דרשה שנאמרה לנשים באולם בנות ירושלים חודש מנ"א תשס"ז · פרק א'
א'
אנו מדברים כאן לנשים שהן נחשבות מהצדקניות שבדור בענין הצניעות, וכשמדברים לנשים כאלו שעומדות במדרגה כזאת בצניעות (כלפי המצב של כל העולם היום לצערנו), שזה הוא הענין שבו תלוי עיקר צדקות הנשים, ובשמים מודדים את מדרגת וצדקת האשה לפי מדרגת הידורה בענין הצניעות כך מובא בשם הגר"א, והחזו"א היה אומר שהיראת שמים של האשה נמדדת ונכרת לפי זהירותה והידורה בצניעות, והבעל פלא יועץ כתב שכמעט כל שכר האשה וכל עונשה לעוה"ב תלוי בצניעות (א), ולכן הנשים הצדקניות שהן שלמות בענין הצניעות בודאי שעליהן אמרו חז"ל שבזכותן נגאל כמו שנגאלו ממצרים בזכות הנשים צדקניות, ומכיון שכך א"כ מה יש עוד לעורר ולהוסיף ובפרט אחרי שכבר שמענו דרשות מרבנים שדברו על כל הפרטים.
וקודם כל נקדים במה שיש להתבונן בענין אחד, היות לפי מה שמבואר בספה"ק אנחנו נמצאים היום בזמן שכבר הגיע זמן הגאו"ש, ועל כן בודאי מה שעדיין לא הופיע הגאו"ש הוא רק מפני איזה מניעה קטנה שמעכב את הופעת הגאו"ש, ובודאי א"א לחשוב שחסר עוד איזה דבר גדול כי לא יתכן שאנשים כמונו שאנו כ"כ חלשים בכחות רוחניים ובדור שפל כזה נהיה מסוגלים להשלים דבר גדול ושזה מה שמבוקש מאתנו ומחכים על זה בשמים, ועוד בודאי הוא שכל הדברים הגדולים והעיקרים כבר הוכנו ונעשו לפני שהגיע זמן המיועד.
והרי זה דומה למי שמוזמן לחתונה של בת מלך והוא מגיע להחופה בשעה שקבע המלך ורואה שעדיין לא יוצאים להחופה ושואל למה אין יוצאים עדיין ועונים לו שבאמת כבר מוכנים לצאת אלא שנעלם איזה כפתור קטן מבגדי הכלה ועל כן מעכבים את החופה עד שיסדרו את זה כי אין טעם לצאת כך להחופה בבגד שחסר ממנו אפילו דבר קטן כי הרי זה בזיון להכלה ולאביה המלך לכן החליטו לעכב את החופה עבור זה, ואע"פ שגם זה לא נעים לעכב את כל המוזמנים ולא יהיה המלך בזמן המדויק והרי זה בזיון גדול שלא יעמוד המלך בדיבורו שקבע בכ"ז תהיה יותר בזיון וחילול לכבודו להכניס בתו לחופה בחסרון אפילו כל שהוא, והנה לבסוף מגיע המשרת שהוא נער קטן אבל הוא מבני פלטרין של המלך ולכן הרי הוא א' מהמשרתים את צרכי בית המלך, והנער הקטן הזה התעצל בשליחותו כדרכו של ילד, ולכן התעכבה החופה הרבה זמן עד שהגיע עם הכפתור, והנה האיש הזה עומד ותמה מה זה שעבור התרשלותו של ילד קטן כזה עכבו את כל החתונה של המלך וכל השרים הנכבדים שמחכים ולמה לא שלחו שליח בר סמכא, ומסבירים לו שבזה א"א לשום אדם להתערב כי זה ענינים פרטיים של המלך שבחר דוקא בילד מבני ביתו שהוא ישרת אותו והוא אוהב כ"כ את בניו ובני ביתו שהוא מוכן לחכות עליהם כל היום ולא יחליפם באחר.
וכמו"כ הוא לענינינו מאחר שכבר הגיע הזמן כנ"ל, בודאי שמחכים רק על איזה זכות קטן ממש שעדיין חסר מאתנו או שנאבד מאתנו כעין הכפתור הנ"ל במשל.
והנה מאחר שכן הוא שכל החיכוי להגאו"ש הוא מפני זכות קטן שחסר מאתנו א"כ יש לנו לשאול שאלה שהרי יש ב"ה כמה אלפי נשים צדקניות שמדקדקות ונזהרות בעניני לבוש הצניעות ורוצות להיות צנועות באופן מהודר לכתחילה, ובזה הרי הן נחשבין צדקניות כמבואר לעיל, ואין ספק כי בדור שלנו היום שהירידה בצניעות היא כ"כ נוראה והעולם מלא עם פריצות כמו דור המבול ד"י ובכל זאת ישנן כאלו שהולכות נגד זרם המבול של השחתה הרי זה בודאי עושה רושם גדול בשמים וזכותן עצום מאוד ואין לנו מושג כמה נחת רוח הרי זה גורם לד' ית'.
ולפי המבואר בחז"ל הרי זכות של נשים צדקניות מספיק להחיש את הגאו"ש, א"כ אינו מובן למה אין זכות זה של כמה אלפי נשים צדקניות מספיק להשלים (זכות הקטן) מה שחסר עדיין להחיש כבר את הגאו"ש ולמה עדיין מתעכבת הגאולה ומדוע בן ישי לא בא, [האם מחכים שכל הנשים בבנ"י יהיו נשים צדקניות והלא זה יהיה נעשה רק ע"י משיח צדקנו להחזיר את כל בנ"י בתשובה].
ולפני שנבאר ענין זה בס"ד נקדים לדבר על השאלה הראשונה וננסה למצוא מה אפשר עוד להוסיף לנשים צדקניות שכבר מקפידות להתלבש כדת של תורה עם ההידורים כנ"ל, וניישב ענין זה על פי משל לאדם הרוצה ליתן מתנה למלך וחושב מה אפשר לתת מתנה למלך זהב מרגליות וכו' והלא למלך אין חסר כלום שהרי בודאי יש לו כבר כל סוגי המרגליות ויהלומים שישנם בעולם וא"כ מה אני יכול להוסיף לשמח בו את המלך, ועלה בלבו רעיון נפלא שיקח אחת מהאבנים הטובות של המלך וילטשנה באופן שתאיר ותבהיק יותר זה בודאי דבר שישמח ויהנה את המלך.
וכן למשל בחיי היום יום כשהאשה רוצה להכין איזה מאכל חדש לבני ביתה ואין לה כסף לקנות דברים חדשים, ומתייעצת עם השכנה ונותנת לה השכנה עצה לעשות אותו המאכל שהיא עושה כל יום אלא שתוסיף בו איזה טעם חדש בתבלינים אחרים ועל ידי זה יהא כמו מאכל חדש שכולם יהנו.
וכמשל הנזכר כן הוא גם בענין המצוות ומעש"ט שאם האדם עושה לד' ית' כל מה שביכולתו ומחפש מה הוא יכול להוסיף עוד כדי לגרום יותר נח"ר לד' ית', התשובה היא שיכול להוסיף תבלין חדש ולהכניס טעם חדש במצותיו.
ב'
אמנם כדי להבין באיזה אופן ניתן להוסיף התחדשות בהמצוות יש לבאר כך, כי הנה כל מצוה שאדם עושה יש בזה ב' חלקים א. מעשה המצוה והלכותיה והידורים במעשה המצוה, ב. הכונה ואהבת ד' ושמחה של מצוה שמכניס ומוסיף בעשיית המצוה, והנה החלק הראשון בדרך כלל יודעים ויש לזה שיעור וגבול וא"א להוסיף בו דברים חדשים, אך בחלק השני יש אפשרות תמיד להוסיף דהיינו להכניס יותר לב ואהבת ד' וכוונה ומחשבה פנימית ושמחה בעשיית המצווה, ולזה אין שיעור וגבול ואפשר תמיד לחדש ולהוסיף עוד, ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל בכל יום תמיד "שיהיו בעיניך כחדשים", ובודאי שא"א לחדש ולהוסיף במעשה המצות כי הרי אסור להוסיף חדושים במצוות, ועלינו לעשות המצוות באותה צורה שקבלנו מאבותינו בדרך המסורה לנו מדור דור עד משרע"ה כמו שכתוב "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" ויהודי תמיד צריך לחפש איך להתאים את עצמו לאבות הקדושים ולזקנינו וזקנותינו מדורות הקודמים ואסור לחדש דבר נגד המסורת, אבל בענין כונת הלב והפנימיות שמכניסים בעשיית המצוות לזה אין שיעור וכ"א יכול להוסיף כמה שיכול וכמה שמבין, ובזה יקיים מה שאחז"ל ודרשו מהפסוק שכל יום "יהיו בעיניך כחדשים" כי זה יכול להיות כל יום בצורה ואופן חדש כלפי המצוה של אתמול, (ואע"פ שבודאי עיקר הפירוש הוא כמ"ש רש"י שם דהיינו לעשות את המצות בהרגשת אהבה וחשיבות ושמחה לא פחות מבפעם הראשונה ולא יתקרר הרגשתו מזה וזה הכונה שיהיה כאלו עושים דבר חדש שנצטוה עליה רק היום, אבל אין זה מחייב להוסיף כוונה חדשה, שהרי דבר זה אינו קל לכל אדם להיות במדריגה זו שבדבר שכבר עשאו הרבה פעמים יוכל לעורר בלבו הרגשה כאילו עושה דבר חדש ולכן העצה היא בדרך הנזכרת ע"י שיכניס בה טעם וכוונה חדשה וזה מה שיחזיק ההרגשה הראשונה שלא תרד ממנו וכמו שהוא בטבע הגשמי לגבי מאכל שההרגל מיישן ומקרר ההרגשה ולא יוכל לאכול כ"כ בתיאבון המלא כמו בשעה שאוכל המאכל ההוא בפעם הראשונה, אבל אם ישים בה תבלין חדש אזי יוכל לאכול באותו תיאבון כמו בפעם הראשונה וכנ"ל).
ויש לדעת שע"י המחשבה שהאדם מכניס בהמצוה בזה הוא ממשיך האור של המצוה ובמעשה שעושה הרי הוא יוצר את הכלי שיחזיק בתוכו האור של המצוה, ובמלים אחרות האור הנמשך (ע"י הכונה) על ידה היא הנשמה והמעשה הוא הגוף, וידוע שכשיהודי עושה מצוה נברא מזה מלאך, ולמלאך יש גם גוף ונשמה, (וכמובן שגוף המלאך הוא ג"כ גוף רוחני אך נקרא גוף לעומת נשמת המלאך) וכשעושים את מעשה המצוה נברא מזה גוף המלאך ומהכונה שמכניסים במצוה נבראת נשמת המלאך.
והנה כמו שרואים בעוה"ז שכל דבר צריך כלי שכשרוצים לשתות צריך להכניס המשקה בתוך כלי, ואם רוצים אש א"א לתפוס את האש בידים וצריך נר וכד' שהוא הכלי שמחזיק את האש, וכן כשמחלקים מזון וכדו' לאלו שנצרכים הרי האנשים המקבלים באים עם כלים ועגלות וכד' לקחת את מה שמחלקים וכ"א מביא את הכלי למה שצריך לקבל, כמו"כ א"א להמשיך ולקבל את האור בלי שיכין כלי.
וכמו"כ כדי להמשיך ולהביא נשמה לעוה"ז צריך להיות גוף, והנשמה לא יכולה לחיות ולהתעכב בעוה"ז בלי כלי של גוף, כן הוא ג"כ לגבי מצוה, שאע"פ שמובן שעיקר המצוה היא הנשמה והאור של המצוה בכל זאת לא מספיק בכונה לבד אלא חייבים אנו לעשות גם את מעשה המצוה, ובלי עשיית המצוה במעשה בשלימות עם כל פרטיה ודקדוקיה א"א להשיג את נשמת ואור המצוה ונשמת המלאך, כי א"א להחזיק כלום בלי כלי שהוא גוף המעשה (ב).
אך אחרי שעושים כבר את מעשה המצוה כראוי ובזה מביאים לעולם את הגוף הרי כמובן שהעיקר הוא להכניס בתוכו את הנשמה, וכמו שכשמביאים הכלי אף שלולא הכלי לא מתחיל כלום בכ"ז העיקר הוא מה שמכניסים בתוך הכלי ולולא מה שמכניסים בתוך הכלי עדיין אינו כלום, כך גם אחרי דקדוק במעשה המצוה העיקר הוא הלב שמכניס בתוך המצוה.
וגם צריכים להדר ולייפות את מעשה המצוה כי כמו בשעה ששולחים מתנה למלך שולחים את זה בעטיפה יפה ובכלי יפה, שאם לא עוטפים את המתנה בעטיפה יפה ובכלי יפה ניכר שאין נותנים את המתנה בלב טוב, וכמו"כ ניכר באיזו שמחה נותנים את המתנה לפי איך שעטפו וקישטו את המתנה מבחוץ, וכמו"כ אם לא יכניס האדם בתוך העטיפה שום דבר אלא ישלח רק העטיפה לבד אפילו אם ישלחו את העטיפה היותר יפה בעולם הרי כאשר יפתחו אותה ויראו שבפנים אין כלום אזי לא די שלא יהיה שום נח"ר להמלך מזה אלא הרי זה עוד יעורר כעס גדול על השולח הזה כי לא רק שאין זה כבוד להמלך אלא ה"ז גם יהיה לבוז ולקלון, כן הוא ג"כ הענין במצוה שאם אין האדם מכניס בתוכה שום לב ושום כונה עדיין לא השלים עבודתו עד שיכניס בתוכה את הפנימיות המבוקש, ויותר מזה שאם אין האדם מתקן את זה להכניס במצותיו מה שחסר בהם הרי זה יכול לעורר חלילה וחס קטרוג וחרון אף ח"ו כי הרי זה כמו שאין בה אלא העטיפה לבד כנזכר בהמשל, וכמבואר ענ"ז בנביא (ישעי' כ"ט י"ג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וגו' לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה וגו', וזה מה שאמרו חז"ל בגמ' סנהדרין (ק"ו:) "הקב"ה לבא בעי" שהרבש"ע רוצה מאתנו את הלב, וכל גוף המעשה הוא כדי שעי"ז נוכל להוציא ולגלות את פנימיות הלב שלנו ע"י המעשה, כי הלב מתגלה ונראה מתוך המעשה.
ומי שלא שם לב לכל הנזכר (או שלא לימדוהו ולא יודע כל הענין הנזכר) אע"פ שהוא מקיים את כל מצוות התורה בפועל אבל הוא עדיין חסר העיקר ח"ו כיון שלא מכניס שום פנימיות במעשה המצוות.
ויש לנו להתבונן במשל הנזכר שאיך הוא אם איזו אשה מתנהגת בקצה השני לגמרי דהיינו שכשהיא מבשלת לבעלה ולבנ"ב כל יום איננה שמה כלל תבלין ולא מלח ולא מתיקות ולא שום דבר, והמאכלים אין להם טעם וריח, אזי בודאי שאין נח"ר מכל מה שתכין אפילו אם תכין המאכלים היותר חשובים שבעולם, והרי זה מראה שאיננה עושה עבודתה בלב שלם עם אהבה ומסירות כי אם היה כך היתה דואגת שיהיה המאכל מוטעם להאוכל, והרי זה מוכיח שכל מה שהיא עושה הרי זה רק לצאת ידי חובה שלא יהיה עליה תלונה אבל לא אכפת לה באמת על כל הענין, ואשה כזאת א"א שיתעורר בלב בעלה אהבה והערכה אליה כמו שראוי להיות באמת.
וכמו"כ לענינינו בעבודתינו את ד' יש לנו להתבונן כיצד יתקבלו המצוות למעלה ואיזה פנים יש למצוות שלנו אם לא נשתדל בנפשינו להוסיף ולהכניס בהם תבלין דהיינו לעשותם מתוך אהבה ותשוקה לעשות נח"ר לאבינו שבשמים.
היוצא מכל האמור שהדבר הראשון שיהודי צריך לדעת כשעושה מעשה מצוה הוא שזה כשולח מתנה להשי"ת, ומתנה זה דבר שנותנים אותו עם רגש ולב טוב ושמחה ולא באופן שנעשה רק לצאת ידי חובתו, אבל אם אדם מחפש למנוע את הטרחה ומחפש דרכים לעשות את המצוה ביותר קלות זה סימן שרוצה רק לצאת יד"ח וזה מראה שעדיין חסר לו הרגש הראוי למצוה ונראה כאילו מרגיש שעושה טובה להרבש"ע או שאין ברירה ומוכרחים לעשות כך וכך.
ויש לכל או"א לדעת ענין זה הנזכר וללמד את זה לבניו ובנותיו שעיקר חשיבות המצוות היא כשהן נעשין מתוך אהבה לד' ית' ואנו שמחים לעשותן ויודעים ומכירים שהתורה היא מתנה כמו שנקרא "מתן תורה" שהשי"ת נתן לנו "זכות" שאנחנו יכולים לעשות המצוות, והשי"ת מקבל את המצות שלנו באהבה ויש לו מזה נחת רוח וד' שמח בכל מצוה שלנו, ואע"פ שאנו עניים שאין לנו שום דבר מה לתת למלך כל העולמות שהכל שלו אעפ"כ ד' ית' שמח בכל מצוה שלנו כמו מתנה שנותנים למלך, ובהרגשה זו צריכים לעשות כל מצוה בשמחה עצומה שאנו זוכין שנותנים לנו הרשות להכנס להיכל המלך ולתת מתנה, וכשאדם עושה בהרגשה כזאת אזי אינו שואל מה הנני מוכרח לעשות כדי לצאת ידי חובה, אלא הרי הוא שואל מה אני יכול עוד להביא למלך ובמה אני יכול עוד להתקרב למלך ולעשות לו עוד נחת רוח (ג).
וכן אם יראה אותו אדם אחר ברחוב כשהוא נושא חבילה גדולה אל המלך ואומר לו מה אתה נושא חבילה כ"כ גדולה רחמנות עליך, בודאי לא יתפעל ממנו ויצחק עליו כיון שהוא יודע שהוא הולך עכשיו לארמון המלך וכשיגיע לשם כולם יקנאו בו שיש לו הזכות לתת המתנה הגדולה למלך ולכן הרי הוא חזק ברוחו ולא מתפעל ולא מתבייש משום אדם, וכך צריכה להיות ההרגשה של כל יהודי כשעושה מצוה למלך הכבוד.
וענין הזה ניכר ביותר במצות שיש קושי בעשייתם, ואצל נשים זה מצוי בעניני צניעות שאין זה כ"כ קל ובפרט במצב של העולם היום שלא כ"כ נעים להיות שונה מהמקובל ברחוב שכל הרחוב הוא אחרת, וצריך שיהא חוזק ותוקף פנימי נגד הרחוב, ובאמת מי שלא יודע החשיבות ואין מרגיש השמחה במה שהוא עושה ועושה המצוה רק באופן שמוכרח ובכפיה לפי שאינו רוצה לעשות עבירה וזה ניכר ע"י שתמיד שואל על כל דבר איך ועד כמה הוא בדיוק החובה לעשות ועל זה לא יוסיף אפילו כל שהוא, וכמו ששומעים לצערנו מנשים שחברות אומרות להן מדוע עליכן להחמיר ולהדר כ"כ בצניעות הרי יש אפשרות והיתר ללכת גם כך, ואנשים כאלו באמת קשה להם להתגבר בעזות נגד הרוח של הרחוב ולקיים מה שאחז"ל הוי עז כנמר, אבל מי שעושה את המצות בצורה הנכונה וכמו שיתבאר הוא לא יתפעל כלל ויוכל בקל להתגבר נגד הרוח של כל הרחוב.
וע"פ האמור כבר מובן לנו מה בידינו להוסיף להדר מצותינו ועבודתינו את ד', כי אפילו אם אנחנו מדקדקין בכל המצות ועושים את מעשינו בהידור רב עכ"ז נשאר לנו מקום להתגדר בכונת המצות כלומר בכונת הלב ואהבת ד' והשמחה שעלינו להכניס בהמצוה כנ"ל ובזה יש לכאו"א בין צדיק ובין בינוני מה להוסיף תמיד בלי גבול, וע"י כך יוסיף תמיד נח"ר חדש לד' ית' כמו במשל הנ"ל להוסיף תבלין וטעם חדש להמאכל ואז הרי זה כחדש תמיד ובזה נקיים מצות התוה"ק שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים.
והעולה מהאמור שעלינו לעשות חשבון עם נפשינו האם אנו עושים עבודתינו במסירות ואהבה כראוי ואם מתקבל נח"ר למעלה ממעשינו, כי אם היה באמת כך היתה מתעוררת עי"ז אהבה למעלה והקב"ה היה כבר מגלה את אהבתו ית' אלינו לגאול אותנו.
ומאחר שאנו רואים שאע"פ שהגיע כבר הזמן המיועד לחופתינו ועתנו עת דודים ובכ"ז לא מופיעה גאולתינו הרי זה מוכיח שחסר לנו משהו בעבודתינו, וכשאנו יודעים שאנו עושים ומקיימים הכל כדת וכדין לפי ראות עינינו א"כ בעל כרחנו לומר שחסר מחלק הפנימי שאינה נכרת לעין והוא החלק הנוגע להלב שהוא האהבה והשמחה במצותינו ושאינן נעשות במסירות מספיקה אלא לצאת יד"ח שלא נקבל עונש הגהנום וכדו', ולכן א"א לעורר העת דודים בפועל ממש כל זמן שלא תתעורר האהבה הראויה לזה והוא ע"י הנזכר לעורר בלבנו אהבתינו אליו ולעבדו בלב מלא אהבה ושמחה, ועל כן מחובתינו הוא שאנחנו נעורר את זה בלבנו ולעורר הרגשתנו להתגעגע להיות בקרבת ד' ית' ובמחיצתו כנזכר.