קונטרס קבלת התורה - אבות ובנים
עצות וחיזוק בדמיון הלימוד לנתינתה מסיני · העיקר הוא הלימוד
במדרש (שמ"ר כט, ט) "אמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן, כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול "אנכי ה' אלהיך", וכן הוא אומר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף" וכו'.
ונראה שעד"ז כך בשעת לימוד קדושה זו, שעליה להיות רק בלימוד תורה ש"העולם שותק ומחריש".
כי עיקר העיקרים הוא עצם הלימוד המשותף. ובאשר לחומר הנלמד, נראה שלא שייך לקבוע בזה מסמרות שהדבר שונה מבן לבן. וכדאיתא (ע"ז יט ע"א) ואין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ וכו'.
וחזינן לעיל מהגמרא בקידושין (ל ע"א) שלימודו של רבי יהושע בן לוי היה בחזרת פרשת השבוע עם צאצאיו. וכתב המאירי שם: "וכן ראוי להקרותו לפניו מה שלמד אתמול ולהוסיף עליו מעט". אמנם יש מצבים שראוי לחזור על החומר הנלמד בתלמוד תורה, ויש מצבים, כשקשה עתיקה מחדתא, ללמוד נושאים אחרים.
יש הורים שבחרו להקדיש עתות לימוד אלו עם ילדיהם לענינים שונים שלא נלמדים כסדר בתלמודי התורה ובישיבות, כישום מאמר התנא (אבות שלהי פ"ה) "בן חמש למקרא, בן שש למשנה" וכו', דבר שלא נהוג בתלמודי התורה והישיבות מסיבות שונות. ויש שבמסגרת זו הספיקו אף לסיים שיתא סדרי ומסכתות שונות מאלו שאינם נלמדים בישיבות. ויש הורים שבמסגרת זו למדו עם ילדיהם את כל כרכי הי"ד החזקה לרמב"ם, והיו שלמדו את כל ד' חלקי הטור או השולחן ערוך, והיו שסיימו ספרי מוסר ויראים, זוהר הקדוש עם פירוש "מתוק מדבש" וכהנה וכהנה – הכל לפי כוחו וידיעותיו של האב ולפי שכלו, רמתו וגילו, דעתו ותבונתו של בן וחפצות לבו לתוכן הנלמד. והכלל, שכל לימוד אהוב לפני המקום ברוך הוא החפץ בעוסקי תורתו.
וכבר הזכרנו, שעיקר העקרים שהזמן שנקצב ללמוד תורה משותף של האב עם בניו, יוקדש אך ורק לתורה ולקדושתה*.
* ומכ"ש שלא לטמא עת קדוש זה בפוליטיקה (כללית או פנים קהילתית וד"ל).
ומדי דברינו בענין זה, נראה להעיר שגם בעתות הנצרכות בדיבורים מעין אלו, יש להיזהר בכבודם של תלמידי חכמים אמיתיים מחוגים וחסידויות אחרים. ובענין זה מסופר, שרב חשוב היושב על מדין תינה לפני הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בשברון לב על בניו שעזבו את ספסלי בי מדרשא ויצאו לעסקים ולפעמים מזלזלים בתפילה במנין ובקביעת עיתים לתורה וכו'. ושאל, איך יתכן, שהוא, לא זכה להגשים את שאיפותיו ובניו לא הולכים בדרך המיוחל, ואילו שכנו, בעל מכולת, שנחשב ליהודי "פשוט", שכל לימודו מסתכם ב"חק לישראל" ובשמיעת שיעורי תורה בערבים, זכה שכל בניו תלמידי חכמים, אברכים חשובים השוקדים באהלה של תורה יומם ולילה, ומעתה נפשו בשאלתו איך יתכן הדבר, במה טעה?
השיב הגרש"ז, ההבדל בינך לבין שכינך, הם השיחות שבבית; כמי שמסובב בחברה של עסקנים ורבנים, מוצא, לפעמים, שנעשו מעשים שאינם כסברתך בהלכה ואת אשר על לבך אתה פורק עם הגיעך לבית ומשתף בזה גם את בני ביתך לאמור להם: רב פלוני לא נהג כשורה, הקל מדאי, החמיר מדאי וכו'... ילדיך, שומעים וחושבים על 'צדדים' אחרים בלימוד תורה... ו'מבינים' שהתורה אינה הראשונה במעלה ואין לימודה ערובה לחיי מוסר אמתיים. הבנה זו חלחלה בהם וחסמה בפניהם את הרצון להיות בני תורה, ומשבגרו פנו לאפיקים אחרים בטענה שגם בלי תורה אפשר להיות יהודי טוב.
ואילו השכן, בעל המכולת, שמהיותו יהודי 'פשוט' שלא 'מבין' בסיסוכי רבנים ועסקנים, הצליח לממש את שאיפתו שבניו יהיו תלמידי חכמים ביוֹדעו וביַדְעוֹ להם כי התורה זה עיקר היהודי. בביתו תלויים תמונות של רבנים מכל הסוגים, במסגרות מכובדות רק בגלל שהם ת"ח דעסיקי באורייתא קדישתא. בניו הבינו שהחלום, השאיפה הנכונה היא להיות כפניהם של אלו הנבטים מהתמונות. ובפרט כשישב החנווני עם ילדיו מתלמוד התורה ללמוד יחד (כנראה בהתאם לרמת הלימוד של אבי המשפחה...), היה לימודם רצוף אהבת תורה מבלי לערב בה נושאים אחרים, של פוליטיקה פנים רבנית וכדומה, שכן בעל המכולת הפשוט נעדר הבנה ואינו מתמצא ובנושאים אלו העומדים ב'רומו של עולם' הנשגבים מבינתו. בכך מימש בעל המכולת את שאיפתו לבנים תלמידי חכמים.
ואמנם, לצד החובה להוקיע את הכופרים והמתפשרים ומנהיגיהם האחראים להריסת הדת ולתת דגש לאמיתות התורה ותמימותה בלי פשרה כדרך שהועברה מדור לדור (ומגדולי הדורות היו מגנים את ראשי הפשרנים בפני ילדיהם, כעדות שנמסרו לנו מפי בניהם הרבנים שליט"א), יש להיזהר בכבודם של תלמידי חכמים יראי שמים שהולכים בדרך התורה המסורה לנו, גם כשמדובר ב"חסידות" אחרת וכדומה.
וכידוע, מרנא הסטייפלער העיר שהדבר שהביאו לכתרה של תורה, שבעתות קשות, כשאירעו סכסוכים שונים ומאבקים בעירו ובישיבתו, ניתק עצמו מהסובב וישב ולמד והכניס ראשו ורובו לתוך הגמרא בלי להתרשם מהסובב וזכה לסייעתא דשמיא.