קונטרס קבלת התורה - אבות ובנים
עוד יתרונות בלימוד ההורים עם בניהם
בנוסף לסגולות הנשגבות ללומד עם בניו בפרטיות, שכאילו למדו לו ולבניו עד סוף כל הדורות ולימוד זה נחשב כקבלת התורה מסיני וכו', הובא ברבותינו ז"ל יתרונות נוספים, לאבות ולבנים, באיכות לימוד התורה ובקביעתה ללבם, בהצלת נפשם מיסורים, בעיצוב דמותם הרוחנית והגשמית של הבן ועוד כפי יבואר בעזהי"ת.
וככלל, עצם הישיבה והשיחה בין האבות לבנים יחדיו והשיחה בידיעות התורה מחזק ביניהם את הקשר שביותר מחויב בימינו עקב מרוץ החיים ודמיונותיו המונעים את הכל כך הכרחי בין האב לבנו, על כל המשתמע מכך, כמוסכם בין כל החכמים בכל העולם.
ועוד שבזה יזכו ההורים לשכר עצום בעולם הזה ובעולם הבא, גם האב וגם האם, ובפרט האם – האשה הכשרה שעושה רצון בעלה ומסייעת להם בלמוד תורה, שגדול שכרה מהאב ומהבנים, על דרך דאיתא במס' ברכות (יז ע"א), שגדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, ע"ש ובפירוש "בן יהוידע" שזוכָה "לעטרותיהן בראשיהם" כפי שיקבל הבעל בגן עדן על לימוד התורה שלו. ועיין לרבינו "אור החיים" הקדוש, ב"חפץ ה'" שאשה כזאת תזכה גם בעטרות וגם בכתר תורה ובזיו השכינה, כיון שהן סיבה לבעליהן ולילדיהן הלומדים כאן בעולם הזה ונחשב להם בעולם הבא כאילו הן עצמן הלומדות. ועיין ב"ים של שלמה" (כתובות פ"ב אות ה') שאשה שמשגחת על למוד בעלה ובניה מצווה לכבדה. ועוד כהנה מעלות רבות ונכבדות הובאו בפוסקים בשכרה של אשה גדולה זו.
מוסר האב ותורת האם הם הפועלים ביותר
...כי הלומד תורה עם בנו, מתאחד עמו והיו לנפש אחת, יותר מהלומד מאחד שאינו קרובו... (לשון החתם סופר בדרשותיו, ח"ב דף תי ע"ב)
...כי בטבע בני אברהם אבינו ע"ה כל אחד מתאוה וחושק להעמיד בנו לעמוד חזק ביראת ה' ותורתו, כדכתיב באברהם אבינו ע"ה (בראשית יח, יט), "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", ואף על פי שעל ידי זה הוא מפסיד לעצמו, מכל מקום כאש בוער בו תשוקה זו ללמוד בניו תורת ה' ויראתו, ובאמת מפסיד מצות עשה של עצמו, דכוונת מצוות חינוך מפסיד כוונת מצוה של עצמו, אך לעומת זה שכרו של האב גדול יותר ויותר על שהפסיד לעצמו כדי להעמיד בן צדיק ותלמיד חכם, והיינו "כדי ליתן שכר למביאיהם", כתירוץ הש"ס וכו'... (דרשות החתם סופר, דרוש לשבת שובה, דף כו ע"א).
הלימוד שמלמד האב את הבן, פועל בו על השכל ועל הרגש. כי לימוד שבא מאהבה עושה רושם בל ימחה בלב הנאהב, וכלשון המהר"ל (דברים י, יב) "...כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב עד שנעשה אחד עם האוהב". והאהבה הגדולה ביותר היא אהבת האב לבן (וכלשון הרמב"ם בסהמ"צ, מצווה רפז, בענין אחר), "החזק שבקרובים וגדול האהבה והוא אהבת אב לבן והבן לאב" וכדלקמן. ודברי התורה הנאמרים מאב לבן, מקובלים על לבו באמיתותם, כי האב לא ינחיל לבניו שקר. ועוד, שבכח לימוד זה לתקן את נפש הילד ממידות רעות, וכדלקמן.
ונאמר (משלי א, ח) "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".
ומפרש הרלב"ג בדברי החכם מכל אדם, "הנה המוסר הראשון שיקח, הוא מוסר האב והאם כי הם ייסרו אותו וינהיגוהו בקטנותו ואח"כ יתישר ללקיחת המוסר מדברי התורה. ולזה ענשה התורה העונש הנפלא לבן סורר ומורה מפני שלא ישמע בקול אביו ובקול אמו. ולזה הזהיר זה החכם ואמר שמע בני מוסר אביך ואל תעזוב ההנהגה שתנהיגך אמך בה כי אלו המוסרים שתקנה תחלה מהם הם כמו תכשיטים לך להסיר ממך לכלוך המדות הפחותות" וכו' (ע"ש פי' נוסף על מוסר הי"ת שהוא מוסר התורה)". ועיין עוד במלבי"ם "שהמוסר הראשון שייסר איש את בנו הוא דבר שא"א להטיל בו שום ספק כלל, והוא ברור כדבר המושג בחוש, ומזה יברר שכלל המוסר הוא דבר הנוסד ומושכל בשכל האדם והוא דעת ברור שאין בו ספק כלל" וכו'.
ועוד עיין בספר "העיקרים" במאמר ראשון (פרק יט) שהקבלה הנמשכת מאב אל בן "אי אפשר להכחישו לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה הסרתו כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר" וכו', ע"ש. וע"ע במאמר רביעי (פרק מד) "...כי הקבלה הנמשכת מן האב לבן אי אפשר שתכזב בשום פנים כי לא יבחר שום אדם להנחיל את בנו שקר" וכו'.
ומצינו שלמילה "ידע" יש כמה משמעויות: ידיעה, חיבוב וחיבור. וכנלמד מפרש"י על הפסוק (בראשית יח, יט) הנאמר באברהם אבינו ע"ה "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'" ופירש"י "כי ידעתיו - לשון חיבה כמו (רות ב) "מודע לאישה" (שם ג) הלא "בועז מודעתנו", "ואדעך בשם" (שמות לג) ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו? "למען אשר יצוה" לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי". ולעניננו, כשהאב האוהב מידע את בנו בתורת השם ית' בזה מחברו לשלשלת התורה.
אמש הקרני אבא
בספר שופטים (פרק ו') מובא, שלאחר הנהגת דבורה הנביאה חלה התדרדרות רוחנית קשה בישראל וכתוצאה מכך סבלו ישראל מרורות מהמדיינים, העמלקים ובני קדם, כמתואר שם ובמפרשים. וכעבור שבע שנים כשהגיעו למצב של "וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". והי"ת שלח להם נביא שעודד אותם עיין שם.
באותו זמן, במוצאי חג הפסח, בעת שישב גדעון בן יואש תחת עץ האלה, "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה', וַיֹּאמֶר אֵלָיו, ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן, בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת, וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר, הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן. וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". (בהמשך מגולל הנביא את השתלשלות הענינים עד לנצחונם של ישראל על הצרים אותו בדרך נס ופלא, כפי שעשה ה' ית' ביד גדעון).
גדעון שואל את המלאך, "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת, וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ", ומפרש רש"י ..."אמר לו, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר (תהלים קיד א): בצאת ישראל ממצרים, 'ועתה נטשנו', אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו". הקב"ה אהב את דברי הסנגוריה של גדעון "וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה" – פירש"י, משם מדרש תנחומא, "בכח הזכות הזה שלמדת סניגוריא על בני" –"וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל".
והקשו המפרשים, מהו "אמש הקרני אבא את הלל, ושמעתיו אומר בצאת ישראל ממצרים", וכי גדעון לא ידע עד כה על נס יציאת מצרים? הרי דברים אלו יודע כל ילד יהודי וכאן מדובר בנביא ובמעביר השמועה?! והסבירו בדרכים שונות.
ועל דרך שהובא במהלך המאמר, שדברי ההורים פועלים ועושים רושם על נפש הבנים יותר מכל דבר אחר, נ"ל שכשאר דיבר גדעון עם המלאך, צף ועלה הרושם שנקבע בו בליל אמש, אותו רושם שעושה מוסר האב לבן, ובזה היה לו הכח לטעון את טענת הסנגוריה*.
* הזכרנו כאן את גדעון ולעיל הזכרנו את מנשה. ואח"כ מצינו ב"גלגולי נשמות" לרמ"ע מפאנו (אות פ', א) דמנשה הוא גלגול גדעון, עיין שם.
"שמע ישראל" שגילה ש"ה' אלוקינו"
בעובדה כדלקמן יש כדי להבין מעט על הרושם הנפעל בלב הבנים משיחות הוריהם.
כידוע, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, עמדו היהודים מחוסרי אונים. שמועות עקשניות סיפרו שהרכבות מובילים את היהודים למקום בלתי ידוע. רבים החליטו להפקיד את ילדיהם אצל שכיניהם הגויים, אחרים הפקידו אותם בבתי יתומים נוצריים, כשזיק של תקווה עדין מנצנץ בתוכם, שעם תום המלחמה ישובו לקחתם. אלא שעל רבים מההורים עלה הכורת ונשמותיהם נסקו לשמים, להיכלות גבוהות השמורים ליהודים שהומתו על ידי גויים.
בתום המלחמה עמל הרב כהנמאן זצ"ל להוציא נשמות יקרות אלו מבין הגויים. הוא סובב ברחבי אירופה, פנה לבתים פרטיים, חדר לכנסיות ולבתי יתומים, ובמסירות נפש עילאית עלה בידו לגלות ילדים יהודים רבים שהופקדו שם בעת המלחמה ולהצילם מהשמדה רוחנית.
בתוך כך הגיע לאוזניו שמעה של כנסיה לשם הובאו ילדים יתומים מהמלחמה. הרב פנה לכומר הראשי שעמד בראשות הכנסיה הטמאה וביקש שיהיה לו לעזר וימסור לו את הילדים היהודיים הללו.
הכומר סרב לשתף עמו פעולה, בנימוק שגם אם קיימים ילדים יהודיים בכנסיה, הרי שהם שכחו את עברם וכבר נטמעו בין הילדים הגוים ולא יעלה על הדעת להניח את האצבע ולקבוע זה יהודי וזה גוי – קבע הכומר והציע לו לוותר על הענין.
אולי בכל זאת תתן לי לשוחח עמם? – ניסה הרב את מזלו.
"בשום פנים ואופן, לא!" – נחרץ הכומר, "אתן לך רק דקה אחת. אם תצליח בדקה זו לגלות את היהודים, הנה מה טוב..."
חכך הרב בדעתו והסכים.
הכומר גיחך לעצמו, וכי מה מסוגל לעשות הרב הזה בדקה אחת? – תהה בלבו אבל הסכים לדרישה והכניסו לאולם חדר האוכל של הכנסיה שם סעדו כל ילדי המוסד את ארוחת הערב.
הרב כהנמאן נעמד למול השולחנות הארוכים וקרא בקול מלא רגש: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד".
ואז קרא דבר שהפליא את הכומר עד מאוד: מבין מכאלף הילדים שאיישו את האולם, קמו כמאתיים ילדים, רצו לעבר הרב כשהם קוראים ביללה: "מאמי"! "מאמא!"
הכומר יצא מגדרו בהתפעלות ואמר לרב: שכנעת אותי, אכן, מסתבר שאלו ילדים יהודים ואתה רשאי לקחתם, אך עליך להסביר לי מה קורא כאן? איך זה שבאמצעות פסוק אחד הצלחת לגעת בנימי נפשם של הילדים ולהחזירם לעברם, להזכיר להם את צור מחצבתם?
השיב הרב: הילדים הללו נולדו להורים האמונים על שמירת תורה ומצוות. על אף שמכורח המציאות והשמדות שנתחו על ראשיהם, לא התאפשר להם להעניק לילדיהם חינוך יהודי כדבעי כי בגיל רך נפרדו מהם, הרי שעל דבר אחד לא וויתרו: מידי לילה, קודם שהאם הרדימה את בנה, היתה קוראת עמו פסוק קדוש זה, שתוכנו מעיד על היותו נצר לעם התנ"ך, שבו שבחר הא'ל מכל משפחות האדמה. לפעמים היה מדובר בעולל רך שאפילו לא יכל לחזור על המילים, אך העובדה שאלו יצאו מפי האם אוהבת, נחרטה בלבו ונקבעה בנפשו. כל שעשיתי במעמד זה, הוא להוציא מנבכי המוח אל המודע את המשפט היהודי שנחרט שם ולא נמחה על אף הטלטולים והגלויות.
בעובדה זו יש ללמדנו, שכשהתורה מעוברת ע"י אבא ואמא אוהבים, לא נמחית במהרה. גם סופות קשות לא יכולות למחות כתב זה החרות על הנפש, באש יוקדת של אהבת אב ואם לבנם*.
* מכאן תוכחה להורים, ביניהם שומרי תורה ומצוות, שמרדימים את ילדיהם בסיפורי בדים ובשירי ערש (הרס וארס) ופזמונים זולים וד"ל.
מידי דברינו ברב מפוניבז' ובפעולותיו הברוכות לאחר חורבן יהדות אירופה, נביא מדברים שהובאו משמו בעת ששקד על הקמת הישיבה הגדולה. באותם ימים דיבר הרב על ישיבה גדולה שישבו בה שלושת תלמידי חכמים, שתהווה מגדל אור וכו' וכו'. רבים ראו בחזונו דבר בלתי אפשרי והתקשו להכיל ולקבל את רעיונותיו. הרב כהנמן הוסיף ואמר שיסוד הישיבה כבר התחיל לפני שנים על ידי אמו בהיותה בחוצה לארץ. הוא סיפר על שנות ילדותו באזור קר וקפוא. הבית היה עני והבטן היתה ריקה. אבל חום של התורה הקדושה חימם את ליבם ולימוד התורה השביע את נפשם. הם היו חמשה אחים ורק מעיל אחד וזוג מגפיים היה בבית. ערב יום הלימודים הראשון, התפתח וויכוח בין האחים – מי יזכה ללכת מחר לתלמוד תורה, שהרי לא שייך לצאת בקור כזה ללא ביגוד מתאים. כל אח טען להגנתו שלימודו נחוץ יותר ולכן לו הזכות לצאת מהבית לבית המדרש, לחיידר וכו'. אמו עקבה אחר הדיון המסעיר ולא הגיבה. למחרת מוקדם בבוקר, העירה האם את האח הגדול וזרזה אותו לצאת לישיבה. מיד ובזריזות לבש את המעיל, נעל את המגפיים. כל הדרך לישיבה ליוותה אותו האם ובהגיע לבית המדרש ביקשה שיוריד את המעיל, יחלוץ את המגפיים. משם פנתה לבית וכמעשה הראשון עשתה לאח השני, השלישי, לילד שלמד בחיידר, לקטן שלומד אותיות קדושות – את כולם, כל אחד לחוד, ליוותה הצדקת מביתה למקום לימודם. טלטולים אלו בקור הנורא פגעו בבריאותה, הסבו לה קורת רוח מרובה שזכתה לזה בזכות התורה. הרושם הזה נחקק בלבו הטהור של ראש הישיבה ומייסדה וזה נתן לו את הכח והסיוע ליישם את חזונו פי כמה ממה שתיאר, כשהמפעל האדיר שהקים היה אם לישיבות רבות.
כתריס בפני רוחות זרות
והמהר"ם חגיז ב"משנת חכמים" (אות ג) הביא מכתיבת יד אביו, שבין הדרכים המקרבים את הנפש לה' ומביאים לדבקות בו ית' "גם צריך ליזהר במיעוט חברים. וא"א זצ"ל יותר היה רוצה שאלמד עמו שעה אחת בבית, כי לא היה יכול להתבטל עמי כל היום לפי שהיה עליו טורח הצבור, ממה שאלך למקום ערבוביא, מחברים מרובים. ואם אי אפשר בלי חברים יהיה מובחרים ומלומדים בדרכים הטובים, ולתת עליהם עול כבד כמשרז"ל (כתובות נ ע"א) "כבר שית כבר שבע ספי לי' כתורא", כי בזה לא ישאר להם פנאי לבלות הזמן בדברים בטלים. וצריך לקבוע עתים ללמדם חכמה ומוסר ויראת ה', שהיא אוצר הכל וקודם כל, ודבר זה וכל כיוצא בו תלוי במלמד שיהיה ירא שמים ולא יעשה מלאכת ה' רמיה, כדי לקבל פרס ולא יותר. עד כאן דבריו ז"ל"*.
* המהר"ם פותח את ספרו "משנת חכמים" (שענינו ביאור כ"ח קניני התורה) בעצות הכוללות לימוד וחינוך שכתב אביו הקדוש רבינו יעקב חגיז בעל ה"עץ חיים" ו"הלכות קטנות" זיע"א. ובאות א' מרחיב לבאר את דרך החינוך והלימוד שנהגו בעיר הקודש צפת בתקופת מרן ה"בית יוסף" והאריז"ל ושהנהיג הדבר גם בירושלים עיר הקודש, ע"ש בהרחבה.
ואם בדורו, דור דעה, בירושלם דדהבא, ההגנה להיזהר מחברים (ושים לב שוב לסגנון דבריו הק') והעצה לזה היא לימוד משותף עם הבן, על אחת כמה וכמה בדורות אלו, שכל הבלי העולם מוגשים ונגישים ביד הקטנים, שיש לתת את הדעת על כך, ולקחת פסק זמן במהלך היום ללמוד עם הילד ביחידות.
וכבר אמרו צדיקים שיגיע עת של ירידת הדורות ברגש עבודת הי"ת גם אצל החרדים על אף שיהיה ריבוי תורה... ובאותם ימים, יחד עם המגורים בסביבה של תורה ושליחת הילדים לת"ת הטובים ביותר, יהא להכיר את המצב לאשורו, ולחנך בתוך הבית את הילדים לחום דקדושה, לעבודת השם כדרך ישראל סבא ולא כדרך המתחדשים**. ובסייעתא דשמייא, לימוד תורה משותף מסייע לזה מאוד.
** ומובא מהמחנך הנודע הרב יחיאל יעקבזון, ששמע מהגאון המקובל רבי יואל קלופט זצ"ל מחיפה, שיגיע עת שיצטרכו לרשום על דלת הבית מבפנים "כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואני וביתי נעבוד את השם"...
וכלל, עיצוב חייו של הילד הוא מהבית יותר מכל מקום אחר, וכמאמר אביי (בסוף מס' סוכה) "שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה", ופירש"י "משל הדיוט הוא, מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאמו שמע". וע"ש ברש"י מקורות נוספים, שגם אם לא שמע בפירוש, אך התנהגות האב או האם בדרכי עבודת ה', משפיעה על הילד.
והגאון בעל "חוות דעת" זיע"א כותב בצוואתו (אות ה-ו ע"ש עוד) "כאשר יהיה לכם בנים, מאוד צריך תגבורת רחמים בכוונה גדולה שיתן להם השי"ת לב להבין ולהשכיל בתורה ובמצוות וכו'... ובפרט בשבת ויו"ט תתנו השגחה יתירה על בניכם לבלתי יתחברו עם ילדים חצופים, כי מאוד צריך שמירה לזה וכו'. וכאשר יגיע לבן שמונה ותשעה תראו ללמוד עמהם מסכת אחת כסדר, והבנים ישנו אותה תמיד עד שתהיה שגורה בפיהם, כי אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים וכו', ותראו גם כן שיבינו הלדים מוצאי הדינים ממה שילמדו וכו'... "
לימוד זה מסייע להחדרת מוסר התורה
איתא בזוהר הקדוש ריש פר' תולדות (ח"א קלא ע"א) פתח רבי חייא, שכשרצה הקב"ה לברוא את עולמו היה מסתכל בתורה בכל פרט ופרט, "תא חזי, כד בעא קב"ה וסליק ברעותא קמיה למברי עלמא, הוה מסתכל באורייתא וברא ליה, ובכל עובדא ועובדא דברא קב"ה בעלמא הוה מסתכל באורייתא וברא ליה, הדא הוא דכתיב (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון ואהיה". "אמון – אומן. התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם והתורה אמרה "בראשית ברא אלהים" ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו".
וביארו בזה, שכל מוסר העולם והנהגתו הכל נפעל על פי התורה הקדושה, רק מוסר כזה יכון וכל מוסר אחר ידון לכשלון.
והעירו גדולי המחנכים, שכשהורים מצווים על בנם לעשות או להמנע מפעולה מסויימת בנימוק ש'ככה הם אמרו' ועליו לקבל דעתם, או מהטעם שהדבר יועיל או יזיק לעולם ולחברה וכדומה, עלול הילד להבין בדעתו שהיות וזו רק דעת ההורים או שכך החברה החליטה בדעתה, אין זה בהכרח שהדבר אסור או מותר... רק שלדעתם כך הוא, אמנם עליו לשמוע להוריו כי כוחם גדול מכוחו והם השולטים בו... ויחשוב בדעתו שאם כך הם פני הדברים, כשאגדל והכח יהיה בידי, אוכל להתנהג כראות עיני ואם כוחי יגבר אולי אשנה גם את החברה...
אבל כשההורים מטעימים את ההוראה בנימוק שהדבר אסור או מחויב משום שכך הורה מלך העולם וציוונו על כך בתורתו הקדושה וגם הם וגם הוא מחויבים לבצעה או להימנע ממנה, יודע הילד שהדבר לא ישתנה לעולם, ועד זקנה ושיבה הוא חובתו נתונה למלך העולם. (וגם כשמדובר בהחלטה שההורים חשבו עליה ואין לה קשר ישיר למצווה או עבירה שבתורה, יש לנמק את ההחלטה ולהסביר לילד שבכך הוא מקיים את מצוות השם ית' שציווהו לשמוע להורים, וכל הסמכות שלהם לצוות לו איך להתנהג, באה ממנו יתעלה, שהוא והם כפופים לו.)
וכשהאב קובע עיתים ללמוד עם בנו, חודרת בנפש הילד הידיעה שגם הוא וגם אביו מחויבים לגדול שמעליהם, להוראות שבתורתו, ומתחזקת בו ההכרה שהמוסר אינו אנושי, שיכול להשתנות לפי מצבי רוח חולפים של בני תמותה המונעים מאינטרסים ונגיעות, אלא מקור המוסר הוא בסיני (כדרך שפירש רבינו עובדיה מברטנורא בריש אבות), ומוסר כזה, שנקבע על ידי בורא האדם וטבעיו, לא יכול להשתנות לעולם.
ונראה שההנהגה זו ששתיהם כפופים לאב אחד גדול ויחשבו מחשבות איך לעובדו, לאהבו וליראה אותו, יוצרת כעין 'חברות' בריאה בין האב לבן, כזאת שייקל לבן לשתף את האב במצפוני לבו, לא רק כבן לאב אלא גם כחבר לחבר.
שח בפנינו רב ידוע, שבעוד שבניו הבוגרים יצאו תלמידי חכמים ומהם מורי הוראה, בניו הצעירים לא היו כמותם (בלשון המעטה...) לא בענינים של בין אדם למקום ולא בבין אדם לחברו... והוא תלה זאת בכך שבניו הראשונים ראוהו יושב ולומד בבית ואילו הבאים אחריהם בקושי ראו זאת. זאת ועוד, שבצעירותו נהג לקבוע זמן ללימוד עם ילדיו ברגיעה ולימוד זה החדיר בהם אהבת התורה. אך עם השנים נמנע ממנו הדבר מסיבות שונות (שלכאורה מוצדקות, נוכח הני הרפטקאי דעדו עליו) ומיעט ללמוד עם בניו וגם כשלמד עמהם היה זה מתוך לחץ וקושי. והגם שילדיו הצעירים למדו באותם מוסדות שהתחנכו אחיהם הבוגרים וחונכו אצל אותם מחנכים (שעקב הנסיון שצברו אף השתבחו עם הזמן), מכל מקום חסרה להם השפעת הלימוד עם האב.
תוספת ברכה וקדושה בלימוד בארץ הקודש
סלסול וברכה, קובעים לעצמם יושבי ארץ ישראל המחנכים את בניהם לתורת ה' ית' וקובעים זמן ללמוד עמהם יחד בתורתו, שזוכים להיות מנוחלי עוה"ב, על דרך מאחז"ל (פסחים קיג ע"א) "אמר רבי יוחנן, שלשה מנוחלי העולם הבא הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבתות". והובא בטור (או"ח סי' רצו).
וכתב המקובל הא'לקי רבי מאיר גבאי זיע"א ב"תולעת יעקב" (סוד מוצאי שבת) "לטוש עיני שכלך ותראה איך השלשה דברים שהזכיר הקדוש הזה רומזים דבר אחד, והוא הדעת כי ה' הוא הא'להים אין עוד". עיין שם וראה בקשרם של השלושה שהם אחת.
ונעתיק דבריו לענייננו, "והמגדל בניו לתלמוד תורה, כי התורה משפט א'להי הארץ ואי אפשר לדעת ליראה את השם הנכבד והנורא אם לא על ידי תורתו התמימה, והעוסק בה הרי הוא עוסק בבנין העולם כי היא קיומו, ומחבר תורה של מעלה להקב"ה, צדק ושלום נשקו (תהלים פה, יא), ואז המאור הנעלם הנקרא עולם הבא מריק השמן הטוב כי הברכה שורה על דבר שלם והמלכים נועדו עברו יחד ובשמחתם לא יתערב זר, ומודדין מדה כנגד מדה לגורם זה שנוחל העולם הבא כי מפרי מעשיו ישביעוהו. והנה האב היה סבת זה כי גדל בניו לתלמוד תורה הגורם זה, ועוד מדאמרינן בפרק קמא דקדושין (ל ע"א) אמר ריב"ל כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. והנה הדור ההוא אשר עמדו על הר סיני כולם זכו לחיי העולם הבא, והמלמד את בניו תורה הרי הוא מכללם". וע"ע שם ב"תולעת יעקב" לענין ישיבת א"י והבדלה.
ונראה לצרף לזה, מאמר חז"ל במס' ברכות (ה ע"א) "תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן; תורה וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מנין, שנאמר (תהלים צד, יב) "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ה), "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" וכתיב בתריה (שם פסוק ז) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה". העולם הבא, דכתיב (משלי ו, כג), "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר".
ועיין ב"בן יהוידע" שדווקא הרוצה לזכות לשלושתן, דהיינו שיהיה בעל תורה וגם יושב בארץ ישראל וגם יזכה לעולם הבא, לא יזכה לשלש אלה ביחד, אלא רק על ידי יסורין, עיין שם.
חזינן, שהן ג' הדברים שהזכיר רבי יוחנן במס' פסחים הם חטיבה אחת, והן ג' מתנות שהזכיר רשב"י במס' ברכות הם אחד.
ונראה ללמוד מזה שביותר מתווסף מעלה על מעלה כשהאבות לומדים עם בניהם בארץ ישראל, פלטין של מלך, שהוא מקום הקדושה וכל צדיקי הדורות התאוו לבוא אליה רק מתוך מטרה לקיים בה ללמוד את תורת ה' ית' ולקיים את המצוות התלויות בה, וכל כוונה אחרת, כשדר שם דרך מקרה או כמקלט 'לאומי' – שהיא מקום מולדתו וכדומה, פוגמת בישיבת ארץ ישראל (כמובא בהרחבה ב"פני יהושע" כתובות קיט ע"א; אוה"ח הק' קדושים ויקרא יט, כג; של"ה הק' ועוד רבים.)
ואף שהדברים אמורים כשמוסר את בנו גם למלמד ללמדו, מכל מקום נראה שרב המעלה כשגם הוא עצמו לומד עם בנו תורה. ובפרט כשהישיבה בארץ ישראל כרוכה בנסיון של ישיבה תחת שלטון חילוני, שיש להוסיף להשגיח בעינא פקיחא על קדושת הבנים, ויחד עם שליחתם לתלמוד תורה ילמוד עמהם גם ביחידות. והקשיים הכרוכים בזה נכללים ביסורי ארץ ישראל ותלמוד תורה, שזכרם רשב"י זיע"א.
המחיר משתלם
כשנתבונן בעמל היום יומי של האדם, ניווכח שרובו ככולו מושקע למען הילדים. וכדרך שהמליצו "את עמלינו" – אלו הבנים.
ועיין למבי"ט ב"בית א'להים" (שער התשובה פ"י) בכח לימוד האבות לבנים שבכך האבות מצילים את בניהם מיסורים ומעוונות ויש להם בזה זכות אבות, עיין שם בהרחבה.
וכשנתבונן, הצלת זו לבנים היא בעצם הצלת לאבות עצמם. כי כל מה שיעניק האדם לבניו, חום, אהבה, רווחה כלכלית, חיים של אושר ועושר וכהנה וכהנה, אינו שווה ערך למה שהבן יכול לתת לאביו לאחר פטירתו, וככל שישמור האב את בנו מיסורים בעולם הזה, הרי זה כאין לעומת מה שהבן יגין ויציל את אביו מיסורים בעולם הבא, כאשר הרחיב בזה ב"ראשית חכמה" (פרק 'גדול בנים'), "גדולה הצלת בנים לאבות מהצלת אבות גדולה לבנים, שהאבות אין מצילין את בניהם אלא מן היסורין בעולם הזה בלבד ומזכין אותן בעושר כשהם חיים ומזכין אותו הכח, אבל ליום הדין אינם יכולים להצילם מדינה של גיהנם, שנאמר (דברים לב, לט), ואין מידי מציל, לא אברהם מציל ישמעאל בנו ולא יצחק מציל עשו בנו, אבל הבנים מצילין אבותיהם מדינה של גיהנם בין גדולים בין קטנים וכו'. והביא דוגמאות והוכחות בכחו הרב של הבן, ובפרט הקטנים (ע"ש) להטיב לאביו שאין לו דמיון לכל הטובות שיעשה האב לבן בעולם הזה, ע"ש בהרחבה.
וכל שיתן האב לבן אינו כקדיש אחד שיאמר עבורו לאחר פטירתו. ומכל שכן וקל וחומר בלימוד תורה שילמד הבן בעולם הזה. וככגודל איכות התורה כך ייטב לאביו, ולרוב קדושת התורה וטהרת הבן, כן יגדל איכות הקדיש שיאמר עבורו*.
* ומסופר על צדיק מצדיקי הדורות, שבאה לפניו קשישה אחת ושחה בפניו, שבעת לידתו היתה אמו חלשה עד מאוד, ואביו הצדיק שכרה שתניקהו, והתנה עמה שבכל אותם הימים תנהג בסייגים שונים, תאכל רק מאכלים מיוחדים וכו' וכו', כדי לשמור על הילד בקדושה ובטהרה. והיא הסכימה ועמדה בכל הדרישות. כעת, חשה המינקת שימיה ספורים והיא מבקשת שהצדיק יגמול לה בכך שיאמר קדיש לעילוי נשמתה יען שלא השאירה זכר בעולם הזה. הצדיק הסכים. וכעבור זמן מה הלכה המינקת לבית עולמה. מאז הקפיד הצדיק לאמר בכל יום קדיש עבורה. ולילה אחד באה המינקת בחלומו ושחה בפניו על עוצמת הקדיש שהעלה את נשמתה להיכלות גדולים ביותר. כי אין דומה קדיש שנאמר מיהודי הדבק בהקב"ה ושוקד על תורתו, לקדיש הנאמר מאחר.
וההפך, ההפך. וללמוד מעט על ההשלכות שבאמירת הקדיש בהתאם לאומר הקדיש, עיין בספר "מנחת יהודה" לרבי יהודה פתייא (הנקרא "רוחות מספרות"), שבאחת השיחות שקיים עם רוחה של אישה, סיפרה לו על היסוריה הנוראים שהיא מקבלת על חטאיה בעולם הזה, ובתוך דבריה אמרה: "וכאשר אומרים הקדיש על נשמותינו, ניקח מעט נחת רוח, כמו רגע אחד בלבד, כי בעוונות אין עכשיו אומרים הקדיש כהוגן וכראוי אלא בהבלעה ובחיסור אותיות, ופסולים הם, ומה גם, האומרים קדיש הם רשעים ומחללי שבתות". ה' יצילנו.
ולפי האמור, ברושם העז הנפעל בנפש הילד בלימוד משותף עם אביו, לימוד זה יסייע לילד שגם כי יזקין לא יסור ממנה ובזה ימצא אביו חיים וטובה נצחית גם לאחר אריכות ימיו ושנותיו.
היכל רם ונישא בשמים ללומדים עם בניהם
כתב רבינו משה חגיז זיע"א ב"משנת חכמים" ("בתלמוד" אות ו) בתו"ד על מעלת וחיוב למוד התורה וללמדה לבניו וגם לכל ישראל: "ולימוד התורה כבר ידעת שהוא כנגד כולם וחביב לימוד התורה לקטנים לפני הקב"ה, עד שאמרו רז"ל (שבת קיט ע"ב) אין העולם מתקיים אלא בהבל תינוקות של בית רבן. ובזוהר ח"א דף מ"ז ע"א אמרו ומאן מקיים עלמא קל ינוקי דלעאן באורייתא, ועוד ב"ח נ"ד צ"א ע"ב שם במעלת מי שמתעסק בלימוד בניו הא כדין ההוא בר נש שלים עי"ש, דאמרו עוד כי יש היכל ברקיע שעתיד הקב"ה לעטר בו מלך המשיח, ונקרא קן ציפור, וג"פ בשנה הקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן, ומראה להם זה המקום, וזה (תהלים פד, ד) "גַּם צִפּוֹר וגו' אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ", כלומר זה מדבר באותם הצדיקים אשר בעולם הזה נתעסקו בבניהם ושמו אותו אותם ללמוד "אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה'" עי"ש, והטעם פשוט ומבואר לפי שמראה חיבתו יתירה אצל המלך, כי הרי הוא מתעסק תדיר לדעה אורחותיו ומשתעשע בקריאת גבורותיו וגזרותיו כדי שלא יכשל בשום אחד מהם, ומשתדל ללמד את בניו חוקי המלך והדרך להשיג רצונו, ולהשמר מלהמרות את פיו, ומעבור על שום דבר קטון מרצונו ובשבחו של אברהם כתיב (בראשית יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", א"כ גם אנו בני בניו אחריו, ע"י לימוד תורת א'להינו וההתעסקות וההשתדלות בה ללמוד וללמדה יומם ולילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' לדעת אורחותיו, מתוך הפלפול והויכוח מתבררים כמה דברים טמונים וספונים היוצאים לאורה מאת ה' המלמדנו להועיל דודאי נשיג לדעת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט כי באלה חפצתי נאם ה'".
והמהר"ם מציין שם (באות ג') שכך נהג סבו באביו, היה משתדל ללמוד עם בנו לבדו מידי יום, על אף היותו טרוד בעניני הציבור.