אור ברסלב
קונטרס קול קורא דרשה שנאמרה לנשים באולם בנות ירושלים חודש מנ"א תשס"ז › פרק ב'

קונטרס קול קורא

דרשה שנאמרה לנשים באולם בנות ירושלים חודש מנ"א תשס"ז · פרק ב'

פרק א'

א'

והנה בכדי להכניס ולהחדיר בלבנו את כל ההרגשה הנצרכת לנו בעשיית המצוות כמו שנזכר ונתבאר ע"ע (בפרק א') ישנו דבר חשוב מה שצריכים לדעת והוא יסוד ועיקר לכל המצות, שכל המטרה והכונה שנתן לנו השי"ת את כל המצוות הכל למטרה ותכלית אחת (כמבואר בספה"ק ובמסילת ישרים) והוא שעי"ז נתקרב אליו ית' ונחזק עוד יותר את הקשר בינינו להשי"ת ושיהיה מורגש גם בחיצוניות לבנו, והנה בכדי שהמצות יגיעו אותנו לכל זה צריך לזה קודם הקדמה בלבנו, והוא לדעת ולהבין מה הרבש"ע בשבילנו, ואיזה שייכות יש לנו ומה שאנו רוצים שיהא לנו עם הרבש"ע, ומה הוא הקירבה והקשר שישנו בינינו ובינו ית', והנה אנחנו יודעים שהרבש"ע ברא את העולם, אך אין זה מספיק אלא צריך עוד ידיעה חשובה שהיא הקדמה לכל התורה כולה, ועתה נבאר ענ"ז בס"ד.

הנה כשהשי"ת נתן לנו את התורה הקדושה פתח את דבריו בעשרת הדברות ואמר "אנכי ד' אלקיך" וגו' וצריך להבין למה אמר "אלקיך", ולא אמר אלקי העולם שהרי ד' ית' הוא גם אלוקי כל העולם, ומהו הכונה במה שאמר והדגיש אלקיך, ועוד צריך ביאור במצות "אנכי ד' אלקיך" שזו היא מצות האמונה בד' יתברך (כמבואר בהראשונים מוני המצות) למה היה צורך לצוות מצוה זו הלא בנ"י כבר האמינו בהשי"ת מקודם גם כשהיו במצרים וכמש"כ ויאמן העם ומכש"כ אחרי שראו כל הניסים במצרים ובקריעת ים סוף וכמש"כ שם "ויאמינו בד'" וגו', ומה היה חסר להם שפתח ד' דבריו לצוותם במצות "אנכי ד' אלקיך".

ועוד הקשו ראשונים שאם אין האדם עדיין מאמין איך אפשר לצוות ולחייבו שיאמין, וגם איך אפשר לכוף את הלב להאמין, ומטעם זה ישנם ראשונים שסוברים שאין למנות דבור אנכי ד' וגו' לא' מהתרי"ג מצוות, אלא שהאמונה היא הקדמה לכל התורה והתרי"ג מצוות שא"א ליתן תורה והתרי"ג מצות אלא אחרי שכבר מאמינים מקודם ולכן אין זה מחשבון התרי"ג מצות, אבל עכ"פ שיטת שאר ראשונים שכן נמנית מצות האמונה בחשבון התרי"ג מצות וכן הוא שיטת הרמב"ם וכן נקטינן וע"כ עלינו להבין מהו התירוץ לקושיא זו (ד).

והתשובה לזה היא שאמנם האמונה שיש רבש"ע כבר היה פשוט להם מזמן, אך השי"ת הוסיף במתן תורה במצות "אנכי ד' אלקיך" להודיע לנו שמהיום ואילך הרי הוא כביכול מייחד שמו על בני ישראל ונקרא מיום ההוא אלקי ישראל, וכל המלאכים כשמהללים ומשבחים את השי"ת (עד מתן תורה היו אומרים אלקי העולם) ממתן תורה ואילך מהללים המלאכים את השי"ת בשם אלקי ישראל ואומרים ברוך ד' אלקי ישראל וגו' והיינו שד' נתן לעצמו כביכול שם חדש שמיחד שמו על בני ישראל שהוא אבינו מלכנו כלומר שהוא כביכול האבא והמלך של בני ישראל וכמש"כ בתוה"ק (דברים י"ד א') בנים אתם לד' אלקיכם וגו', ובזה צריך יהודי להאמין שהרבש"ע הוא אבא שלו ושבפנימיות לבו יש לו קשר עם הרבש"ע כבן לאב, ומפני כך יש לו בפנימיות לבו הרצון להתקרב ולקשר ולדבק עצמו להרבש"ע וגם להיות במחיצתו ית', ועבודתינו ורצונינו הוא שיהיה מורגש לנו כך גם בהרגשת חיצוניות לבנו, וכמו שהוא ע"פ טבע האדם שיש לו הרגשה זו כלפי אביו ואמו הגשמיים (ה), וכל זה נכלל במצות האמונה שצונו ד' ית' במצוה הראשונה של עשרת הדברות שנאמין בזה שהוא מיחד שמו עלינו וקשור עמנו בעבותות אהבה כאב לבנו ושהקשר הזה נמצא גם תוך לבנו (אע"פ שהוא לפעמים מתחת הכרתינו) (ו).

וכל זה נאמר להם רק אחרי שהיו כבר כולם מאמינים בד' באמת כמו שנתברר להם ע"י האותות והמופתים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, אחרי כל זה שהיו כבר כולם מאמינים בו ית' אמר להם מאחר שאתם מאמינים בי תאמינו גם מה שאני אומר לכם שאתם קשורים באמת בנפשותיכם אלי, ואפילו אם אין אתם מרגישים כך עדיין בכל זאת תאמינו כך מכח האמונה בי.

ואחרי שאנו מאמינים בזה שאנחנו בניו של הקב"ה עלינו להאמין ג"כ שבודאי יש בלבנו גם האהבה הטבעית שיש לכל בן לאביו (ואפילו אם אינו מורגש לנו בחצוניות לבנו בכ"ז נאמין שכך הוא) והרי זה בודאי נמצא ומורגש בפנימיות לבנו, וע"כ עלינו לעשות המצות ולעבדו ית' מאהבה כפי רצון פנימיות ועומק לבנו, וכמו מי שאינו מרגיש איזה הרגשה טבעית שיודע שבודאי חייב להיות נמצא בתוכו כגון שאינו מרגיש תיאבון ורעבון לאכול (אפילו כשלא אכל כל היום) הרי הוא מאמין שיש לו חולי בגופו שמונע אותו מלהרגיש זאת ויכוף עצמו לאכול עם חשק כי יודע שבאמת רוצה את זה (ז), ויבקש תרופה למחלתו כדי שירגיש את זה, כמו"כ הוא בענינינו שעל האדם להאמין שהקשר הזה נמצא בעומק לבו אלא שחומרו נתגשם יותר מדאי וזה הוא החולי שמונע ממנו להרגיש את זאת, וע"כ מאחר שברורה לו ידיעה זו ומאמין בה יכוף את עצמו לעשות מצותיו ועבודתו ית' באהבה (ח).

אבל לא יסתפק האדם בזה אלא עליו גם לבקש תרופה ועצה לתקן את חצוניות לבו שתרגיש ג"כ את זה בכדי שיוכל לעשות מצותיו בתיאבון ורעבון ורצון ושמחה גם בחצוניות לבו, ועד שאדם לא ניסה בכל כחו שיגלה הענין הזה בחיצוניות לבו להרגיש את זה במוחש עדיין לא יצא ידי חובתו ועליו להמשיך להתאמץ בכל כחו לזה, וזה ע"י ב' דרכים א' ע"י שיאמין בזה וירבה לחשוב על זה תמיד ובעת עשיית מצותיו ובזה יקיים מצות האמונה כנ"ל, ובסגולת קיום מצות האמונה יוכל להזדכך ויגיע לבסוף לההרגשה המבוקשת, ובפרט אם יכוון תמיד גם שרוצה שאמונתו תביאנו לידי כך, ואם אחרי כל זאת לא הגיע ה"ז סימן שהתגשמותו הוא במדה יותר גדושה וע"כ עליו להשתדל גם בדרך ב' והיינו לזכך חומרו ע"י יגיעה גדולה בתוה"ק ובמעשה המצות ולפעמים (למי שיכול לפי כח גופו) יש לו להוסיף גם צומות או סגופים וגלגולי שלג ולבישת שק וכדו' וכמבואר בספרי מוסר (ט).

ב'

והנה נוסף למה שאנו חייבים להאמין בענין זה כנזכר, הוסיף ד' ית' להוכיח לנו שנבין גם בעצמנו שכך הוא (י) , וזה גם יעזור לנו לעורר את ההרגשה בלבנו ולזה הוסיף לומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים שזה הוכחה בודאי שאנו בניו מאז ומקדם, כי אם לא כך למה בחר דוקא בנו מכל עם בשעה שהיינו בשפל המצב כזה עירום ועריה מכל, אלא בודאי הטעם הוא כי אנחנו באמת בניו אשר תעינו ואבדנו מבית אבינו ולכן בא לפדות את בניו האהובים אע"פ שהם בשפל המצב כי לא יוותר המלך על בניו בשום אופן כל זמן שהם עכ"פ עדיין רוצים לחזור אליו, ובאמת רק אלו שרצו באמת לחזור ולהתקרב ולהדבק אליו ית' רק אלו נגאלו משם אבל אלו שבכל זאת לא רצו מתו בג' ימי האפילה, וזה כמו שאומרים בהגדה של פסח להרשע שמכיון שהוא כופר בעיקר (כבר אינו בגדר בן לד' אלקינו) לכן אם היה במצרים לא היה נגאל, וזה מה שאמר ד' ית' בדבור הראשון אנכי ד' אלקיך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כלומר הרי אתם כולכם אותם אלו שהוצאתי אתכם ממצרים והרי זה סימן בודאי שאתם אלו שנשארתם בניי ואני נקרא אלקיך, וע"כ אתם חייבים להאמין בזה גם מטעם האמונה המחוייבת, וגם מצד הוכחת השכל המוכיח לנו את כל זה בודאי ובבירור.

ויש להמתיק ענין זה על פי משל לילד בן מלך שנשבה מבית אביו בקטנותו וגדל שם בבית השבאים בגסות ובשפל המצב בלכלוך ואשפה ואינו יודע ומכיר כלל מי הוא אביו ואמו, ופעם קבל מכתב וכתב בו השולח אני אביך ואתה בני ומודיעו שרוצה לבא ולפדותו מידי השבאים, והנה הילד הזה מתלבט עם מחשבותיו האם אמת שזה כך או אולי זה אדם חשוך בנים שמחפש מי שאין לו גואל לקחת אותו לבנו, והנה בבא יום המיועד שאביו הנזכר מגיע והנה הבן רואה שהאיש המגיע הוא מלך גדול ויש לו מדינות רבות ושרים רבים ונכבדים ובנים ועבדים ומשרתים רבים ולא יחסר לו כל טוב והרי בודאי היה בידו לשלוח שליח במקומו ובכל זאת לא שלח א' משלוחיו לבא לקחת את בנו אליו לארמונו אלא בא בעצמו ובכבודו עם רכב ופרשים ושרים רבים כפי כבודו, ועוד יותר שאע"פ שכשרואה את הבן הזה רואה שהוא נמצא במצב גרוע וגס מאוד כפי אשר נתגדל שם אצל השבאים ומלוכלך בטיט ואשפה עירום וערי' בכ"ז אינו חוזר בו כלל אלא אדרבה הרי הוא מחבקו ומנשקו ומחבבו בחבה יתירה, אם כן אחרי ראות הבן את כל המראה ומחזה הזה כבר אין הבן מסופק כלל וכלל כי איך יעשה מלך גדול כזה דבר כזה שיתחשק לו לבחור איזה אדם גס ומלוכלך עירום וערי' ולקחת אותו לבן בשעה שכל הארץ לפניו לבחור לו את היותר יפה ומעולה בעולם ולקחת אותו לו לבן ומי ימחה בידו ויאמר לו מה יעשה.

וכמו"כ הוא הדבר בענינינו כאן שבשעה שהיינו במצרים בשפל המצבים וערום ועריה שלח לנו ד' ית' ע"י מרע"ה לאמר בני בכורי ישראל, וגם הודיע לנו שרוצה לבא לגאלנו ולקחת אותנו אליו לארמונו אל הארץ וגו' ואע"פ שהיינו עירום ועריה וגם מלוכלכים בזוהמת מצרים אשר נתגדלנו שם, ועוד יותר שבא הקב"ה והוציאנו ממצרים לא ע"י מלאך (יא) ולא ע"י שליח אלא בכבודו ובעצמו, ובזה הראה לנו גודל חבתו ואהבתו אלינו, וזה כבר מספיק שנבין שבודאי אנו בניו ולהוציא כל ספק מלבנו.

ונוסף לכל זה הופיע במתן תורה עם רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן וס' רבוא מלאכי השרת עם עטרות וכתרים שניתן בראשינו (כשאמרנו נעשה ונשמע) בזה הראה לנו עוד יותר גודל חבתו אלינו, ועוד שפתח לנו אז את כל הז' רקיעים וגם מתחת לארץ והראה לנו את גודל יקר תפארת מלכותו אשר בכל משלה ושכל עולמות העליונים ותחתונים הכל שלו, ובכ"ז בחר דוקא בנו מכל העמים, ואחרי שהראנו את כ"ז בודאי יצא מלבנו כל נדנוד ספק והיסוס והתבהר לנו בברירות גדולה שבודאי אנו בנים לד' אלקינו בנו יחידו ובכורו ושאהבתו אלינו היא בלי גבול.

ובודאי שכל המחזה הזה מעורר בנו ג"כ את האהבה הגדולה אליו בכמים פנים אל פנים, והרי זה גם מחייב אותנו לגלות את האהבה הגדולה הזאת שבלבנו, וכנ"ל.

ומעתה מבואר לשון הכתוב כפתור ופרח, שמתחילה אמר "אנכי ד'" כלומר תראו מי אנכי וראו מלכותי ויקרי ובכל זאת הנני קורא ומתאר את עצמי "אלקיך" כלומר הנני בוחר רק בכם מכל העמים ומכל צבא השמים והנני מיחד שמי רק עליכם וכנתבאר לעיל בארוכה , אחר זה המשיך הקב"ה ואמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כלומר ומאיפה הוצאתי אתכם מאשפת מצרים, ולכן עתה תקבלו מצותי ועבודתי ותמליכוני עליכם באהבה רבה.

ובזה מתורצת קושיית המפרשים למה לא הזכיר ד' ית' אשר בראתיך שזה יותר מוכיח על אחדותו ית', ולפי האמור מתורץ כי מבריאת העולם אינו הוכחה להענין המדובר כאן שאנו בנים מיוחדים לד', וזה נתברר רק במה שהוציאנו ממצרים.

ג'

ולכן על כל יהודי להתבונן בכל זה ולדעת מי האבא שלו, כי מבלי ידיעה זו הרי זה כאלו אין לו ח"ו קשר לאביו, כי מאחר שלא יודע ולא חושב מאביו שבשמים הרי הוא חלילה מרוחק ומנותק וחסר לו השייכות עם אביו שבשמים, ויכול להיות שהאדם יחיה כך ח"ו כל השנים שלו ואע"פ שיקיים ויעשה את כל המצוות בכ"ז לא יחשוב ולא ידע מה זה ומי זה אבא שלו.

ולכן מי שרוצה לעשות מצוה עם לב כראוי ולהכניס שם קצת נשמה צריך מקודם דבר ראשון לחשוב ולדעת למי אני עושה המצוה ומדוע אני עושה, שאני רוצה לעשות נחת רוח להרבש"ע להאבא שלי ולהתקרב ולהתקשר אליו עי"ז.

פעם הגיע יהודי לרב להתייעץ אתו ולשפוך שיחו לפניו שאין לו נחת מילדיו, שחלק מילדיו לא שומעים בכלל אליו והולכים בדרך אחרת לגמרי ממה שהוא רוצה, ואפילו הילדים שמקשיבים ושומעים בקולו אין להם מסירות ואהבה והרגשה קרובה בלב אליו ושהוא כאילו זר אליהם, ואין להם את ההרגשה שצריך להיות לבנים כלפי אביהם, וזהו כאב גדול שהם לא מעריכים ולא מחשיבים כל מה שאני מסרתי נפשי עליהם וחיתנתי אותם ונהייתי בעל חוב בגללם ועבדתי כ"כ קשה לעשות כל הדרוש בשבילם והיום הם לא מסורים אלי, וא"א לתאר איזה צער זה שהבנים לא שמים לב לכל זה ולא אכפת להם כלל להבין ולדעת מה זה אבא ולא מעריכים החשיבות של אבא.

ענה לו הרב הנה השי"ת כל דרכיו משפט שד' עושה הכל עם חשבון מדה כנגד מדה, ומסתמא שגם אתה לא קיימת כיבוד אב באבא שלך ולא היית מסור אליו בלבך ולכן העונש שלך שהילדים שלך לא מכבדים אותך ולא מסורים אליך כמו"כ, וענה היהודי לא, אני דווקא הייתי מאד זהיר במצות כיבוד אב ואם והייתי מאד מסור לאבי ואמי.

אז ענה הרב א"כ צריך לומר שאינך זהיר בכבוד אביך השני שיש לך, התפלא היהודי על דברי הרב ואמר אין לי שום אב אחר אני לא יתום ולא היה לי אבא חורג ואין לי שום אבא שני ואני לא יודע מה הרב מדבר ומה הרב רוצה ממני ושואל את הרב למה אתה מתכוון, עד שהרב שואל אותו שוב תזכור אולי יש לך עוד אבא שאתה מדבר אליו כל יום, והיהודי לא יודע מה הרב רוצה עד שהרב אומר לו והלא אתה אומר כל יום בתפילה הרבה פעמים אבינו אב הרחמן וכו' ואיך אתה לא מבין שאני מתכוון לאבא הגדול האמיתי שבשמים, והיהודי תופס את עצמו שמתפלל ומדבר כל יום להשי"ת ולא יודע מה שהוא אומר, ולא שם לב כמה פעמים שהוא אומר לרבש"ע אבא, א"כ אמר לו הרב תראה איך אתה מתייחס לאבא שלך האמיתי ששכחת לגמרי שהשי"ת הוא אבא שלך ואתה מדבר אליו ולא שם לב בכלל שאתה מדבר לאבא שלך ואתה מבקש ממנו דברים בלי להרגיש שאתה מדבר עם אבא שלך, וכך מדה כנגד מדה מתייחסים הבנים שלך אליך בריחוק וקרירות בלי לב ואהבה.

וכמו שהיהודי הזה מתאונן ומתמרמר על כאבו וצערו הגדול שיש לו מבניו כך בדיוק ה' ית' מתאונן כביכול ומצטער ומתמרמר וכך אומר הרבש"ע (בהפטרה של שבת חזון) "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי", ויותר ממה שהאבא הגשמי עושה עבור בניו יותר מכל זה הקב"ה עושה בשבילנו שמפרנס אותנו ומעניק לנו כל צרכינו מאת שנולדנו ואפילו כל מה שהאבא והאמא הגשמיים עושים ומוסרים נפשם עבורינו וכל האהבה שמעניקים לנו הרי הבורא ב"ה הוא שנותן את הרצון וההרגשה הזאת בלבם שיעשו את כל זה, ועל זה אנו מברכין ומודים להקב"ה כל יום שעשה לי כל צרכי דהיינו שכל צרכי שמגיעים לי הרי כל זה אתה הוא שעושה לנו את כל זה, ולכן עלינו להתבונן בכל זה ולהבין כמה צער אנו גורמים ח"ו בזה להבורא ב"ה כביכול ע"י שנתאר בלבנו צערו וכאבו של אבא גשמי כשבניו מתנהגים אליו כך וכנ"ל.

תוכן העניינים

קונטרס קול קורא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה