי אף שלולא הכלי לא מתחיל כלום בכ"ז העיקר הוא מה שמכניסים בתוך הכלי ולולא מה שמכניסים בתוך הכלי עדיין אינו כלום, כך גם אחרי דקדוק במעשה המצוה העיקר הוא הלב שמכניס בתוך המצוה.

וגם צריכים להדר ולייפות את מעשה המצוה כי כמו בשעה ששולחים מתנה למלך שולחים את זה בעטיפה יפה ובכלי יפה, שאם לא עוטפים את המתנה בעטיפה יפה ובכלי יפה ניכר שאין נותנים את המתנה בלב טוב, וכמו"כ ניכר באיזו שמחה נותנים את המתנה לפי איך שעטפו וקישטו את המתנה מבחוץ, וכמו"כ אם לא יכניס האדם בתוך העטיפה שום דבר אלא ישלח רק העטיפה לבד אפילו אם ישלחו את העטיפה היותר יפה בעולם הרי כאשר יפתחו אותה ויראו שבפנים אין כלום אזי לא די שלא יהיה שום נח"ר להמלך מזה אלא הרי זה עוד יעורר כעס גדול על השולח הזה כי לא רק שאין זה כבוד להמלך אלא ה"ז גם יהיה לבוז ולקלון, כן הוא ג"כ הענין במצוה שאם אין האדם מכניס בתוכה שום לב ושום כונה עדיין לא השלים עבודתו עד שיכניס בתוכה את הפנימיות המבוקש, ויותר מזה שאם אין האדם מתקן את זה להכניס במצותיו מה שחסר בהם הרי זה יכול לעורר חלילה וחס קטרוג וחרון אף ח"ו כי הרי זה כמו שאין בה אלא העטיפה לבד כנזכר בהמשל, וכמבואר ענ"ז בנביא (ישעי' כ"ט י"ג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וגו' לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה וגו', וזה מה שאמרו חז"ל בגמ' סנהדרין (ק"ו:) "הקב"ה לבא בעי" שהרבש"ע רוצה מאתנו את הלב, וכל גוף המעשה הוא כדי שעי"ז נוכל להוציא ולגלות את פנימיות הלב שלנו ע"י המעשה, כי הלב מתגלה ונראה מתוך המעשה.

ומי שלא שם לב לכל הנזכר (או שלא לימדוהו ולא יודע כל הענין הנזכר) אע"פ שהוא מקיים את כל מצוות התורה בפועל אבל הוא עדיין חסר העיקר ח"ו כיון שלא מכניס שום פנימיות במעשה המצוות.

ויש לנו להתבונן במשל הנזכר שאיך הוא אם איזו אשה מתנהגת בקצה השני לגמרי דהיינו שכשהיא מבשלת לבעלה ולבנ"ב כל יום איננה שמה כלל תבלין ולא מלח ולא מתיקות ולא שום דבר, והמאכלים אין להם טעם וריח, אזי בודאי שאין נח"ר מכל מה שתכין אפילו אם תכין המאכלים היותר חשובים שבעולם, והרי זה מראה שאיננה עושה עבודתה בלב שלם עם אהבה ומסירות כי אם היה כך היתה דואגת שיהיה המאכל מוטעם להאוכל, והרי זה מוכיח שכל מה שהיא עושה הרי זה רק לצאת ידי חובה שלא יהיה עליה תלונה אבל לא אכפת לה באמת על כל הענין, ואשה כזאת א"א שיתעורר בלב בעלה אהבה והערכה אליה כמו שראוי להיות באמת.

וכמו"כ לענינינו בעבודתינו את ד' יש לנו להתבונן כיצד יתקבלו המצוות למעלה ואיזה פנים יש למצוות שלנו אם לא נשתדל בנפשינו להוסיף ולהכניס בהם תבלין דהיינו לעשותם מתוך אהבה ותשוקה לעשות נח"ר לאבינו שבשמים.

היוצא מכל האמור שהדבר הראשון שיהודי צריך לדעת כשעושה מעשה מצוה הוא שזה כשולח מתנה להשי"ת, ומתנה זה דבר שנותנים אותו עם רגש ולב טוב ושמחה ולא באופן שנעשה רק לצאת ידי חובתו, אבל אם אדם מחפש למנוע את הטרחה ומחפש דרכים לעשות את המצוה ביותר קלות זה סימן שרוצה רק לצאת יד"ח וזה מראה שעדיין חסר לו הרגש הראוי למצוה ונראה כאילו מרגיש שעושה טובה להרבש"ע או שאין ברירה ומוכרחים לעשות כך וכך.

ויש לכל או"א לדעת ענין זה הנזכר וללמד את זה לבניו ובנותיו שעיקר חשיבות המצוות היא כשהן נעשין מתוך אהבה לד' ית' ואנו שמחים לעשותן ויודעים ומכירים שהתורה היא מתנה כמו שנקרא "מתן תורה" שהשי"ת נתן לנו "זכות" שאנחנו יכולים לעשות המצוות, והשי"ת מקבל את המצות שלנו באהבה ויש לו מזה נחת רוח וד' שמח בכל מצוה שלנו, ואע"פ שאנו עניים שאין לנו שום דבר מה לתת למלך כל העולמות שהכל שלו אעפ"כ ד' ית' שמח בכל מצוה שלנו כמו מתנה שנותנים למלך, ובהרגשה זו צריכים לעשות כל מצוה בשמחה עצומה שאנו זוכין שנותנים לנו הרשות להכנס להיכל המלך ולתת מתנה, וכשאדם עושה בהרגשה כזאת אזי אינו שואל מה הנני מוכרח לעשות כדי לצאת ידי חובה, אלא הרי הוא שואל מה אני יכול עוד להביא למלך ובמה אני יכול עוד להתקרב למלך ולעשות לו עוד נחת רוח (ג).

וכן אם יראה אותו אדם אחר ברחוב כשהוא נושא חבילה גדולה אל המלך ואומר לו מה אתה נושא חבילה כ"כ גדולה רחמנות עליך, בודאי לא יתפעל ממנו ויצחק עליו כיון שהוא יודע שהוא הולך עכשיו לארמון המלך וכשיגיע לשם כולם יקנאו בו שיש לו הזכות לתת המתנה הגדולה למלך ולכן הרי הוא חזק ברוחו ולא מתפעל ולא מתבייש משום אדם, וכך צריכה להיות ההרגשה של כל יהודי כשעושה מצוה למלך הכבוד.

וענין הזה ניכר ביותר במצות שיש קושי בעשייתם, ואצל נשים זה מצוי בעניני צניעות שאין זה כ"כ קל ובפרט במצב של העולם היום שלא כ"כ נעים להיות שונה מהמקובל ברחוב שכל הרחוב הוא אחרת, וצריך שיהא חוזק ותוקף פנימי נגד הרחוב, ובאמת מי שלא יודע החשיבות ואין מרגיש השמחה במה שהוא עושה ועושה המצוה רק באופן שמוכרח ובכפיה לפי שאינו רוצה לעשות עבירה וזה ניכר ע"י שתמיד שואל על כל דבר איך ועד כמה הוא בדיוק החובה לעשות ועל זה לא יוסיף אפילו כל שהוא, וכמו ששומעים לצערנו מנשים שחברות אומרות להן מדוע עליכן להחמיר ולהדר כ"כ בצניעות הרי יש אפשרות והיתר ללכת גם כך, ואנשים כאלו באמת קשה להם להתגבר בעזות נגד הרוח של הרחוב ולקיים מה שאחז"ל הוי עז כנמר, אבל מי שעושה את המצות בצורה הנכונה וכמו שיתבאר הוא לא יתפעל כלל ויוכל בקל להתגבר נגד הרוח של כל הרחוב.

וע"פ האמור כבר מובן לנו מה בידינו להוסיף להדר מצותינו ועבודתינו את ד', כי אפילו אם אנחנו מדקדקין בכל המצות ועושים את מעשינו בהידור רב עכ"ז נשאר לנו מקום להתגדר בכונת המצות כלומר בכונת הלב ואהבת ד' והשמחה שעלינו להכניס בהמצוה כנ"ל ובזה יש לכאו"א בין צדיק ובין בינוני מה להוסיף תמיד בלי גבול, וע"י כך יוסיף תמיד נח"ר חדש לד' ית' כמו במשל הנ"ל להוסיף תבלין וטעם חדש להמאכל ואז הרי זה כחדש תמיד ובזה נקיים מצות התוה"ק שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

והעולה מהאמור שעלינו לעשות חשבון עם נפשינו האם אנו עושים עבודתינו במסירות ואהבה כראוי ואם מתקבל נח"ר למעלה ממעשינו, כי אם היה באמת כך היתה מתעוררת עי"ז אהבה למעלה והקב"ה היה כבר מגלה את אהבתו ית' אלינו לגאול אותנו.

ומאחר שאנו רואים שאע"פ שהגיע כבר הזמן המיועד לחופתינו ועתנו עת דודים ובכ"ז לא מופיעה גאולתינו הרי זה מוכיח שחסר לנו משהו בעבודתינו, וכשאנו יודעים שאנו עושים ומקיימים הכל כדת וכדין לפי ראות עינינו א"כ בעל כרחנו לומר שחסר מחלק הפנימי שאינה נכרת לעין והוא החלק הנוגע להלב שהוא האהבה והשמחה במצותינו ושאינן נעשות במסירות מספיקה אלא לצאת יד"ח שלא נקבל עונש הגהנום וכדו', ולכן א"א לעורר העת דודים בפועל ממש כל זמן שלא תתעורר האהבה הראויה לזה והוא ע"י הנזכר לעורר בלבנו אהבתינו אליו ולעבדו בלב מלא אהבה ושמחה, ועל כן מחובתינו הוא שאנחנו נעורר את זה בלבנו ולעורר הרגשתנו להתגעגע להיות בקרבת ד' ית' ובמחיצתו כנזכר.

פרק ב'

א'

והנה בכדי להכניס ולהחדיר בלבנו את כל ההרגשה הנצרכת לנו בעשיית המצוות כמו שנזכר ונתבאר ע"ע (בפרק א') ישנו דבר חשוב מה שצריכים לדעת והוא יסוד ועיקר לכל המצות, שכל המטרה והכונה שנתן לנו השי"ת את כל המצוות הכל למטרה ותכלית אחת (כמבואר בספה"ק ובמסילת ישרים) והוא שעי"ז נתקרב אליו ית' ונחזק עוד יותר את הקשר בינינו להשי"ת ושיהיה מורגש גם בחיצוניות לבנו, והנה בכדי שהמצות יגיעו אותנו לכל זה צריך לזה קודם הקדמה בלבנו, והוא לדעת ולהבין מה הרבש"ע בשבילנו, ואיזה שייכות יש לנו ומה שאנו רוצים שיהא לנו עם הרבש"ע, ומה הוא הקירבה והקשר שישנו בינינו ובינו ית', והנה אנחנו יודעים שהרבש"ע ברא את העולם, אך אין זה מספיק אלא צריך עוד ידיעה חשובה שהיא הקדמה לכל התורה כולה, ועתה נבאר ענ"ז בס"ד.

הנה כשהשי"ת נתן לנו את התורה הקדושה פתח את דבריו בעשרת הדברות ואמר "אנכי ד' אלקיך" וגו' וצריך להבין למה אמר "אלקיך", ולא אמר אלקי העולם שהרי ד' ית' הוא גם אלוקי כל העולם, ומהו הכונה במה שאמר והדגיש אלקיך, ועוד צריך ביאור במצות "אנכי ד' אלקיך" שזו היא מצות האמונה בד' יתברך (כמבואר בהראשונים מוני המצות) למה היה צורך לצוות מצוה זו הלא בנ"י כבר האמינו בהשי"ת מקודם גם כשהיו במצרים וכמש"כ ויאמן העם ומכש"כ אחרי שראו כל הניסים במצרים ובקריעת ים סוף וכמש"כ שם "ויאמינו בד'" וגו', ומה היה חסר להם שפתח ד' דבריו לצוותם במצות "אנכי ד' אלקיך".

ועוד הקשו ראשונים שאם אין האדם עדיין מאמין איך אפשר לצוות ולחייבו שיאמין, וגם איך אפשר לכוף את הלב להאמין, ומטעם זה ישנם ראשונים שסוברים שאין למנות דבור אנכי ד' וגו' לא' מהתרי"ג מצוות, אלא שהאמונה היא הקדמה לכל התורה והתרי"ג מצוות שא"א ליתן תורה והתרי"ג מצות אלא אחרי שכבר מאמינים מקודם ולכן אין זה מחשבון התרי"ג מצות, אבל עכ"פ שיטת שאר ראשונים שכן נמנית מצות האמונה בחשבון התרי"ג מצות וכן הוא שיטת הרמב"ם וכן נקטינן וע"כ עלינו להבין מהו התירוץ לקושיא זו (ד).

והתשובה לזה היא שאמנם האמונה שיש רבש"ע כבר היה פשוט להם מזמן, אך השי"ת הוסיף במתן תורה במצות "אנכי ד' אלקיך" להודיע לנו שמהיום ואילך הרי הוא כביכול מייחד שמו על בני ישראל ונקרא מיום ההוא אלקי ישראל, וכל המלאכים כשמהללים ומשבחים את השי"ת (עד מתן תורה היו אומרים אלקי העולם) ממתן תורה ואילך מהללים המלאכים את השי"ת בשם אלקי ישראל ואומרים ברוך ד' אלקי ישראל וגו' והיינו שד' נתן לעצמו כביכול שם חדש שמיחד שמו על בני ישראל שהוא אבינו מלכנו כלומר שהוא כביכול האבא והמלך של בני ישראל וכמש"כ בתוה"ק (דברים י"ד א') בנים אתם לד' אלקיכם וגו', ובזה צריך יהודי להאמין שהרבש"ע הוא אבא שלו ושבפנימיות לבו יש לו קשר עם הרבש"ע כבן לאב, ומפני כך יש לו בפנימיות לבו הרצון להתקרב ולקשר ולדבק עצמו להרבש"ע וגם להיות במחיצתו ית', ועבודתינו ורצונינו הוא שיהיה מורגש לנו כך גם בהרגשת חיצוניות לבנו, וכמו שהוא ע"פ טבע האדם שיש לו הרגשה זו כלפי אביו ואמו הגשמיים (ה), וכל זה נכלל במצות האמונה שצונו ד' ית' במצוה הראשונה של עשרת הדברות שנאמין בזה שהוא מיחד שמו עלינו וקשור עמנו בעבותות אהבה כאב לבנו ושהקשר הזה נמצא גם תוך לבנו (אע"פ שהוא לפעמים מתחת הכרתינו) (ו).

וכל זה נאמר להם רק אחרי שהיו כבר כולם מאמינים בד' באמת כמו שנתברר להם ע"י האותות והמופתים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, אחרי כל זה שהיו כבר כולם מאמינים בו ית' אמר להם מאחר שאתם מאמינים בי תאמינו גם מה שאני אומר לכם שאתם קשורים באמת בנפשותיכם אלי, ואפילו אם אין אתם מרגישים כך עדיין בכל זאת תאמינו כך מכח האמונה בי.

ואחרי שאנו מאמינים בזה שאנחנו בניו של הקב"ה עלינו להאמין ג"כ שבודאי יש בלבנו גם האהבה הטבעית שיש לכל בן לאביו (ואפילו אם אינו מורגש לנו בחצוניות לבנו בכ"ז נאמין שכך הוא) והרי זה בודאי נמצא ומורגש בפנימיות לבנו, וע"כ עלינו לעשות המצות ולעבדו ית' מאהבה כפי רצון פנימיות ועומק לבנו, וכמו מי שאינו מרגיש איזה הרגשה טבעית שיודע שבודאי חייב להיות נמצא בתוכו כגון שאינו מרגיש תיאבון ורעבון לאכול (אפילו כשלא אכל כל היום) הרי הוא מאמין שיש לו חולי בגופו שמונע אותו מלהרגיש זאת ויכוף עצמו לאכול עם חשק כי יודע שבאמת רוצה את זה (ז), ויבקש תרופה למחלתו כדי שירגיש את זה, כמו"כ הוא בענינינו שעל האדם להאמין שהקשר הזה נמצא בעומק לבו אלא שחומרו נתגשם יותר מדאי וזה הוא החולי שמונע ממנו להרגיש את זאת, וע"כ מאחר שברורה לו ידיעה זו ומאמין בה יכוף את עצמו לעשות מצותיו ועבודתו ית' באהבה (ח).

אבל לא יסתפק האדם בזה אלא עליו גם לבקש תרופה ועצה לתקן את חצוניות לבו שתרגיש ג"כ את זה בכדי שיוכל לעשות מצותיו בתיאבון ורעבון ורצון ושמחה גם בחצוניות לבו, ועד שאדם לא ניסה בכל כחו שיגלה הענין הזה בחיצוניות לבו להרגיש את זה במוחש עדיין לא יצא ידי חובתו ועליו להמשיך להתאמץ בכל כחו לזה, וזה ע"י ב' דרכים א' ע"י שיאמין בזה וירבה לחשוב על זה תמיד ובעת עשיית מצותיו ובזה יקיים מצות האמונה כנ"ל, ובסגולת קיום מצות האמונה יוכל להזדכך ויגיע לבסוף לההרגשה המבוקשת, ובפרט אם יכוון תמיד גם שרוצה שאמונתו תביאנו לידי כך, ואם אחרי כל זאת לא הגיע ה"ז סימן שהתגשמותו הוא במדה יותר גדושה וע"כ עליו להשתדל גם בדרך ב' והיינו לזכך חומרו ע"י יגיעה גדולה בתוה"ק ובמעשה המצות ולפעמים (למי שיכול לפי כח גופו) יש לו להוסיף גם צומות או סגופים וגלגולי שלג ולבישת שק וכדו' וכמבואר בספרי מוסר (ט).

ב'

והנה נוסף למה שאנו חייבים להאמין בענין זה כנזכר, הוסיף ד' ית' להוכיח לנו שנבין גם בעצמנו שכך הוא (י) , וזה גם יעזור לנו לעורר את ההרגשה בלבנו ולזה הוסיף לומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים שזה הוכחה בודאי שאנו בניו מאז ומקדם, כי אם לא כך למה בחר דוקא בנו מכל עם בשעה שהיינו בשפל המצב כזה עירום ועריה מכל, אלא בודאי הטעם הוא כי אנחנו באמת בניו אשר תעינו ואבדנו מבית אבינו ולכן בא לפדות את בניו האהובים אע"פ שהם בשפל המצב כי לא יוותר המלך על בניו בשום אופן כל זמן שהם עכ"פ עדיין רוצים לחזור אליו, ובאמת רק אלו שרצו באמת לחזור ולהתקרב ולהדבק אליו ית' רק אלו נגאלו משם אבל אלו שבכל זאת לא רצו מתו בג' ימי האפילה, וזה כמו שאומרים בהגדה של פסח להרשע שמכיון שהוא כופר בעיקר (כבר אינו בגדר בן לד' אלקינו) לכן אם היה במצרים לא היה נגאל, וזה מה שאמר ד' ית' בדבור הראשון אנכי ד' אלקיך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כלומר הרי אתם כולכם אותם אלו שהוצאתי אתכם ממצרים והרי זה סימן בודאי שאתם אלו שנשארתם בניי ואני נקרא אלקיך, וע"כ אתם חייבים להאמין בזה גם מטעם האמונה המחוייבת, וגם מצד הוכחת השכל המוכיח לנו את כל זה בודאי ובבירור.

ויש להמתיק ענין זה על פי משל לילד בן מלך שנשבה מבית אביו בקטנותו וגדל שם בבית השבאים בגסות ובשפל המצב בלכלוך ואשפה ואינו יודע ומכיר כלל מי הוא אביו ואמו, ופעם קבל מכתב וכתב בו השולח אני אביך ואתה בני ומודיעו שרוצה לבא ולפדותו מידי השבאים, והנה הילד הזה מתלבט עם מחשבותיו האם אמת שזה כך או אולי זה אדם חשוך בנים שמחפש מי שאין לו גואל לקחת אותו לבנו, והנה בבא יום המיועד שאביו הנזכר מגיע והנה הבן רואה שהאיש המגיע הוא מלך גדול ויש לו מדינות רבות ושרים רבים ונכבדים ובנים ועבדים ומשרתים רבים ולא יחסר לו כל טוב והרי בודאי היה בידו לשלוח שליח במקומו ובכל זאת לא שלח א' משלוחיו לבא לקחת את בנו אליו לארמונו אלא בא בעצמו ובכבודו עם רכב ופרשים ושרים רבים כפי כבודו, ועוד יותר שאע"פ שכשרואה את הבן הזה רואה שהוא נמצא במצב גרוע וגס מאוד כפי אשר נתגדל שם אצל השבאים ומלוכלך בטיט ואשפה עירום וערי' בכ"ז אינו חוזר בו כלל אלא אדרבה הרי הוא מחבקו ומנשקו ומחבבו בחבה יתירה, אם כן אחרי ראות הבן את כל המראה ומחזה הזה כבר אין הבן מסופק כלל וכלל כי איך יעשה מלך גדול כזה דבר כזה שיתחשק לו לבחור איזה אדם גס ומלוכלך עירום וערי' ולקחת אותו לבן בשעה שכל הארץ לפניו לבחור לו את היותר יפה ומעולה בעולם ולקחת אותו לו לבן ומי ימחה בידו ויאמר לו מה יעשה.

וכמו"כ הוא הדבר בענינינו כאן שבשעה שהיינו במצרים בשפל המצבים וערום ועריה שלח לנו ד' ית' ע"י מרע"ה לאמר בני בכורי ישראל, וגם הודיע לנו שרוצה לבא לגאלנו ולקחת אותנו אליו לארמונו אל הארץ וגו' ואע"פ שהיינו עירום ועריה וגם מלוכלכים בזוהמת מצרים אשר נתגדלנו שם, ועוד יותר שבא הקב"ה והוציאנו ממצרים לא ע"י מלאך (יא) ולא ע"י שליח אלא בכבודו ובעצמו, ובזה הראה לנו גודל חבתו ואהבתו אלינו, וזה כבר מספיק שנבין שבודאי אנו בניו ולהוציא כל ספק מלבנו.

ונוסף לכל זה הופיע במתן תורה עם רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן וס' רבוא מלאכי השרת עם עטרות וכתרים שניתן בראשינו (כשאמרנו נעשה ונשמע) בזה הראה לנו עוד יותר גודל חבתו אלינו, ועוד שפתח לנו אז את כל הז' רקיעים וגם מתחת לארץ והראה לנו את גודל יקר תפארת מלכותו אשר בכל משלה ושכל עולמות העליונים ותחתונים הכל שלו, ובכ"ז בחר דוקא בנו מכל העמים, ואחרי שהראנו את כ"ז בודאי יצא מלבנו כל נדנוד ספק והיסוס והתבהר לנו בברירות גדולה שבודאי אנו בנים לד' אלקינו בנו יחידו ובכורו ושאהבתו אלינו היא בלי גבול.

ובודאי שכל המחזה הזה מעורר בנו ג"כ את האהבה הגדולה אליו בכמים פנים אל פנים, והרי זה גם מחייב אותנו לגלות את האהבה הגדולה הזאת שבלבנו, וכנ"ל.

ומעתה מבואר לשון הכתוב כפתור ופרח, שמתחילה אמר "אנכי ד'" כלומר תראו מי אנכי וראו מלכותי ויקרי ובכל זאת הנני קורא ומתאר את עצמי "אלקיך" כלומר הנני בוחר רק בכם מכל העמים ומכל צבא השמים והנני מיחד שמי רק עליכם וכנתבאר לעיל בארוכה , אחר זה המשיך הקב"ה ואמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כלומר ומאיפה הוצאתי אתכם מאשפת מצרים, ולכן עתה תקבלו מצותי ועבודתי ותמליכוני עליכם באהבה רבה.

ובזה מתורצת קושיית המפרשים למה לא הזכיר ד' ית' אשר בראתיך שזה יותר מוכיח על אחדותו ית', ולפי האמור מתורץ כי מבריאת העולם אינו הוכחה להענין המדובר כאן שאנו בנים מיוחדים לד', וזה נתברר רק במה שהוציאנו ממצרים.

ג'

ולכן על כל יהודי להתבונן בכל זה ולדעת מי האבא שלו, כי מבלי ידיעה זו הרי זה כאלו אין לו ח"ו קשר לאביו, כי מאחר שלא יודע ולא חושב מאביו שבשמים הרי הוא חלילה מרוחק ומנותק וחסר לו השייכות עם אביו שבשמים, ויכול להיות שהאדם יחיה כך ח"ו כל השנים שלו ואע"פ שיקיים ויעשה את כל המצוות בכ"ז לא יחשוב ולא ידע מה זה ומי זה אבא שלו.

ולכן מי שרוצה לעשות מצוה עם לב כראוי ולהכניס שם קצת נשמה צריך מקודם דבר ראשון לחשוב ולדעת למי אני עושה המצוה ומדוע אני עושה, שאני רוצה לעשות נחת רוח להרבש"ע להאבא שלי ולהתקרב ולהתקשר אליו עי"ז.

פעם הגיע יהודי לרב להתייעץ אתו ולשפוך שיחו לפניו שאין לו נחת מילדיו, שחלק מילדיו לא שומעים בכלל אליו והולכים בדרך אחרת לגמרי ממה שהוא רוצה, ואפילו הילדים שמקשיבים ושומעים בקולו אין להם מסירות ואהבה והרגשה קרובה בלב אליו ושהוא כאילו זר אליהם, ואין להם את ההרגשה שצריך להיות לבנים כלפי אביהם, וזהו כאב גדול שהם לא מעריכים ולא מחשיבים כל מה שאני מסרתי נפשי עליהם וחיתנתי אותם ונהייתי בעל חוב בגללם ועבדתי כ"כ קשה לעשות כל הדרוש בשבילם והיום הם לא מסורים אלי, וא"א לתאר איזה צער זה שהבנים לא שמים לב לכל זה ולא אכפת להם כלל להבין ולדעת מה זה אבא ולא מעריכים החשיבות של אבא.

ענה לו הרב הנה השי"ת כל דרכיו משפט שד' עושה הכל עם חשבון מדה כנגד מדה, ומסתמא שגם אתה לא קיימת כיבוד אב באבא שלך ולא היית מסור אליו בלבך ולכן העונש שלך שהילדים שלך לא מכבדים אותך ולא מסורים אליך כמו"כ, וענה היהודי לא, אני דווקא הייתי מאד זהיר במצות כיבוד אב ואם והייתי מאד מסור לאבי ואמי.

אז ענה הרב א"כ צריך לומר שאינך זהיר בכבוד אביך השני שיש לך, התפלא היהודי על דברי הרב ואמר אין לי שום אב אחר אני לא יתום ולא היה לי אבא חורג ואין לי שום אבא שני ואני לא יודע מה הרב מדבר ומה הרב רוצה ממני ושואל את הרב למה אתה מתכוון, עד שהרב שואל אותו שוב תזכור אולי יש לך עוד אבא שאתה מדבר אליו כל יום, והיהודי לא יודע מה הרב רוצה עד שהרב אומר לו והלא אתה אומר כל יום בתפילה הרבה פעמים אבינו אב הרחמן וכו' ואיך אתה לא מבין שאני מתכוון לאבא הגדול האמיתי שבשמים, והיהודי תופס את עצמו שמתפלל ומדבר כל יום להשי"ת ולא יודע מה שהוא אומר, ולא שם לב כמה פעמים שהוא אומר לרבש"ע אבא, א"כ אמר לו הרב תראה איך אתה מתייחס לאבא שלך האמיתי ששכחת לגמרי שהשי"ת הוא אבא שלך ואתה מדבר אליו ולא שם לב בכלל שאתה מדבר לאבא שלך ואתה מבקש ממנו דברים בלי להרגיש שאתה מדבר עם אבא שלך, וכך מדה כנגד מדה מתייחסים הבנים שלך אליך בריחוק וקרירות בלי לב ואהבה.

וכמו שהיהודי הזה מתאונן ומתמרמר על כאבו וצערו הגדול שיש לו מבניו כך בדיוק ה' ית' מתאונן כביכול ומצטער ומתמרמר וכך אומר הרבש"ע (בהפטרה של שבת חזון) "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי", ויותר ממה שהאבא הגשמי עושה עבור בניו יותר מכל זה הקב"ה עושה בשבילנו שמפרנס אותנו ומעניק לנו כל צרכינו מאת שנולדנו ואפילו כל מה שהאבא והאמא הגשמיים עושים ומוסרים נפשם עבורינו וכל האהבה שמעניקים לנו הרי הבורא ב"ה הוא שנותן את הרצון וההרגשה הזאת בלבם שיעשו את כל זה, ועל זה אנו מברכין ומודים להקב"ה כל יום שעשה לי כל צרכי דהיינו שכל צרכי שמגיעים לי הרי כל זה אתה הוא שעושה לנו את כל זה, ולכן עלינו להתבונן בכל זה ולהבין כמה צער אנו גורמים ח"ו בזה להבורא ב"ה כביכול ע"י שנתאר בלבנו צערו וכאבו של אבא גשמי כשבניו מתנהגים אליו כך וכנ"ל.

פרק ג'

א'

ואחרי שהרחבנו הדיבור להבהיר ולהמחיש בס"ד ענין הקשר והקירבה שלנו להקב"ה עתה נוסיף מה שיש לדעת עוד שענין זה להיות קרוב וקשור ודבוק להבורא הוא תענוג נפלא שאין דוגמתו והוא עולה על כל התענוגים שבעולם ואפילו מכל התענוגים שנמצאים בג"ע הרי זה התענוג של הקירבה לד' הוא היותר גדול יותר מכל שאר התענוגים שם, והוא עיקר השכר של עוה"ב (יב) לעת"ל ששם נגור בתוך ארמונו של הרבש"ע כמו הבן שדר במחיצתו של אביו וסמוך על שלחנו.

והנה בכדי לברוא ולבנות העוה"ב הנזכר דהיינו להיות בארמונו של מלך מלכי המלכים ולהיות מבני היכלא דמלכא צריך שיבנה האדם קשר בלבו לד' ית', ובלי זה לא יתנו לו להכנס להיכל המלך, כי כמובן שאינו מתאים שיהיו מבאי ביתו של מלך אנשים זרים, ואפילו אם הם בניו באמת בכ"ז אם לא ניכר עליהם כלל שהם בניו של המלך ה"ז פגם וזלזול בכבוד המלך שישהו בארמונו כשהם נראים כך כיון שהנהגתם מוכיחה שאין להם הרגשה ואהבה וקירבה בלבם להמלך ואינם מסורים בלב אליו.

והנה הקשר וההרגשה הזאת בלב וכמו"כ שיהיה לאדם הזכות לכנס לעוה"ב הנזכר להיות בתוך היכלא דמלכא צריך האדם להשיגו כשעודנו בעוה"ז כמבואר ברמב"ן (ויקרא ... ועי"ע שע"ת ...) כי רק כאן הוא המקום שיש אפשרות להכין לעצמנו את כל זה, וכל מה שלא רכש האדם בעוה"ז א"א להשיגו לאחר ק"כ שנה כמאחז"ל שרק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (יג), לכן מי שלא הכין לעצמו זכות להכנס בהיכלא דמלכא ישאר שם בעולם העליון מחוץ להיכל מאחורי הפרגוד.

ואם יאמר האדם שדי לו במה שיהיה לו חלק לעוה"ב אפי' מאחורי הפרגוד וישמח בחלקו ויסתפק בזה, אין זה נכון כלל וכמבואר במסילת ישרים בפ"ד ע"ש, אלא יש לאדם לדעת שאפילו אם ישיג שם בעולם העליון כל שכר ותענוג שירצה וכל מה שמבקש יתנו לו חוץ מענין הזה בלבד, כלו' שלא יתנו לו לגור בתוך היכלא דמלכא יחד עם הבורא ב"ה ירגיש שחסר לו דבר ששקול כנגד כל מה שיש לו ויצטער על זה בלי גבול, ובפרט אם ידע שהיה בידו להשיג גם את זה אלא שמכח התרשלותו הפסיד את זה הרי בודאי לא יוכל לסלוח לעצמו ולא ימצא את נפשו ואת מנוחתו שם מגודל החרטה על זה.

והנה ע"י המצוות שהאדם עושה בזה הוא בונה ומכין לעצמו את העוה"ב שלו, ולפי האופן והצורה שעושה המצוות כך הוא הצורה של העוה"ב שהוא בורא לעצמו, ולכן מי שעושה המצוות בלי קשר להקב"ה כלומר בלי הרגשת אהבה וקירבה בלבו להקב"ה בשעת עשיית המצוות נמצא שבשעת עשיית המצוות הרי הוא כאילו נמצא מחוץ למחיצתו של הקב"ה, כמו"כ עי"ז נברא העוה"ב שלו באופן שהוא חוץ לארמונו של המלך וזה נקרא מאחורי הפרגוד ושם נמצא הגן עדן שלו, ואע"פ שבודאי יקבל ג"כ שכר על כל מצותיו בכ"ז לא יכניסו אותו למחיצתו של הקב"ה שהוא העוה"ב וסעודת הלויתן, ולא יתנוהו לגור באהלו ית' לעולמים ולנצח נצחים ולהיות נשמתו צרורה בצרור החיים לעולם ועד (כמבואר ברמב"ן ובשע"ת הנ"ל).

אבל מי שעושה מצותיו בצורה הראויה בשמחה ואהבה וקשר בלבו אל השי"ת ועם מטרה לקשר עי"ז עצמו ולבו להקב"ה, ולא בכוונה לבד אלא יכניס בלבו גם הרגשת געגועין והשתוקקות לזה כלומר להיות קרוב ודבוק להקב"ה בכל לבו ולגור בביתו לעולמים וכמ"ש דהמע"ה (תהלים ס"א ה') אגורה באוהלך עולמים, הנה האדם העושה המצוות בצורה כזו הרי הוא כאילו נמצא כבר גם היום בעוה"ז במחיצתו של הקב"ה ויושב שם בצורה הראויה (כמו שמתאים להיושבים אצל שלחן המלך שרוצים בקרבתו ומתענגים מזה), ולכן בזה הרי הוא בורא את העוה"ב שלו בצורה כזאת והיה זה שכרו שיזכה גם שם להיות במחיצתו וארמונו בהיכלא דמלכא הקב"ה וסמוך על שלחנו, ועליו נא' אשרי המחכה ויגיע וגו' כלו' שרק המחכה ומתגעגע לזה בלבו הוא יזכה ויגיע למקום שהיה משתוקק ושואף ושם יהיה זורח לנצח נצחים.

ב'

ויש להוסיף להאמור שבאמת מי שאין לו הקשר וההרגשה הזאת כלפי הרבש"ע אזי לא רק שיחסר לו הרגשת העונג בעולם העליון אלא גם בעולם הזה חסר לו עיקר הרגשת עונג ואושר ושמחת חיים, אלא שאינו ידוע ומוכר לו ולכן מרגיש מרוצה ושמח בחלקו אבל אחרי שיוודע לו ויכיר מה שחסר לו יכאב לו מאד על שהיה חסר מכל זה ושהיה בידו לחיות חיים יותר טובים ומאושרים עד שלעומת זה כל האושר שהיה מרגיש היה ריק ומוטעה כי לגבי מה שהיה אפשר לו להשיג אין זה נחשב לכלום.

ונסביר הענין בדרך משל דהנה כמו שמובן לכל אחד החילוק וההבדל המורגש בין ילד שגר בבית יחד עם הוריו לבין ילד שהתרחק מבית הוריו או שהוא יתום שאין לו אב ואם והוא גר באיזה מוסד של יתומים וכדו' שבודאי אינו מקבל את החמימות ואהבה ומסירות ושעשוע כמו שמקבל כל ילד מאביו ואמו וכמו"כ אפילו יגור בבית עם משפחה שנותנים לו חמימות ואהבה בכל זאת הרי הוא מרגיש בלבו געגועין לבית הוריו ואינו מוצא מרגוע ומנוחה לנפשו בבית זר אלא משתוקק לחזור לבית הוריו וע"כ מתמרמר בלבו ובוכה ומתאנח על גורלו המר ומרגיש שהוא מסכן גדול מאד ואין טעם לחייו כל זמן שחסר לו דבר זה ואין שום הנאה בעולם שיוכל למלאות חסרונו.

והנה הילד היתום שמתגדל במוסד של יתומים לפעמים הוא בעצמו אינו יודע ומרגיש שחסר לו משהו כי אינו יודע כלל שישנו טעם ותענוג ואושר יותר בחיים ממה שיש לו וחושב שזה מה שיש לו זהו צורת החיים, אבל אדם אחר שכן יודע מה זה טעם חיי אושר ותענוג הוא מבין שהיתום הזה הוא מסכן גדול שלא זכה לחיים מאושרים.

ומעתה יש להתבונן בכל הנזכר שאם כשחסר לאדם מהאושר ותענוגי החיים הגשמיים שלו הדמיוניים בכ"ז הרגשת הרחמנות על המסכן הזה היא כ"כ גדולה, א"כ יש להבין ובמכל שכן כמה היא הרחמנות על האדם כשחסר לו הקשר להאבא האמיתי שלו לאבינו שבשמים, והרי זה מושג רק למי שטעם טעם חיים אמיתיים עם קשר ודביקות להקב"ה שהוא היודע ומרגיש ההבדל שיש בין אדם כזה שמרגיש אשרו והנאתו תמיד כל היום, לאנשים אחרים שחיים חיים רגילים גשמיים שעליהם נאמר "ורהבם עמל ואון" (תהלים צ' י') וכל ימיו כעס ומכאובים והם נקראים עניים שעליהם נאמר "וכל ימי עני רעים" (משלי ט"ו ט"ו) כי הם העניים באמת מכיון שהם עניים בדעת שזה יותר גרוע מעני בממון כדאי' בגמ' (נדרים מ"א.) אין עני אלא בדעת, כלומר שמי שהוא עני בדעת רק הוא הוא העני האמיתי כי הוא מסכן וחסר לו יותר מהעני בממונו, ואפילו אם יהיה האדם הזה עשיר היותר גדול בממון הרי הוא עדיין כעני מכיון שחסר לו אושר ועונג הרוחני (ועוד שאפילו ההנאות הגשמיות הדמיוניות שיש לו במשך חייו ה"ה בטילים במיעוטם ובששים נגד כל היגון ואנחה מצער ומכאובים שעובר עליו, וכך עובר כל ימיו עד שאינו משיג מחייו אפילו כחיי בהמה שיש לה עכ"פ תענוג כפי השגתה והבנתה בלי צער ומכאובים), ומה יתרון לו בכל עמלו שהוא עמל בעוה"ז תחת השמש, והרי הוא מסכן גדול ודומה להיתום הנזכר שאינו יודע כלל שישנו מושג של חיים אחרים בעולם כלל.

משא"כ מי שהוא עשיר בדעת שהוא חי בצורה של קשר עם ד' ית' וגר עמו במחיצתו ית' בלבו אע"פ שגופו נמצא תוך העוה"ז הגשמי עם כל בלבוליו, בכ"ז מאחר שבלבו הרי הוא קשור וגר עם ד' ית' ושם כל בטחונו תמיד בד' ית', הוא מרגיש תמיד את השעשוע וחמימות ומסירות מאביו שבשמים ויש לו העונג ושמחת והנאת ואושר החיים תמיד יום ולילה, ולכן כל הצער ומכאובים שעוברים עליו בעוה"ז אינם נוגעים (כ"כ או) כלל ללבו מאחר שהוא נמצא בתוך היכל המלך בבית אביו ואמו ונסמך עליהם וכל פעם שנזכר מהם מתמלא לבו שמחה ושעשוע מזכרונם תמיד וזה לבד כבר מוציאו את לבו מלחציו וצערו, ואדם כזה הוא מרגיש טעם אחר לגמרי בחייו מאדם המוני שנופל ורובץ תחת המשא של העולם הזה החשוך והמר.

וכמה גדולה הרחמנות על מי שאין לו מושג מטעם חיים אמיתיים כאלו והם כיתומים ואין אב כאסורים ושבויים שאין להם גואלים.

ובאמת כשנתבונן נבין שאנשים האלה הם יותר מסכנים מיתומים רגילים שהרי הם דומים ליתום בחיי אביו שהרי מי שהוא יתום באמת ואין לו אב ואם הרי עכ"פ כולם מרחמים עליו ומנסים להעניק ולהשלים מה שחסר לו ולמלאות מקום אבותיו, משא"כ מי שיש לו אב ואם ומקום איפה לגור אלא שמכח בחירת עצמו וטפשותו התרחק מהם ואינו גר אצלם בביתם ואינו מקושר אליהם כלל, אזי אפילו כשיהיה במצוקה היותר גדולה ובצער וצרה לא ירחמו עליו בנ"א ולא יעזרו לו מכיון שהרי יש לו הברירה והבחירה לחזור אליהם ולייצר אתם קשר כראוי בין בן לאב.

וכמו"כ הוא בענין המדובר כי לכל יהודי יש לו הברירה לגור יחד עם אבינו האמיתי שבשמים ע"י שיחיה בלבו את הקשר התמידי עם השי"ת ואז יהיה מאושר ויחיה חיי שמחה ונחת ושעשוע כראוי לבן מלך כנזכר.

ועל כן על כל יהודי לדעת שהבית שלנו הוא אצל האבא שלנו הרבש"ע וזה העוה"ב שלנו אבל העוה"ז הוא בית זר לנשמתינו, וגם יש לדעת שעד כמה שבעוה"ז מבינים שיש כזאת הרגשה שכל א' רוצה לדור ולהיות בבית שלו הרי שבעולם העליון ההרגשה הזאת שחפץ להיות במחיצת הרבש"ע שהוא הבית האמיתי של הנשמה הטהורה היא פי אלפי אלפים יותר גדולה מזה עוצם וגודל וחוזק ההרגשה, ויש לו לאדם להתבונן הרבה בכל זה ולהבין מה הוא מפסיד בזה שאין לו הכרה וקשר עם אביו האמיתי שבשמים ויתקן את דרכיו, וכשיראה ד' ית' כך ירחמהו ויקרבהו אליו כמש"כ דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו (ישעיה נ"ז י"ח), וייטיב לבו לעולם בס"ד.

ג'

והנה היות ואנו עומדים עתה בימי בין המצרים שזמן זה הוא מיועד להתאבל על חורבן ביהמ"ק ועל גלותינו, ובאמת ענין זה נוהג גם כל השנה כולה שאסור לנו לשכוח ולהסיח דעתינו מזה בשום פעם ואפילו בעת שמחתינו אנו חייבים לעשות זכר להחורבן כמו שלמדו חז"ל מהפסוק (תהלים קל"ז) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ויותר מזה שיש מצוה לישב ולהתאבל על החורבן אחרי חצות הלילה כמו שכתוב בשו"ע (או"ח א' ג') שראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק, אלא שעיקר זמנו שנקבע להרבות באבילות החורבן הוא זמן זה של בין המצרים, לכן נזכיר גם כאן מענין הצפייה להגאו"ש.

ועוד יש להעיר שענ"ז של אבילות וזכר לחורבן שייך גם לענין לבוש הצניעות כמו שהזהירו בספרי מוסר שלא להתלבש בבגדים יקרים ויפים ביותר כדרך העשירים ובנות מלכים שחוץ מטעם הצניעות (שמבואר בפוסקים) יש למנוע גם מטעם זכר לחורבן שאסור לנו לשכוח שאנו בגלות ובאבילות על החורבן אשר לכן לא מתאים לנו להתלבש בצורה כזאת שמראה ששכחנו מאבלינו וצערינו.

והנה כמו במשל הנזכר שא"א לאדם להיות רגוע כשהוא מרוחק ומגורש חוץ לביתו כמו"כ שייך ענין זה גם לגבי הגאו"ש שבאמת הנפש ועומק הלב שלנו אינו רגוע ואינו מוצא מנוח כל זמן שאנו עדיין בגלות וחסר לנו הבהמ"ק והשראת השכינה והגאו"ש שבכל זה תלוי כל מציאות חיינו באמת וכמו שאנו מתארים את בהמ"ק כשאנו מתפללים על החזרת בהמ"ק בלשון הזה לכונן את "בית חיינו" (יד), ואע"פ שאין כל אחד מאתנו מרגיש כך זה רק מפני שהתרגלנו כ"כ הרבה שנים למצב הזה ועי"ז שכחנו מהרגשה זו ואנו בתרדמה גדולה, ועוד שבמשך הזמן שהתרגלנו בחיים מגושמים התגשם לבנו ונעשה עליו כיסוי ואטימה, ולכן ההרגשה הזאת נסתרת בעומק לבנו (מתחת הכרתנו) ואין אנו מרגישין אותו בחצוניות והתגלות לבנו, אבל אחרי שנזכה להגאו"ש ב"ב נתעורר ונרגיש החילוק וההבדל בין זה לזה עד שנתבייש מעצמינו איך יכולנו להתרגל לחיות בלי זה ונתבייש ג"כ מאבינו שבשמים כמו ילד שנתרחק מאביו לזמן הרבה עד ששכח לגמרי ממנו ולא שולח לו שום מכתב ולא מתעניין עליו כלל, ואח"כ כשחוזר לבית אביו הרי הוא מתחיל להתבייש על זה מאוד עד שפשוט מתבייש להתראות לפני אביו ולהביט בפניו וכשאביו מדבר אליו ה"ה רוצה להסתיר פניו מרוב בושה.

ומכיון שכך שאע"פ שכל זה נשכח מלבנו עתה ומכוסה מהכרתינו ואין אנו מרגישים את כל זה הרי זה רק מחיצוניות לבנו אבל עם כל זה ה"ז נמצא בעומק לבנו מתחת הכרתינו, לכן עלינו להאמין שכך הוא באמת שבעומק לבנו אנו מתגעגעים מאוד להגאו"ש ולבית מקדשינו, ובזה יובן מה שאנו אומרים בנוסח האני מאמין אחכה לו בכל יום שיבא שלכאורה אם אין האדם מרגיש כך איך מותר לו לומר כך שה"ה ח"ו כדובר שקרים אשר לא יכון לנגד עיניו, אלא יש לומר שכל זה אנחנו אומרים על סמך מה שאנחנו מאמינים שבעומק לבנו ונפשנו אנו באמת מחכים לביאתו, ועל זה אנו מכוונים במה שאנו אומרים אחכה לו בכל יום שיבא, וכל זה גם המשך על האני מאמין כלומר לא רק שאני מאמין בביאתו אלא אני מאמין גם שאני מחכה לביאתו (טו) בגעגועין כאלה שבכל יום עומק לבי יושב ומצפה שהלואי שיבא כבר היום ואין לי סבלנות לחכות אפילו עוד יום אחד (טז).

וכל זה נכלל במצות אנכי ד' אלקיך וגו' לפי מה שנתבאר לעיל (בפרק ב' אות א') שאנו חייבין להאמין שאנו באמת בנים לד' הקשורים אליו והוא נקרא אלקינו ואבינו ולכן גם הדבר הזה ברור הוא שבעומק לבנו אנו מתגעגעים אליו כמו טבע כל ילד לאביו, וכמו שאנו חייבים להאמין שאנחנו בנים לד' אלקינו ושהוא ית' אבינו וקשורים אנו אליו כך אנו חייבים להאמין שבעומק לבנו אנו מתגעגעים לגאולתנו וגאולתו ית' ולחזור לביתו וארמונו.

ועפ"י האמור תתיישב תמיהה גדולה שיש בדברי הרמב"ם (פי"א ממלכים ה"יא) שכתב שכל מי שאיננו מאמין בביאת המשיח או שאינו מחכה לביאתו הרי זה נחשב מין ע"כ, ולכאורה אין זה מובן שבשלמא מי שאינו מאמין בביאתו הרי זה חסרון באמונתו אבל מה שייך ענין חוסר החיכוי לביאתו לענין חוסר האמונה, ועפ"י האמור מובן היטב שמי שאינו מאמין שהוא באמת מחכה לביאתו הרי זה אומר שח"ו אינו מאמין שהוא באמת בן לד' ונמצא הרי הוא עובר בזה על מצות אנכי ד' אלקיך שנצטוינו להאמין כך ולכן ה"ה נחשב מין ופירוש זה הוא כפתור ופרח בס"ד.

ועל דרך זה יש להבין ג"כ מה שאנו מתפללין כל יום פעמים אין מספר על הגאו"ש וצמיחת בן דוד והתגלות מלכותו ית"ש בעולם בתפלת שמו"ע ובאמירת קדיש שאם אין האדם מכוון ומרגיש בלבו שהוא זקוק לזה הרי הוא כדובר שקרים ומהתל ומזלזל בכבוד ד' ח"ו שאפילו המדבר כך לפני מלך בשר ודם כאלו אכפת לו על כבוד המלך ומלכותו והוא עושה כך רק מן השפה ולחוץ ולבו בל עמו בודאי יחרה להמלך על זה, ואיך א"כ יעיז האדם ולא יבוש לעשות כך ח"ו לפני ממ"ה הקב"ה, אך לפי האמור יש להבין שמכיון שאנו מאמינים שזה רצוננו ורצון לבנו באמת לכן אפשר לנו לבקש על כך ואין זה כמהתל ח"ו.

וענין זה הנזכר נוהג גם בכל שאר חובת הלבבות כמו אהבת ד' ית' וכדו' (וכמו"כ הוא לגבי בטחון בד' וכדו') וכמש"כ מפורש הרמב"ן להסביר איך נצטוינו במצות אהבת ד' שהרי א"א לאדם לכוף את לבו לאהוב דבר שאינו מרגיש כך מטבעו, וכתב לבאר שהאהבה לד' נמצאת נטועה בטבע בתוך לב של כל יודי והמצוה עלינו הוא לגלותו ולהוציאו לפועל (יז) ע"כ, וכמו"כ הוא לגבי כל הי"ג עיקרים שעל יהודי להאמין, וכל זה כלול במצות אנכי ד' אלקיך גו' וכמבואר לעיל כי כל זה נטע ד' בקרבינו בזה שמייחד שמו עלינו להיות נקרא אלקי ישראל כי בלי כל זה לא שייך שיהיה נקרא אלקינו וכמבואר.

ואע"פ שבודאי אין האדם יוצא ידי חובתו בזה לבד שהוא מאמין שכן הוא בעומק לבו אלא עליו לעבוד עם עצמו עד שירגיש את זה גם בחיצוניות לבו, בכ"ז אחרי שמאמין שכך הוא באמת בעומק לבו וגם משתדל כפי כחו לגלות אותה בהרגשותיו כבר אינו נחשב כדובר שקרים ח"ו ומותר ומצוה לו להתפלל על כך על סמך זה.

פרק ו'

א'

ועתה עלינו להתבונן על שורש הענין למה באמת ירדנו ונפלנו בדורינו היום מכל הענין הנזכר ונשכח מאתנו כ"כ הדבר הזה הפשוט ביותר שהוא כמו הכח והחיות לכל התורה ומצות שלנו וכמו"כ ירדנו מכל צורת החיים והתמימות שהיה בכל הדורות הלא אלו הדברים הפשוטים הם יסוד דתינו ואמונתינו מהי"ג עיקרים.

אלא יש בזה סוד להבין מה שגורם החילוק וההבדל בין הדורות שלפנינו להיום, ובכדי להסביר ולבאר ענין זה ולגלות הסוד הזה נקדים לבאר ענין א' תמוה מה שהיה בעת מ"ת כשהרבש"ע נתן התורה ובא לדבר עם בנ"י נחרדו בנ"י ופרחה מהם נשמתם והחזיר להם השי"ת תיכף נשמתם, ולכאורה צריך להבין מדוע היה נצרך זאת והלא השי"ת הוא כל יכול והיה יכול לעשות שלא תפרח מהם נשמתם, והאם לא היה יותר יפה כך שלא תפרח הנשמה באמצע מתן תורה, והאם יפה שבאמצע המעמד הנבחר ובאמצע החתונה היותר גדולה תפרח הנשמה, ואע"פ שנעשה נס וחזרה נשמתם, והרי זה דומה למשל שבאמצע חתונה נהיה איזה אסון והמחותן נופל ומתעלף ומביאים "הצלה" והצילו אותו, אע"פ שהצילו אותו בכ"ז בודאי שזה עשה הפרעה לחתונה, ובודאי היה יותר נעים אם לא היה מתרחשת ההפרעה באמצע השמחה, וא"כ מדוע עשה ד' כזה מעשה באמצע מתן תורה, אך התירוץ הוא שהרבש"ע רצה ללמד אותנו בזה שכדי לקבל את התורה אפשר רק במסי"נ וצריכים להיות מוכנים שתפרח הנשמה עבורה וזהו מתן תורה ובלי זה א"א לקבל התורה.

וכך לימדו אותנו אמותינו וזקנותינו שהיה להן מסי"נ על כל דבר של יהדות, ומכל שכן על הצניעות שהיה להן על זה מסירות נפש גדולה כזאת שאין לתאר, ויש גם הרבה מעשיות ישנות על זה בספורי מעשיות וכדאי וראוי לקרותם ולהקרותם לבנותינו ולבנינו, והיום לא קוראים מעשיות ישנות שהיום יש כבר סיפורי מעשיות חדשים בצורה אחרת לגמרי, שלמדו מהגוים (להבדיל) לכתוב ספרי סיפורים שמושך עיניהם ומושך את הילדים לגשמיות ולעוה"ז, ואת זה מחשיבים ליפה ומושך, ואת הספורים הישנים עזבו ולא מדפיסים שוב בכלל, ופעם חיו עם המעשיות הישנות מהדורות הקודמים שמהם היו רואים את המסי"נ שבכל הדורות, וכן יש גם ספורי מעשיות מזמן האינקוויזיציה איך שנשים מסרו את נפשן בעינויים קשים ולא ויתרו על כל שהוא של צניעות, וזה מה שנספג ללבם של הילדים.

וזכורני איך אמי ע"ה היתה רגילה לספר לנו, שהיא היתה נשואה עוד לפני השואה, והיא גרה בעיר גדולה עיר ואם בישראל שהיו שם כמאה אלף יהודים חרדים שגרו שם, שברחו לשם אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך לדאבוננו המצב שם כבר היה חלש בצניעות, שכידוע אחרי מלחמת העולם הראשונה התחיל העולם להתקלקל, וירד מאוד מאוד מצב הצניעות, והיא היתה רגילה לומר לבנותיה, אתן לא יודעות כלל מה הן נסיונות, והיתה מספרת שהיא היתה היחידה בעיר מהדור הצעיר שם במטפחת על הראש ובגדים ארוכים ושרוולים עד כף היד וכו', והחברות שלה היו עושות ממנה ליצנות וצוחקות ממנה, ועל דרך זה היו לה הרבה נסיונות על צניעות, וכך היא גדלה במסי"נ וקיבלה הכח מאביה ואמה שהכניסו בה את נשמת היהדות וע"י כך היה לה הכח והרצון למסירות נפש, וכך היו הסבתות שלנו הצדקניות מדורות הקודמים, וא"א להיות כמוהם בלי מסירת נפש, וא"א לבנות ולגדל דורות יראי ד' וצדיקים בלי מסירת נפש על הדברים הפשוטים ועל כל מה שהזכרנו.

וכמו"כ א"א להביא ולהמשיך את הגאולה השלימה בלי מסי"נ, ומהו המסי"נ שאנו יכולים לעשות, והרי אנחנו לא רוצים שיבואו הגוים שיהרגו ח"ו יהודים ויהא המסי"נ חלילה וחס כפשוטה, וא"כ מהו המסי"נ שאנו צריכים לעבור, אלא מובא מהרה"ק מרוז'ין זי"ע שסיפר שבשמים היתה אסיפה בבי"ד של מעלה שדנו מה לעשות שאיך יתקנו את כל התיקונים שצריך לתקן, והלא הדורות יורדים ואנשים מתגלגלים כ"כ הרבה פעמים ולא גומרים את התיקונים, ואיך יתוקנו כבר כל העבירות והחטאים שעשו ואיך יזכו כל האנשים לתיקון ולגאולה שלימה, שהלא צריך כ"כ הרבה יסורים לסבול כדי לתקן ולכפר את כל העבירות ואין אפשרות לזה, וקבעו והחליטו בשמים ופסקו שיהא דבר יותר קל שיוכלו לתקן בו את האנשים, שיהיו יסורים שיוכלו לסבול ולא יזיק לאנשים, וזה יסורים של בזיונות ובזה יהיה להם כפרה, שבזיון אחד יהיה נחשב כמו הרבה סיגופים, ובבזיונות נשאר האדם בריא ולא כמו בשאר יסורים שמחלישים את כל האדם וא"א לתת הרבה יסורים לאדם שלא יכול לסבול, אך בזיונות הם דבר שאדם יכול לסבול ואין מזיקים לבריאותו, וקבעו בשמים שהבזיונות יהיו הכפרה היותר גדולה עכדה"ק, ולפ"ז מובן מה המסי"נ שאנו יכולים לעשות היום דהיינו לקבל באהבה ושמחה את כל הבזיונות שעובר עלינו עבור יראת השם ועבודתנו את ד' ית'.

וענין זה כבר מובא ג"כ בשם הרמ"ק (בספר קול בוכים מתלמידו הק' הר"א גאלאנטי וכך כתב שם, מרגלא בפי מורי) שמכל התשובות שבעולם המעולה שבכולם למרק החטאות והזדונות והפשעים היא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים והוא מעולה יותר מכל מלקויות וסיגופי תעניות שבעולם, ע"כ.

ב'

והנה איתא בגמ' (סנהדרין צז.) שבעקבתא דמשיחא יתקיים הפסוק (ישעי' נ"ט ט"ו) "וסר מרע משתולל", פירוש שמי שיפרוש מהרע כולם יגידו עליו שאינו אדם מן הישוב ויצחקו עליו ויבזוהו, ויש כאן דיוק קטן מה שיש לדייק, שלכאורה מה הלשון "וסר מרע" דווקא, ומדוע לא נאמר בסתם שמי שיהיה צדיק ויעשה טוב יהא משתולל, ומלשון "וסר" משמע שהכוונה לומר שדוקא מי שיפרוש מהרע שהיה נמצא בו מקודם הוא יהיה נחשב בעיני הבריות משתולל, ולא מי שהיה תמיד צדיק גם מקודם.

ובכדי לבאר הענין באר היטיב נקדים שהנה דברנו מקודם שאנו צריכים תיקון, שכולנו נשמות מגולגלות שירדנו פה שוב לעולם לתיקונים, וצריכים להבין מדוע צריך היום להיות כזה מצב, שאשה שרוצה להיות יותר צנועה צריכה לעבור בזיונות ובלי בזיונות לא יתכן, ובכל מקום יש בזיונות למי שמשנה ממה שרגילים שם בסביבה ההיא, ולמשל במקום שמאד רחוקים מאידישקייט ל"ע ואחד מהם רוצה להתקרב קצת לאידישקייט כולם צוחקים ממנו ואומרים עליו שירד מהדעת, ובמקומות יותר חרדים וא' שהוא רוצה להוסיף יותר באידישקייט יותר מהאחרים שמסביב ג"כ מבזים אותו ועושים ממנו ליצנות, ואפילו במקומות שמאד חזקים באידישקייט שכבר נמצאים שם במקום זה צדיקים וצדקניות רבים ובכ"ז אם מישהו רוצה להיות קצת יותר מהדר ומחמיר מהאחרים ג"כ עובר עליו בזיונות ומדוע צריך להיות כך.

וקורה אצל הרבה משפחות שהם בעצמם מחמירים ומהדרים יותר מאחרים ומכל הסביבה והעדה שלהם, ובכ"ז כשהבנים רוצים להשתפר ולהיטיב דרכיהם עוד קצת יותר אז עובר עליהם הרבה פעמים מלחמה מהמשפחה ומהוריהן עצמן (חוץ מהסביבה) במקום שהאבא והאמא הרי הם היו צריכים לרקוד משמחה שצאצאיהם נהיים יותר טובים ולמה צריך להיות כזה מצב.

ועוד מצוי היום כשנשים רוצות להתחזק ולהוסיף הידור בצניעות ורוצות להתאים עצמן לדרך אמותינו הקדושות נמצאים כאלו שאומרים על ההידורים של הנשים הצדקניות שזה דברים חדשים ואין צורך בהם, אמנם הבחינה לדעת באמת מה יש להוסיף ומה לא המדידה בזה הוא כך שאם רוצים להתאים את עצמנו ולחזור לדרך הישנה איך שהלכו בדורות הקודמים, הרי זה הדרך שהרבש"ע קבע, וזה הדרך של שרה רבקה רחל ולאה, אך דברים חדשים באמת אסור לחדש, אך האמת הוא שאלו שאומרים שההידור בצניעות הוא חדשות הם המחדשים, ואלו שהולכים עם פיאות בודאי שהם המחדשות, והמהדרות ומקפידות זה להיפך שחוזרים בזה לדרך הישנה של האמהות הקדושות.

ג'

ויש לפרש בזה את הפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", דלכאו' יש לדייק מדוע צריך את הזקנים ומדוע לא מספיק ששאלת את אביך, אלא התשובה שלא תמיד צריך לשמוע בקול אביך, שהנה יש כאלו שטוענים שהאבא והאמא לא רוצים שתלך הבת בכזאת צניעות והרי יש מצות כיבוד אב ואם, אך בכ"ז כשאבא ואמא מבקשים דבר נגד שלימות הצניעות אסור לשמוע בקולם, וכל זה פשוט ומבואר כן בפוסקים.

ויש נשים שפשטו מעצמן את הפיאות נכריות והלבישו מטפחות מהודרות, ובאות אמהותיהן וטוענות עליהן שאתן מצערות ומביישות אותנו בזה, והיה אצלי כמה פעמים מעשיות מאנשים שבאו לשאול מה לעשות בכזה מצב, ואמרתי להם שישאלו הבנות את האמהות איך הלכה אמם או זקנתם, שודאי שהלכו כולן עם מטפחת, ואיך היה להם מותר לצער את האמהות מדורות הקודמים ולהוריד מהמטפחת לפאה נכרית, ואיך שכחו כמה הם גרמו צער לאמותיהן בזה ובודאי שעברו על מצות כיבוד אב ואם, אבל בזה שהבנות משתפרות אין בזה חיוב לציית לאמותיהן כלל מכיון שמבקשים שישנו מדרך מסורת אמותינו ואבותינו וזה מבואר בפסוק ע"פ פשוטו של מקרא שהפסוק אומר "שאל אביך ויגדך" אך כל זה אימתי בזמן "שזקניך ויאמרו לך" שהאבא אומר לך אותו הדבר שהיו אומרים הזקנים מדורות הקודמים אזי תשאל אותו ותציית בקולו, עכ"פ יש להתבונן בענין הזה למה יוצא כך ההשגחה העליונה שאלו הרוצות להתחזק ולהדר יותר הורידן הקב"ה לעולם אצל משפחות והורים אלו שילחמו נגדם ועי"ז שניהם סובלים צער ההורים וצאצאיהם יחדיו, ולמה לא עשה הבורא ב"ה שאלו שידוע לפניו שירצו להדר יותר ירדו אצל משפחות שמתאימים להן ושעכ"פ יעריכו ויכבדו את זה, וכך יהיה שלום על ישראל .

אך ביאור הענין הוא כנזכר, שכהיום בתקופתינו ודורינו זה ירדנו לעולם בעיקר רק בכדי לתקן קלקולים שעשו הדורות שלפנינו ואנו מחזירים את העטרה ליושנה, והתיקון נעשה באופן של מידה כנגד מידה, שההולכות עם פאה נכרית גרמו בזה צער לזקנותיהן מדורות הקודמים שהלכו עם מטפחת, ועכשיו מקבלות תיקון במה שיש להן צער מבנותיהן שחוזרות לדרך הצניעות, ולכן אשריהן וטוב להן וברכה היא להן מה שילדיהן אין שומעין להן אלא חוזרין לכיוון הראוי בזה שרוצות להיות יותר טוב מההורים.

ויש עוד לומר שהנה כבר הזכרנו שכולנו מגלגולים, ויתכן מאד שכל אלו שיש להם רצון להתחזק בצניעות ועובר עליהן נסיונות וקושי, אולי הן אותן הנשים שבדור הקודם התקלקלו ונפלו ולכן נתנו להן הזדמנות לרדת שוב לעולם לתקן ע"י שיעברו את כל הנסיונות והבזיונות וכשיעמדו בנסיון עושים תיקון גמור למה שפגמו בגלגול הקודם שחפשו ל"ע למצוא חן ברחוב ועכשיו יהיה להן בזיונות ברחוב לכפר זאת, וכן יש לומר לגבי ההורים שאין רוצים שבניהם יהיו יותר צדיקים מהם ויש להם צער מההידור שלהם, וישנם גם הרבה משפחות שההורים חפצים ואומרים שהלואי שבניהם יהיו יותר בשלימות הראויה מהם, ומדוע הרבה פעמים דווקא להורים שלא רוצים זאת ויש להם צער מזה ולהם דווקא יש בנים שרוצים להדר יותר מהוריהם, אלא שזה תיקון לשניהם, שגם ההורים יתכן שפגמו בדורות הקודמים שלא חינכו את בניהם כראוי, ולא הכניסו בבניהם אהבת ד' וגרמו לבניהם שיתקלקלו (אמנם לא היו כ"כ רשעים אלא שלא חינכו כראוי) וצריכים היום לסבול תיקון מהצער מבניהם שחוזרים לחינוך הראוי שהם החסירו וזה טובה לילדים וטובה להורים.

ובזה נוכל להבין בס"ד עומק הכונה והפירוש במה שהקשינו לעיל (בתחילת אות ב') למה דוקא מי שיהיה "וסר מרע" הוא יהיה "משתולל", והביאור הוא כך כי מי שנולד במשפחה שכולם הולכים בצניעות הראויה כמו שהלכו הנשים הצדקניות הזקנות שלפנינו, הרי לבניהם שממשיכין בדרכם אין קושי ונסיון כי גם הוריהם וקרוביהם שמחים בבנים שהולכים ג"כ בצניעות, ולכן לא נאמר שהעושה טוב משתולל, אך הסר מרע הוא משתולל, שחינכו אותו אחרת ועכשיו הוא בא לסור מהרע אז הוא צריך לעבור התיקון שיחשב בעיני אחרים כמשתולל, שמסתמא מאחר שהורידו אותו משמים במשפחה כזאת שיתחנך בדרך הלא נכונה הרי זה סימן שבודאי כבר יש לו קשר להרע מגלגול הקודם ועכשיו צריך לתקן את זה ע"י הבזיונות, וכן באלו שנולדו במקום שאין שומרים תומ"צ ל"ע והם צריכים הרבה מסי"נ לפרוש מסביבתם ולחזור לדרך התורה, הרי זה בשבילם תיקון למה שהחסירו בדורות הקודמים, שלכן נולדו באופן כזה שיצטרכו להלחם על האידישקייט במסי"נ.

ועוד יתכן שהיו בגלגול הקודם צדיקים, וכמו שרואים בהרבה בעלי תשובה שנהיים צדיקים גדולים וזה סימן שכבר היו בגלגולם הקודם צדיקים, שמה שמרגיש האדם אש קודש בלבו לעשות מצוה הרי זה מוכיח שזה היה אצלו כבר בגלגול הקודם, אך בכ"ז היה חסר להם מסי"נ, והיה חסר להם השלימות בגלל זה, ולכן שלחו אותם שוב לעוה"ז לתקן שיצטרכו למסור נפשם על אידישקייט ע"י שירדו לעולם במשפחה שלא נותנים לשמור תומ"צ ויצטרכו להלחם במסי"נ.

ואמנם אין לנו היום המסירות נפש של כבשן האש כמו נסיונות אברהם אבינו, שאין היום אבא כתרח שרוצה להרוג את בנו בגלל שנהיה מאמין בד', אך בזיונות ישנם וזה המסי"נ של היום.

וזהו "וסר מרע משתולל" שכך יהיה וכך צריך להיות וזה דבר טוב, שמי שירצה לפרוש מהרע שרגיל בו שהתחנך כך וירצה להיות יותר טוב יאמרו עליו שיצא מהדעת, ויהא לו נסיונות ובזיונות, כי זה הוא תיקון לאלו שצריכים תיקון וזה גם ההכנה לגאולה השלימה, שבזה אפשר להביא את הגאו"ש ואלו הנשים שיש להן הנסיונות האלו לא יודעות איזו זכות יש בידיהן, כי אינן יודעות מדוע צריכות לסבול כל כך על שהן רוצות להיות טוב, אלא שזהו האושר והתיקון שלהן, ויש להן לרקוד משמחה.

ד'

והנה ישנן כאלו שיש להן השגה שצריכים להשתפר בצניעות אבל סולדין מזה מכח הסביבה ומשפחתן וחושבות בלבן שמכיון שהקב"ה הוריד אותן בסביבה או משפחה כזאת אשר עי"ז קשה להן מאוד ללכת נגד רוחם ולהיות שונה מהן הרי זה בודאי הוכחה שאין זה מבוקש מהן ואנוסין הן, אבל לפי האמור יוצא שיש להן להבין שאדרבה שמכיון שניתנה להן ההשגה שצריך ורצוי להיות אחרת הרי זה בודאי מתנה שהעניקו להן מן השמים בכדי שיוציאו את זה לאור בפועל ומה שמוקפין הן בקישיים ונסיונות זה דוקא מכוון בכונה כך כדי שיהיה להן עי"ז תיקונן הנצרך להן, והרי כל זה סימן להן מה שעליהן לעשות ולתקן וע"כ ישמחו בחלקן ויתפללו לד' שיהיה בעזרן לעמוד בנסיונן וישיגו תקונן בשלימות, וכמו"כ הורים שבנותיהם משתפרות וזה גורם להם צער או בזיונות, יש להן להתבונן בזה ולהבין שכל זה היא רק לטובתן כנ"ל ועי"כ יתגברו על הרגישן ואע"פ שקשה וכואב להן מכח התגברות הרגשת חומרן בכ"ז בעומק לבן ינחמו ויחזקו את עצמן וישמחו על שמקבלין תיקונן כי בזה תלוי תיקונן אם ישמחו בזה כדאיתא בגמ' (ברכות ה'.) שיסורין שמכפרים היינו דוקא כשמקבלין אותן באהבה, ולכן אם יקבלום ההורים באהבה ולא יקפידו על בנותיהן וישימו ידם לפיהם ויקיימו בזה והשיב לב אבות על בנים עי"ז יקבלו התיקון ומכש"כ אם ישמחו, ובן בנו של ק"ו אם יתעוררו גם הם לתקן עצמן בענין הצניעות אזי יקבלו תיקונן בשלימות הגמור ויתקיים בזה גם והשיב לב בנים על אבותם שלום על ישראל ובא לציון גואל בב"א.

ויש הרבה נשים שנעצרות באמצע הדרך, שהגיעו עד לפני פלטרין המלך ושם נעצרו, משום שלא מבינות מדוע צריכות לקבל בזיונות ולכן לא עומדות בנסיון ונופלות, ואם היו מבינות גודל המצוה וגודל השכר שעומד לבוא עליהן שיזכו להכנס במחיצת האמהות הק' ובמחיצתו של הקב"ה היו מתחזקות נגד כל העולם בתוקף והיה מתבטל מהן הנסיון, וכואב הלב על הרבה שכבר עברו חצי דרך והגיעו כבר לפלטרין של המלך ולא נכנסים בסוף משום שלא היה לא נעים ולא נח, וזה רחמנות.

ולכן צריכות תמיד הנשים לזכור כשעושים דבר ברוחניות, מה עושים פה ולמי עושים, וכל העבודה שלנו בעוה"ז הוא להתקרב לרבש"ע, ומה אכפת לי מכל האנשים המפריעים והלא באמת הרי זה טובה גם בשבילם, שזה יביא את הגאולה השלימה. עוד יש להן להנשים האלו המתחזקות בצניעות ומקבלות עבור זה בזיונות ועלבונות לדעת ולהתבונן ולחשוב על חשיבות הענין להחשיב את מה שעושים, שכל דבר קטן שעושים היום באידישקייט ויר"ש כשיש בזה קצת בזיונות בשביל דרכי הרבש"ע, הרי צריך לדעת כמה שחשוב זאת אצל הש"י, כמו שהזכרנו (בפרק ב' באות ג') במשל שאדם התלונן שאין לו נחת מבניו שחלקם בכלל לא הולכים בדרך הנכונה ואלו שהולכים בדרך הנכונה הרי זה בלי לב והרגשה ואין נאמנים לאביהם, והנמשל בזה שיש לרבש"ע ג"כ כזה צער כביכול מכלל ישראל שחלק גדול מנותק לגמרי מאידישקייט והחלק ששומר אידישקייט הרי לצערינו עפ"י רוב חסר הכונה הנכונה כי עבודת אבינו שבשמים היא היום בלי לב ואהבה ונאמנות והכרה בהרבש"ע ובלי הכרה שהוא אבינו האמיתי שבשמים והרבש"ע כביכול מצטער מאוד על זה, וכל אחד שמשתנה ומטיב יותר את דרכו ומקרב את לבו אל הרבש"ע ומתחיל לקבל הרגשה אל הרבש"ע ועושה המצוות ברגש של אהבת ד' ומכל שכן כשסובל קצת בזיונות על הכבוד של אביו שבשמים הרי זה כ"כ חשוב בשמים שמתפאר הש"י בקצת בניו היחידים המוצלחים והנאמנים שיש לו, וצריך לדעת שיש כ"כ מעט אחוזים שמוכנים לזה והם היחידים שיש לרבש"ע מהם נחת והרבש"ע ישא אותם כביכול על ידיו כשמשיח צדקנו יבא בקרוב.

ומה שישנם כאלו שמרגישים שסוכ"ס קשה להם לסבול הבושות והבזיונות שעובר עליהם ואע"פ שיודעות היטב מצד השכל את האמת הזו וככל מה שביארנו בכ"ז קשה להם מצד ההרגש לקבל הסבל הזה, יש להם לדעת בכדי להשקיט ולגרש כאב לבם וסבלם שכל זה יגמר בקרוב מאוד ויתבטל כל הכאב ויתהפך לתענוג כי משיח צדקינו כבר עומד אחר כתלינו וכבר מגיע בעגלא ובזמן קריב ואזי יהיה המצב בדיוק להיפוך שכל אלו שביישו את אלו שהתקרבו להש"י וכן אלו שהתביישו מהם יהא להן בושה גדולה ויחביאו את עצמם בחרפה מזה, ומי שסבל היום הבושות למען השי"ת הרי הוא יזכה להכבוד היותר גדול, ועל זה מבקשים כל יום בתפלה ולא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, שהרי זה לכאורה כפילות לשון, אלא יש לפרש שלא נבוש בעוה"ז כדי שלא נכלם בעוה"ב שע"י שמתביישין בעוה"ז במה שאין ראוי להתבייש בזמן הקצר שעובר וכחלום יעוף, עי"ז יהיו נכלמים לעולם הבא שהוא לעולם ועד, וע"ז מבקשים שלא יהא לנו נסיון של בושה בעוה"ז שלא נכלם עי"ז לעוה"ב.

ה'

עוד יש להן להנשים המתחזקות בצניעות לקיים ויגבה לבו בדרכי ד' ולדעת מה הן עושות בזה כי לא רק את עצמן הן מזכות אלא גם לכל העולם כולו ובזכותן יחזרו לבסוף כולם בתשובה, הן מטהרות האויר של העולם של היום מהזוהמה של הפריצות והשחתה ומאירות את החושך ששורה באויר העולם היום ועי"ז יתאפשר גם לשאר נשים הרוצות לראות האמת אלא שהחושך מסמא את עיניהן וע"י שיסורו קצת מן החושך יוכלו גם המה לראות האמת ויתקרבו לדרך ד' ית', ובכח זה יתעוררו בתשובה גם כל שאר הנשים שעדיין לא חזרו בתשובה וישובו גם הם עכ"פ מחמת הבושה, ומלבד כל זה יש לאלו הנשים שמתחזקות לדעת שבזכות מעשיהן הרי הן מבטלות חלק גדול מהקטרוגים בשמים ומונעות הרבה מהצרות עי"ז כי מוסיפות בזה שמירה לכל הכלל כידוע שהפריצות מונעת את השמירה עליונה מאתנו ח"ו כמש"כ בתוה"ק (דברים כ"ג ט"ו) ולא יראה בך ערות דבר ושב (השכינה) מאחריך, וע"י הוספת צניעות נתוסף שמירה לעולם לעצור עכ"פ הרבה מהצרות שהיה עומד להיות עוד יותר ממה שישנו ד"י.

ויש לדעת שאפילו אדם א' לבד ומכש"כ כשישנם הרבה יחידים שמתעוררים לחזור ולהתקרב לד' ית', בכחם להכניס בכל ישראל הרהור תשובה, מכיון שכל ישראל הם בבחינת כאיש אחד, ולכן אם עושים מצוה במסי"נ ושוברים את הטבע של עצמו ומכוונים גם לזכות את כלל ישראל (ואומרים בשם כל ישראל) מתעורר כח זה גם בכל הלבבות של כל הכלל שיוכל כאו"א להתגבר ולשבור טבעו המונעו ומעכבו מלקיים מצות ד' ית' וגם בכח הזה ששוברים הטבע (שהיא באמת כח הקליפה) בזה (במדה כנגד מדה) שוברים ומחלישים גם את כח הקליפה של כל העולם והגזירות (שהם מכח קטרוג הקליפות), וכמו שהיה בזמן היוונים שהיה גזירה שאסור למול את הבנים, והיו נשים צדקניות שהיו עולות לחומה ומלו את בניהן בגלוי לעיני כל ואח"כ היו מפילות עצמן עם בניהן שמלו מהחומה במסי"נ להקב"ה כי ידעו שכשיתפסו אותם בין כך יהרגו אותן ואת בניהן, וזה היה ההשגות במסי"נ של הנשים בדורות הקודמים והיום לא תובעים מאתנו כזה מסי"נ אלא קצת מסי"נ להתגבר על הנסיון שלא נתייחס לבזיונות, וזה ע"י שנזכור מה אנו עושים ולמי אנו עושים ואחרי כמה פעמים שמתגברים מתבטל הנסיון,

השי"ת יעזור שנזכה כולנו ל"ויגבה לבו בדרכי ד'" ושיתעוררו על ידינו גם כל הכלל ישראל ונזכה כולנו יחד להתקרב לאבינו שבשמים ולהרגיש שהקב"ה הוא אבינו מלכנו הוא מושיענו והוא יושיענו ויגאלנו בעגלא ובזמן קריב ונתגעגע אליו ולהגאו"ש שנזכה כבר למלאה הארץ דעה את ד', וימלא כבוד ד' את כל הארץ ושיתגלה מלכות ש-די בכל העולם שכולם יראו שיש רבש"ע ושהוא אבינו ונזכה כולנו להיות במחיצתו של הקב"ה ביחד עם אבותינו ואמהותינו הקדושות בגאולה השלימה ברוב רחמים וחסדים בב"א.

ק ק ק

להוודע על כל שאר קונטרסים של הרב שיצא לאור על ידי מכון אור ישראל ולהשיגם

להתקשר להמשרד 025378603 / 025003437 ולבקש ר' משה חיים אדם הי"ו

לשמוע הרבה משיעורים ושיחות ודרשות הרב שליט"א בקול הלשון:

036171001 / 036173434

טלפון להשיג הקונטרסים ולמנדבים ולהערות בארה"ק:

לאנשים 057303547 \ לנשים 025389284 \ פקס 025002190

בארה"ב: 7182103417

כתובת לשלוח תרומות לאור הישועה ת.ד. 57934 ירושלים

סוף הספר

תוכן העניינים

קונטרס קול קורא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה