קונטרס קבלת התורה - אבות ובנים
עצות וחיזוק בדמיון הלימוד לנתינתה מסיני
דברי תורה צריכים חיזוק
בימים שקדמו למתן תורה, בעת שעמדו ישראל תחת ההר, "משֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג-ה). ובתוכן דברי הקב"ה למשה רבינו ע"ה, היה איזכור נפלאותיו שעשה הי"ת ביציאת מצרים "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי", ומבטיח לו ש"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" וגו'.
רש"י הביא מדברי המכילתא (שבת פז) "ועתה – אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות".
וכמו בימים ההם, בעת קבלת התורה בחורב, כך גם בכל הדורות כולם, שתחילת קבלת המתנה הנשגבה הזאת, של לימוד תורה מפי הגבורה, מלווה בקשיים ב'התחלתו קשות', כדרכם של צדיקים שתחילתם יסורים וסופם שלווה (בראשית רבה סו, ג). ובשעות אלו נדרש מהאב להתאזר בעוז ובתעצומות להתגבר על קשיים שונים הכרוכים בעמל החיים, וכשיתגבר עליהם יזכה ש"יערב לכם מכאן ואילך".
וכשיחפש, ימצא 'פרצות' בסדר יומו וימצא זמן ללמוד עם ילדיו, שזוהי השקעה לטווח אחרוך, השקעה קטנה עם תשואה גדולה, בזה ובבא, בעולם הזה ובעולם הבא.
והגם שחיי הפרנסה גוזלים את מרבית שעות היום, "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך" – עקבות שדרכו בהם גדולי אומתינו, צדיקי הדורות ומלכי ישראל, כנזכר, שעל אף טרדותיהם בעניני הכלל והפרט והגם שכל רגע בחייהם היה מנוצל באיכות שאין למעלה ממנה, מצאו זמן ללמוד עם ילדיהם, ביודעם שמדובר בשעת קבלת התורה, שכל קיום העולם היה תלוי ברגע זה.
ויתבונן בדעתו, שבעת הזאת, לא רק עם בניו הנוכחים הוא לומד תורה אלא גם צאצאיו וצאצאי צאצאיו כרוכים וקשורים בלימוד זה, ע"ד מחז"ל בקידושין (ל ע"א) שנז"ל "...ומה אני מקיים "והודעתם לבניך ולבני בניך" לומר לך, שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות".
בזה סגולתינו מכל העמים
על נתינת התורה בסיני נאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי" ופירש"י – "שאכרות עמכם על שמירת התורה", "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" ופירש"י, "סגלה – אוצר חביב כמו (קהלת ב) וסגלת מלכים כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת כי לי כל הארץ והם בעיני ולפני לכלום".
סגולתינו מכל העמים מתבטאת בעיקר דרך לימוד האב עם בנו, שהינה יחידאה רק לעם ישראל. ומאז מתן תורה ולאורך אלפי שנים אחר כך לא נמצאה אומה ולשון שהנחילה את הכתיבה והקריאה בתורת האומה כפי שהנחיל היהודי לבניו ולצאצאיו אחריו. רק בעם ה' מעוגן ההוראה להנחיל מאב לבנו את לימוד תורת הדת. ובשעה שכל ילד יהודי התחנך מיום עומדו על דעתו להחזיק בעט הכתיבה וללמוד את הוראה הקריאה, נחשבו כלל האומות כולם לנבערים וחסרי מדע כשהיחידים המכירים את תורתם ודתם היו רק חכמיהם וכהניהם, רק אלו באו בסוד ידיעת הקריאה והכתיבה.
וגם העובדה שלפני כמה מאות שנים, החלו האומות להכיר בחשיבות הענין ולהנחיל את הקריאה והכתיבה לכלל ההמון ואפילו לילדים, היתה העתקה וחיקוי מעם התורה שגלה לארצותם (ואמנם, אותם איים רחוקים ומקומות נדחים ששמעם של ישראל לא הגיע עליהם, נותרו בבערותם ובכסילותם) ובדבר הזה מודים גם חכמי אומות העולם, וההגונים שבהם אף מוקירים תודה על כך לעם ישראל שהחכימו אותם בעיקר גדול זה.
ובשעה זו, שהאדם מתגבר על קשייו וקובע זמן ללמוד עם בניו בתורת ה' ית', מוכיח את הבדלתו משאר האומות, וממילא זוכה לכל הברכות שנאמרו בזה. וגם ירבה בתפילה לפני הקב"ה שרק בלימוד ותפילה גם יחד, יתקיים בו ברכת "וכל בניך לימודי ה'" וגו'.
במיני מתיקה ובמילי דאגדה
על אף הכיסופים והכמיה שהשתוקקו ליום מתן תורה, ראינו לעיל שמכל מקום תחילת כניסתם לעול התורה ולימודה היה קושי בדבר וכדפירש"י שכל ההתחלות קשות.
ומכל שכן בלימוד תורה לילד קטן, שבטבעו אינו נמשך ללמוד*, ולכן יש לפעול באופנים שונים למושכו לתורה, ע"ד מש"כ הרמב"ם (פיה"מ סנהדרין פ"י) "שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות, אלא שהוא למעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש, ובזה הוא קורא ומשתדל לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל, ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק" וכו' (ע"ש בהרחבה, לענין "לעולם ילמוד שלא לשמה" וכו').
* ראיה לזה נלמד מהטעם שהביא הירושלמי על הא דאיתא במשנה שבת (פ"א מ"ג) "ולא יקרא לאור הנר. באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קוראין" וכו', והטעם שהותר לתינוקות ללמוד לפני ה'חזן', איתא בבלי דמשום דאימת רבם עליהם. אמנם בתלמודה של ארץ ישראל (שבת שם) מובא טעם אחר "תני, רשב"ג אומר, התינוקות מתקינין להן ראשי פסקיהן לאור הנר. מיי כדון אילין בעיי דיטפי בוצינא. ואילין לא בעיי דיטפי בוצינא". ופירש קרבן העדה "אילין, התינוקות רוצין שיכבה הנר ולא אתי לאטויי שידליק, ואילין, החזנים רוצים שלא יכבה הנר וחישי' דלמא אתי לאטויי". חזינן, מזה שהילדים חפצים שהנר יכבה ויוכלו לצאת, כי אין מוחם בשל עדיין לאהבת הלימוד.
והדרך למשוך את הילד ללימוד הוא ע"י דברי מתיקה וכדומה (שכנזכר ברמב"ם הדבר מזרז את הילד ללמוד).
ונראה שענין זה עשוי לפתור בעיה נוספת שהורים מתמודדים עמה: ריבוי התענוגים. והמהר"ם חגיז ב"משנת חכמים" (אות ב) הביא מכתיבת יד אביו "מי שנגע יראת ה' ית' בלבבו לקרבה אל מלאכת ה', צריך שיקדמו לו דרכים להדבק בו ית', וצריך לחנוך הנער שיהיה לימוד בטהרה, ולהפרישו מהתענוגים. ועל הטוב יזכר שם הרבנית המיוחסת אמי מורתי שרה תנצב"ה, שהניחני אבא מרי המפורסם בעל מבקש ה', מוהר"ר שמואל בכמוהר"ר יעקב זצוק"ל כבן י"ג שנים, ובן הייתי לאבי רך ויחיד. ועם היות כי אבא מרי ז"ל הניח ברכה אחריו שהיתה יכולה לפרנס אותי כבן מלכים, היא היתה מאכלת אותי לחם צר, כדי שלא אתלמד בגרגרנות כשאר תינוקות. והיא שעמדה לי, כי אע"פ שבאתי בימים לא הצר לי רוב ורוע המאכלים, וזהו עיקר גדול".
חזינן, שתענוגים מזיקים לנפש הילד* (ומכל שכן ריבויים מכהים את הרגש, כי ההרגל נעשה טבע ואובדת ממנו חויית התענוג). ומאידך, ההכרח לא יגונה וכיום, במצב הנוכחי, קשה יותר למנוע לגמרי מקטנים מיני מתיקה וכדומה, ולשנותם משאר ילדי הת"ת.
* ובהספד שנשא אחד מגדולי הדור על מרנא ה"חזון איש" זצ"ל, העיר בתוך דבריו: החזון איש היה אחד, בדורות הבאים כבר קשה שיוציאו "חזון איש" נוסף. אחד המחנכים שמע את הדברים וחרה לו: באיזה כח וסמכות קובע הרב הספדן את עתידו של הדור הבא, לאמור, שבעתיד לא יצמחו אדירי תורה כ"חזון איש"? כשהעלה את קובלנתו על דברי הספדן בפני הגרא"מ שך זצ"ל, השיב לו הגרא"מ שך: שניכם צודקים, אתה צודק שתורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, אבל גם המספיד צודק, כי בימיו של ה"חזון איש" לא היו ריבוי תענוגים כבדורות הללו. ובמיעוט התענוג הוא מקניני התורה.
ולכן נראה שכדי לצאת ידי חובת שתיהם, יש לתחם את נתינת הממתקים והמעדנים לשעות אלו של הלימוד המשותף. בכך תתקבל השעה הנלמדת בנפש הילד טעם של מתיקות. וכשילד יודע שרק בשעה זו יזכה למיני מתיקה, יביא הדבר שיכסוף לבוא השעה, שבא ישב עם אביו ליד השולחן עם ספרים פתוחים שלצידם מיני מתיקה**.
** וכמובן יש גם להשגיח באופן המתנות הניתנות לילד, שלא כאותו אב נבער שנתן לילדו מכשיר תקשורת טמא בשביל שילמד עמו תורה...
ונראה גם ללמוד מדברי הרמב"ם הנזכרים, שעצם נתינת מיני מתיקה לקטנים, עליה להיות למטרה זו, למשוך אותו לדרך התורה.
כמו כן יש לאב לפעול שהלימוד עצמו יהא באווירה טובה, בשפה ברורה ונעימה. ובפתיחת הלימוד יתחיל עם רעיון משונן, שכוחו רב לפתיחת הלב, כדאיתא (שבת ל ע"ב; פסחים קיז ע"א, עיין שם) "כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (ופירש"י שבת שם, "נפתח לבם מחמת השמחה"), לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא". וכן יש לשלב דברי הגדה, ע"ד מאחז"ל (שבת פז ע"א; חגיגה יד ע"א) דברי הגדה המושכין את הלב. ויש להזהיר שלא לאמר דברי הגדה הנראין תמוהים (כעובדין דרבב"ח בבא בתרא). וכתבו בספרים, שבדורות אלו מעשיות של צדיקים פועלים בנפש הילד להלהיבו לעבודת ה' ית' ולאהבת התורה.
וישתדל שיעשה כל תצדקי שהבן יחוש נעימות ויקשיב לדברי התורה הנאמרים מאביו, שעיקר זה גם הוא כקבלת התורה מסיני, וכמובא בזוהר הקדוש (פר' אחרי סט ע"א) "דתאנא, כל מאן דאצית למלוי דאורייתא, זכאה הוא בהאי עלמא וכאילו קביל תורה מסיני, ואפילו מכל ב"נ נמי בעי למשמע מלוי דאורייתא, ומאן דארכין אודניה לקבלי' יהיב יקרא למלכא קדישא ויהיב יקרא לאורייתא, עליה כתיב היום הזה נהיית לעם כו'". [למדנו, כל מי שמקשיב לדברי תורה אשריו בזה העולם וכאילו קיבל התורה מסיני, ואפילו מכל בן אדם גם כן צריך לשמוע דברי תורה, ואשר מטה אוזנו לקבלם, נותן יקר למלך הקדוש ונותן יקר לתורה, ועליו כתוב, "היום הזה נהיית לעם" כו'].
והכל בפנים שוחקות, במתינות ובאהבה אין קץ וכך יכניס אהבת תורה ולימודה בלב הבן. וההפך, חוסר תשומת לב גורם שהלימוד קשה לילד (עיין תענית דף ז סע"ב) ולכן חשוב ביותר שהאב יבוא רגוע לשעה זו. ועל אף הטרדות, יתבונן בגודל יקרת שעה קדושה ונשגבה זו, שהיא דומיה דקבלת התורה ממש, ובתורת ה' ית' מתבטא מעלת היהודי על שאר אינשי, וכל תכלית עמל יומו נועדה בשביל שעה זו.
ותוספת ברכה מרובה יש כשהלימוד בנעימות ובקירון פנים, כקבלת התורה מסיני, כאשר יסד הפייט "עֶלְיוֹנִים שָׂשֹוּ וְתַחְתּוֹנִים עָלְזוּ בְּקַבָּלַת תּוֹרָה הַכְּתוּבָה מִסִּינַי". ובמדרש (שהש"ר ב, יח) ומובא שרבי אליעזר בן יעקב דרש באושא (בבואו ללמד שם תורה בשעת השמד), "וידבר משה והכהנים והלוים אל כל ישראל לאמר, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהייתה לעם. וכי היום קבלו התורה, והלא כבר ארבעים שנה שקבלו את התורה, ואת אמרת היום הזה? אלא מלמד כיון ששנה להם משה את התורה וקבלוה בסבר פנים יפות, העלה להם הכתוב כאלו קבלוה היום מהר סיני, לכך נאמר היום הזה נהייתה לעם לה' א'להיך".
ועוד איתא במדרש (שהש"ר א, נג ועוד) על חז"ל שבעת לימודם "היו הדברים שמחים כנתינן מסיני". ועיין ב"נפש החיים" (שער ד, פי"ד) שמביא עוד מאמרים מהזוה"ק בלימוד תורה בשמחה הוא דומיה דקבלת התורה מסיני והביאור בזה.
ואין צריך להוסיף שלא ילמדם מתוך כעס, שהוא אסור תמיד וכל שכן למטרה נעלה זו. ומובא ("מדרש פינחס החדש" סק"ג) מהרה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א, שהאדם המדריך את בני ביתו בדרך הישר, לא יעשה זאת בכעס כי בכך הוא מטמא את עצמו ומכניס טומאה בהם.
דברות קודש מלהבות אש
ועוד בדמיון לימוד לקבלת התורה מחורב, שכשם שמעמד הר סיני היה בהתפעלות "בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְוֹת וַתַּשְׁמִיעֵם אֶת הוֹד קוֹלֶךָ וְדִבְּרוֹת קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ, בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפָעְתָּ" וכו' (מוסף לראש השנה) וגם הלימוד והחינוך עם הילד יהיה בחום דקדושה, בהוד ובהדר. וילהיב את דברי התורה בנפש בהתלהבות שהשפעתה רבה על הנפש.
וכמסופר על רבי אהרן הגדול מקרלין ששמע מלמד ב"חיידר" מסביר לתלמידיו את הפסוק "ויען לבן ובתואל" וקרא את דברי רש"י הקדוש בקול רך: "רשע היה, וקפץ להשיב לדברי אביו". העיר לו, שיש לאומר בהתפעלות, בשפתיים דולקות ובהבעת סלידה ושאט נפש מחוצפתו של לבן: "רשע היה! וקפץ להשיב לדברי אביו!"
ומובא ב"זהב שבא" שנשאל הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ר"י באר יעקב, על עיקרי החינוך בבית רבו הרב מבריסק (שכידוע כל בניו נמנו על הנהגת היהדות החרדית), השיב "אצל רבינו הרב מבריסק ראינו שעיקרי החינוך לבניו היה לחזק את הלב שלא להתפעל משום דבר, כדי שאם יבואו נסיונות לא יתחשבו עם פלוני ואלמוני, שר או עשיר – שום דבר אינו נחשב, כי אם המבט מה ההלכה אומרת. בכמה וכמה מקרים היה אומר: אנחנו לא מתפעלים מאף אחד... רק מן התורה ונותנה".
לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, נקלעו המהגרים מאירופה שבאו לארה"ב מאירופה, לנסיונות קשים בשמירת שבת, עד כדי עניות ממש והיו שנפלו בזה, אך היו שחרפו נפשם שלא לחלל שבת.
ומסופר על שתי משפחות ששתיהן עמדו בסבך הנסיון, אך רק אחת מהם כל בניה לימודי ה' תלמידי חכמים. לעומתם האחרת, חלק מבניהם פרצו גדר, התרחקו מהדת ונפלו בחילולי שבת.
לימים נפגשו אבות המשפחה באכסניה אחת וסחו על הימים ההם. האיש שבניה לימודי השם סיפר: באותם ימי שישי הייתי שב לבית ובידי מכתב פיטורים, חשתי בהתעלות הנפש, בהתרוממות הרוח, שזכיתי להקריב למען שבת קודש את עבודתי. בני נסחפו בשמחה וידעו שכל עניני העולם מתגמדים ביחס לשמירת השבת. בהגיע חג הסוכות, התנוססו מכתבי הפיטורים בסוכה, כקישוטים וכנוי סוכה.
שמע זאת חברו, נאנח ואמר: עכשיו אני מבין למה אתה זכית שכל בניך תלמידי חכמים בניו לא. והסביר, כי בשונה ממנו, באותם ימי שישי כשהיה שב לבית, שהפך לגהינום, היה מספר בעצב ומרירות על המצב שנוצר עקב עמידתו על שמירת שבת, שמי ידע מה ילד יום...
למשמע דברים ולמראה הפנים 'הבינו' ילדיו שהשבת גורם מפריע וראו את השבת כמכשול, וכשבגרו החליטו שהשבת לא תטריד עד שנגררו לכדי חילולה ר"ל. לעומת זאת, ילדיו של הראשון, ראו והבינו שהשבת היא מעל הכל, שה' יתברך מעל הכל. הדבר החדיר בהם רצון למסור נפש בעבורו ית'. הרי שמכל שכן שהלימוד בהתפעלות שתשפיע על הנפש, שלימוד התורה הוא המחנך ביותר להכרת הי"ת כנז' בפתיחת הספר מרבוז"ל (והרחבנו בעובדות מעין אלו בקובץ אחר)*.
* ונאמר (מלאכי ג, יג-טו) "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱ'לֹהִים, וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת. וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱ'לֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ". ושמענו מבארים, שהתוכחה, שע"י שהולכים קדורנית, בשפל רוח ומקיימים מצוות בעצבות, בכך מבטאים "שוא עבוד א'להים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" ובזה מאשרים דרכם של זדים ומזה נבנים עושי רשעה, שכראותם יהודי שתו"מ שפניו קודרות, אומרים, איננו חפצים להראות כמותו.
ונ"ל בד"א דלכן נבואה זו מהנבואות האחרונות, שהיא כהכנה לגלות, כשירדו ישראל לבין הגוים, אז ביותר להראות פנים שמחות בעשיית רצון הי"ת, כי עי"ז אחינו ישראל ימנעו מלחבור לגוים וידעו מעלתם.
ולבו הזך ונפשו הנקיה והטהורה של הילד מזהה זאת!
והדרך לזה בציור ובהתלהבות דמיון הילד. ומובא על הגרא"מ שך זצ"ל ר"י פונוביז', שהעיר בערוב ימיו (וכידוע זכה לזקנה מופלגת), שעד היום שמורה אצלו ההתלהבות בעניני זכרון מתן תורה, קריעת ים סוף וכדו', ותלה זאת במלמד החסידי, שלמדם בתלהבות וחום דקדושה.
ולעומת זה להרחיק מהבית גורמים, כספרות הנוגדת את רוח ישראל סבא (ולא רק סיפורי רשעים אלא כשמדובר בסיפורי 'צדיקים') המאופיינים בקרירות ובזלזול בתורה הקדושה ובזילות חכמיה. שהציור כח רב לרושם הילד.
וכלל, כבר כתבו בספרים, שכגודל ההתפעלות בעבודת הי"ת ובלימוד תורתו, זוכה האדם שפע א'לוקי לדעת את ה' וללמוד תורתו.
ומהמפורסמות שרבינו הרמב"ם היה חסכן במילים. והררי דפים ושפך של דיו נשפכו להרחיב את כוונת הרמב"ם במילה אחת. לא כן נהג הר"מ בכל הנוגע לשבח הא'ל ברוך הוא, שרבינו משה מרחיב בביטוים בהוד והדר "אדוננו יתעלה" "הבורא יתברך" וכד', והתפעלות מקדושת התורה ומצוותיה מתבטאת בקטעי הלכותיו ובמוסריו שבסופי הפרקים.
ומובא שהרה"ק בעל ה"בית אהרן" מקרלין זצ"ל תלה את הסיבה שבדורות האחרונים לא צומחים עובדי ה' כבדורות עברו, שבשונה מאז היום לא מתפעלים מדברים קטנים... לדוגמה, בעבר, כשאדם זכה לשמור את עיניו מראות ברע בלכתו ברחוב, היה שמח על כך ומודה להי"ת שזיכהו לזה. אך היום לא ניתן דגש לזכות זו ולכן הדבר מתגמד בעיני האדם והקרירות מונעת ממנו להשתדל בשמירות אלו, וההעדר רגש התפעלות דקדושה, גורמת שהאדם לא יתעלה למדרגות גדולות.
והבאנו בספר "שבחי רבי דוד בן ברוך זיע"א", שהגה"ק רבי מרדכי בירדוגו זיע"א ("המרבי"ץ", ממשפחתו ומידידיו של רבינו "אור החיים" הקדוש) התפעל מעוצם התמדתו ומעלתו בתורה של רבי דוד, וכששאלו על כך, אמר שכל מה שזכה היה בשל "התעוררות הדם ברגש עבודת ה'".
והזכרנו שם עובדה ששמענו מפה קדוש מו"ר הגה"ק רבי יהודה מעלם זיע"א, שסיפר על רבו הגה"ק רבי אפרים הכהן זיע"א ראש ישיבת "פורת יוסף", שיום אחד נראו פניו קורנים משמחה, שלא עזבה אותו כל אותו היום. וסיפר בהתלהבות שבאותו יום זכה שניצל מנסיון של שמירת עינים, בלכתו משכונת קטמון (שם קיים סניף ישיבת "פורת יוסף") עד לישיבה בשכונת "גאולה". והיה תלמידו הגר"י מציין, שעל אף שרבי אפרים היה בגיל מבוגר ונודע בגודל עמקותו בתורה ובעוצם קדושתו הרבה, והדבר היה בשעת בוקר מוקדמת, והאוכלוסיה מועטת ודלה בהשוואה לימינו, עם זאת לא זז מלשמור את עיניו ושמח בשמחת המצוה*.
* ומידי דברינו במעלת שמירת העינים ובבקשה לשמירת הצאצאים שיהיו גדולים בתורה, נציין עובדה שבשנת ה'תשנ"ד נפטרה הרבנית מרגלית יוסף ע"ה, אשת הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל. וב"שבעה" בא לנחמו רבי אלעזר אביחצירא זצ"ל (בנו של הרה"ק רבי מאיר) ושאל, ילמדינו רבינו, במה זכה לברכה של "וכל בניך למודי ה'", שכולם ת"ח ומרביצי תורה?
והגר"ע יוסף זצ"ל התחמק מהשאלה ואמר, מתנת חינם... אך רבי אלעזר לא הרפה ודחק, שבוודאי הדבר בא בזכות שלא זוכה לה כל אדם ואף בחז"ל מצינו שתלו את הזכות לבנים תלמידי חכמים בענינים מיוחדים.
לבסוף אמר הגר"ע זצ"ל, שבצעירותו, כשהיה דיין בבית דין היו באים זוגות להתגרש, ומתוקף התפקיד הוצרך לדבר עמהן, לחקור ולדרוש ולנסות להשכין שלום, ובאותו זמן גדר את עצמו שלא ירים את עיניו כלל, ועל אף שהיה מדבר עם הבעל ועם האישה היו עיניו ברצפה ולא ראה עם מי הוא מדבר. ובשמירת העינים תלה את הזכות שנפלה בחלקו.
וגמרא ערוכה במס' מכות (כג ע"ב): "ר"ש בר רבי אומר, הרי הוא אומר (דברים יב, כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל (את) הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וגו' ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר (וכנאמר שם בפסוק כה "לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'"), גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות".
וכך נהג הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, על אף שהיה קצר רואי (שבילדותו למד בחושך לרוב עניותו) ועם שהיה טרוד בלימודו ושאר שמירות מהרהור וכדו', עשה לעצמו סיג על גבי סיג לשמור את עיניו מכל הבטה אסורה.
הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל סיפר שהר' שלמה כהן ישב פעם אצל מרנא החזון איש זצ"ל, לפתע נכנס אברך כבן עשרים ושמונה והחזו"א קם לקראתו ושוחח עמו זמן רב. בצאתו, שאל ר"ש כהן 'מאי כולי האי?' השיב החזו"א, הוא עוד יהיה הראש ישיבה הגדול ביותר בדור. ולמה? משום שהוא לומד בהתפעלות. אותו אברך צעיר היה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, רבם של רבים מראשי הישיבות בדורנו.
בספר "שבט יהודה" לרבי שלמה אבן וירגא מסופר שבמהלך ויכוח שקיים מלך ספרד אלפונשו עם חכמים על היהודים והיהדות, ביקש לדעת על היהודים גם מהפשוטים שבהם ושלח שיקראו לו ג' יהודים שיזדמנו ראשונים. בעלי מלאכה חייט, גרדי, וסנדלר. ועל אף בערותם ידעו להשיב לו דבר דבור על אופניו ואף לגרום לו בחכמה שפיו יענה על שאלותיו. עיין שם. המלך התפעל מחכמתם ואמר "ברוך שבחר באלה. ומ"מ אני תמה איך ישיבו בחלוקים שיש בהם קצת מן החכמה והם לא למדו? אמר טומאש (החכם הגדול בממלכה ע"ש) הם נוטים אוזן מאד אל השמועה והם כמו הנערים, כי למה הנער יזכור יותר מהזקן? מפני שיפלא ממנו כל דבר והדבר הנפלא עושה רושם בזכירה אחר זה".
דגש על האמונה והעברת התורה
על מצוות השם ית', כתב הרמב"ם (ספה"מ מצוה ג), שהשגתה היא בהתבוננות בתורה הקדושה ובחוקים הישרים ובהנחלתם לאחרים*.
* ז"ל, "היא שצונו לאהבו יתעלה, וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחוייבת, ולשון ספרי, לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך" איני יודע כיצד אוהב את המקום? תלמוד לומר, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבוא האהבה בהכרח. וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו ית' ולהאמין בו, וזה כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו, וזה על צד המשל, כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו, הנה אתה בלי ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון ספרי "ואהבת את ה'" – אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר, "ואת הנפש אשר עשו בחרן" ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם, כמו שהעיד הכתוב "אברהם אוהבי", שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתדרש האנשים אליו".
ומזה נלמד שכשאדם לומד עם בנו את חוקי ה' ית', לימוד הנפעל מאהבה (כנזכר לעיל), בכך הוא מוכיח לעצמו את אהבתו להשי"ת וגם מנחיל ללבו של הבן את האהבה להקב"ה. ונראה שבלימוד זה מוכיחים האב והבן שעם כל היותם אוהבים זה את זה, באהבה הגדולה שבין הברואים, אהבתם לבורא ית"ש גדולה יותר. על דרך שרמזו בזה (ש"ך עה"ת בכמה מקומות) "אהבה" גמטריא "אחד".
ולימוד ופעולה הנעשית על ידי אהבה, משתמרת בנפש לאורך זמן. ובפרט כשהדבר נעשה בקטנותו של הילד, שלבו דומה לנייר חלק.
ומהיות שקבלת התורה ענינה "קבלו מלכותי עליהם בסיני" (לשון ויק"ר ב, ד) – קבלת עול מלכות שמים – "אנכי ה' א'להיך" וגו', כך גם האב ישתדל שהלימוד יביא לקרבת א'להים ואהבתו ית'. ועל הצורך ללמד ולהחדיר אמונת ה' לבנים, ועיין לרמב"ם באיגרת תימן "העמידו בניכם על המעמד הגדול ההוא". וכן עיין לגר"מ פיינשטיין ב"אגרות משה" (יו"ד ג ע"ו) בצורך הדבר.
ועיין ב"משך חכמה" פרשת פינחס (כט, א.), "ובמדרש שוחר טוב (תהלים פא) תקעו בחדש שופר – חדשו מעשיכם ושפרו מעשיכם. הביאור, כי על משפט כזה מי יוכל לעמוד? ולזה אמרו שיראו לחדש מעשיהם, הוא להנחיל שמירת הדת ודיעות הצודקות אצל בניהם, הדור החדש, וע"ז אמרו (קידושין ל) כל המלמד תורה לבן בנו כאילו קבל מהר סיני, שזה העיקר להיות הדת חדש וידיעת השי"ת חזק אצל הבנים כמו שקבלו מעצמם, וזה נקרא "חדשו מעשיכם", ועי"ז "שפרו מעשיכם", כי רואין אנו מי שבניו נתרחקו מעבודת השי"ת ואמונתו, גם האבות יחקו כהקופים את מפעלות בניהם לבלי התרחק מאתם הרבה, [ויש אשר מתנצלים כי כוונתם לשמים, כדי שיקובלו דבריהם אצל הבנים במה שיוכלו להועיל], לזה אמר חדשו מעשיכם ועי"ז שפרו מעשיכם, ור' ברכי' אמר 'שפרו מעשיכם וחדשו מעשיכם', כי אם האב נזהר לפשפש במעשיו, אז גם הבן שומר תורתו ונאמן לבבו לאלקיו, ואם רואה הבן כי האב אינו נזהר בקלות, אז אינו נזהר הבן גם בחמורי חמורות, וזה ששפרו מעשיכם ועי"ז חדשו מעשיכם, ויהיה דור חדש נאמן לא'לקיו. ולזה סיים ומה שופר תוקע בזה במה שמונח בפיו ומוציא מזה בצד הרחוק כך כל קטרוגין שבעולם כו' אני שומע מזה ומוציא מזה, פירוש, כי ע"י הדור האחרון אשר יומשך ידיעת השי"ת ותורתו ע"י זה האיש, הלא הוא זכות בלתי תכליתי, מועיל להרחיק ממנו כל רע אשר עליו בקטגוריא מצד הזמן הנוכחי, וזה בכסא ליום חגנו, מלשון יום הכסא (משלי ז, כ), כי יבוא זמן העתיד בדור החדש הבא לידיעת דרכי התורה ע"י עמל האבות וגידולם לתורה".
העיקר הוא הלימוד
במדרש (שמ"ר כט, ט) "אמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן, כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול "אנכי ה' אלהיך", וכן הוא אומר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף" וכו'.
ונראה שעד"ז כך בשעת לימוד קדושה זו, שעליה להיות רק בלימוד תורה ש"העולם שותק ומחריש".
כי עיקר העיקרים הוא עצם הלימוד המשותף. ובאשר לחומר הנלמד, נראה שלא שייך לקבוע בזה מסמרות שהדבר שונה מבן לבן. וכדאיתא (ע"ז יט ע"א) ואין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ וכו'.
וחזינן לעיל מהגמרא בקידושין (ל ע"א) שלימודו של רבי יהושע בן לוי היה בחזרת פרשת השבוע עם צאצאיו. וכתב המאירי שם: "וכן ראוי להקרותו לפניו מה שלמד אתמול ולהוסיף עליו מעט". אמנם יש מצבים שראוי לחזור על החומר הנלמד בתלמוד תורה, ויש מצבים, כשקשה עתיקה מחדתא, ללמוד נושאים אחרים.
יש הורים שבחרו להקדיש עתות לימוד אלו עם ילדיהם לענינים שונים שלא נלמדים כסדר בתלמודי התורה ובישיבות, כישום מאמר התנא (אבות שלהי פ"ה) "בן חמש למקרא, בן שש למשנה" וכו', דבר שלא נהוג בתלמודי התורה והישיבות מסיבות שונות. ויש שבמסגרת זו הספיקו אף לסיים שיתא סדרי ומסכתות שונות מאלו שאינם נלמדים בישיבות. ויש הורים שבמסגרת זו למדו עם ילדיהם את כל כרכי הי"ד החזקה לרמב"ם, והיו שלמדו את כל ד' חלקי הטור או השולחן ערוך, והיו שסיימו ספרי מוסר ויראים, זוהר הקדוש עם פירוש "מתוק מדבש" וכהנה וכהנה – הכל לפי כוחו וידיעותיו של האב ולפי שכלו, רמתו וגילו, דעתו ותבונתו של בן וחפצות לבו לתוכן הנלמד. והכלל, שכל לימוד אהוב לפני המקום ברוך הוא החפץ בעוסקי תורתו.
וכבר הזכרנו, שעיקר העקרים שהזמן שנקצב ללמוד תורה משותף של האב עם בניו, יוקדש אך ורק לתורה ולקדושתה*.
* ומכ"ש שלא לטמא עת קדוש זה בפוליטיקה (כללית או פנים קהילתית וד"ל).
ומדי דברינו בענין זה, נראה להעיר שגם בעתות הנצרכות בדיבורים מעין אלו, יש להיזהר בכבודם של תלמידי חכמים אמיתיים מחוגים וחסידויות אחרים. ובענין זה מסופר, שרב חשוב היושב על מדין תינה לפני הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בשברון לב על בניו שעזבו את ספסלי בי מדרשא ויצאו לעסקים ולפעמים מזלזלים בתפילה במנין ובקביעת עיתים לתורה וכו'. ושאל, איך יתכן, שהוא, לא זכה להגשים את שאיפותיו ובניו לא הולכים בדרך המיוחל, ואילו שכנו, בעל מכולת, שנחשב ליהודי "פשוט", שכל לימודו מסתכם ב"חק לישראל" ובשמיעת שיעורי תורה בערבים, זכה שכל בניו תלמידי חכמים, אברכים חשובים השוקדים באהלה של תורה יומם ולילה, ומעתה נפשו בשאלתו איך יתכן הדבר, במה טעה?
השיב הגרש"ז, ההבדל בינך לבין שכינך, הם השיחות שבבית; כמי שמסובב בחברה של עסקנים ורבנים, מוצא, לפעמים, שנעשו מעשים שאינם כסברתך בהלכה ואת אשר על לבך אתה פורק עם הגיעך לבית ומשתף בזה גם את בני ביתך לאמור להם: רב פלוני לא נהג כשורה, הקל מדאי, החמיר מדאי וכו'... ילדיך, שומעים וחושבים על 'צדדים' אחרים בלימוד תורה... ו'מבינים' שהתורה אינה הראשונה במעלה ואין לימודה ערובה לחיי מוסר אמתיים. הבנה זו חלחלה בהם וחסמה בפניהם את הרצון להיות בני תורה, ומשבגרו פנו לאפיקים אחרים בטענה שגם בלי תורה אפשר להיות יהודי טוב.
ואילו השכן, בעל המכולת, שמהיותו יהודי 'פשוט' שלא 'מבין' בסיסוכי רבנים ועסקנים, הצליח לממש את שאיפתו שבניו יהיו תלמידי חכמים ביוֹדעו וביַדְעוֹ להם כי התורה זה עיקר היהודי. בביתו תלויים תמונות של רבנים מכל הסוגים, במסגרות מכובדות רק בגלל שהם ת"ח דעסיקי באורייתא קדישתא. בניו הבינו שהחלום, השאיפה הנכונה היא להיות כפניהם של אלו הנבטים מהתמונות. ובפרט כשישב החנווני עם ילדיו מתלמוד התורה ללמוד יחד (כנראה בהתאם לרמת הלימוד של אבי המשפחה...), היה לימודם רצוף אהבת תורה מבלי לערב בה נושאים אחרים, של פוליטיקה פנים רבנית וכדומה, שכן בעל המכולת הפשוט נעדר הבנה ואינו מתמצא ובנושאים אלו העומדים ב'רומו של עולם' הנשגבים מבינתו. בכך מימש בעל המכולת את שאיפתו לבנים תלמידי חכמים.
ואמנם, לצד החובה להוקיע את הכופרים והמתפשרים ומנהיגיהם האחראים להריסת הדת ולתת דגש לאמיתות התורה ותמימותה בלי פשרה כדרך שהועברה מדור לדור (ומגדולי הדורות היו מגנים את ראשי הפשרנים בפני ילדיהם, כעדות שנמסרו לנו מפי בניהם הרבנים שליט"א), יש להיזהר בכבודם של תלמידי חכמים יראי שמים שהולכים בדרך התורה המסורה לנו, גם כשמדובר ב"חסידות" אחרת וכדומה.
וכידוע, מרנא הסטייפלער העיר שהדבר שהביאו לכתרה של תורה, שבעתות קשות, כשאירעו סכסוכים שונים ומאבקים בעירו ובישיבתו, ניתק עצמו מהסובב וישב ולמד והכניס ראשו ורובו לתוך הגמרא בלי להתרשם מהסובב וזכה לסייעתא דשמיא.
התחדשות נגד התחדשות
ואמרו חז"ל (קידושין לא ע"ב) יצר הרע מתחדש על האדם בכל יום.
וכתב ב"יערת דבש" (ח"א דרוש ה) בתו"ד בסגולות לבטל חמדת התחדשות היצר הרע, ש"אין לזה תקנה אלא תורה, ולכך אמרו שיהיו דברי תורה חביבים בעיניך כל יום כאילו היום ניתנו, וזה לעומת זה, שזה מתחדש עליו בכל יום ולכך תהיה התורה ג"כ כאילו היום ניתנה, וחביבה לבטל התחדשות היצר הרע, והעושה כן יצליח. וע"ז נאמר (תהילים ב, ז) ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, כי בשעת מתן תורה היו נקראים בנים וזהו שחביבה עליו התורה כאילו היום ניתנה והיום קיבלה מהר חורב, אף הקב"ה מחבבו באמת כאילו היום קבלו התורה, ואמר כאילו היום ילדתיך, בני אתה וכאילו היום באמת קיבל התורה, ולכן אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'".
הנה כי כן, רב חילם של האבות והבנים הלומדים יחדיו, שבלימודם מתחדשת קבלת התורה, והתחדשות זו כנגד היצר הרע שמתחדש בכל יום.