קונטרס קבלת התורה - אבות ובנים
מעט במעלת הלומד עם בנו תורה
יום המעמד הגדול והנשגב אשר עמדנו לפני ה' א'להינו בחורב בהיגלות אבינו מלכינו א'להינו בערפלי טוהר, בהשמיענו את דבריו מלהבות אש, לא סר ולא יסור מלבנו לעולם הודות למצווה (דברים ד, ט-י): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ'לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב".
הצו הא'להי קויים במלואו. ומאז שמע עם קול א'להים ויחי, משה ידבר והא'להים יענהו בקול, ממשיך להדהד קולו של הא'ל – קול גדול ולא יסף, ולפעום בלב פרטי העם, בלב כל יהודי ויהודי שרגליו עמדו על הר סיני ועד עתה.
והגם שחלפו למעלה משלושת אלפים ושלש מאות שנה מאותו מעמד מלא הוד ועל אף שצאצאי העומדים תחת ההר מצאו עצמם בצוק העיתים, שעה שמצו את כוס התרעלה בשמדות וגלויות, מצאום רעות רבות וצרות, גם בשעות הקשות בהיותם נתונים בשפל המדרגה, גולים, דווים וסחופים, כשחרב הכורת מרחפת על ראשי עם ה', ידע האב לספר לבנו וידעה האם ללחש לילדה, את מקור מחצבתם, לגלות את אוזנם, לתאר בפניהם ולהמחיש למוחם ולבם את עוצמת היום הגדול והקדוש ההוא המאחד ומדבק אותם לעם האחד המיוחד והמאוחד בא'ל אחד הוא א'להינו ה' א'להים חיים ומלך עולם – ואתם הדבקים בה' א'להיכם חיים כולכם היום.
ואכן, איזכור המאורע ההוא הפיח בעם בני א'ל חי רוח חיים ובכח זה זכו הדורות הבאים להתנער מעפר, לקום ולתת פאר תחת אפר, ללבוש בגדי תפארת ועטרת מלוכה, להתרומם מההריסות ולהכריז קבל עם ועולם: נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב.
הוראה זו, של העברת תורת הא'ל, מהאבות לבנים ולצאצאים מדור לדור, מקורה עוד בשחר התהוותינו, באהוב הא'ל ית"ש באברהם אבינו עליו השלום, שהקב"ה משבח, משתבח ומתפאר בו (בראשית יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו – לכן אני מחבב ואוהב אותו (עיין רש"י) – לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".
מעלות יתירות באיכות לימוד התורה
פסוקים רבים מורים על רצון הי"ת שנעביר את מצוותיו ונלמד את תורתו הקדושה לבנים ולצאצאים. "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" וגו' (דברים ו, ז), "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (שם יא, יט) ועוד.
הגם שחובת האב ללמד את בנו תורה מקויימת כשוכר עבורו מלמד בתלמוד תורה, כדנפסק בטוש"ע (יו"ד סימן רמ"ה סע"ד), מכל מקום, נראה שעיקר חשיבות הדבר הוא כשהאב בעצמו מלמד את בנו תורה, ועל כך נסוב מאמרינו זה.
ואמרו חז"ל על מעלת המלמד תורה לבנו ולבן בנו (קידושין ל ע"א) "...ומה אני מקיים (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך" לומר לך, שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, ... דתניא "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט). אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין? ת"ל "והודעתם לבניך ולבני בניך". אם כן מה ת"ל בניכם? בניכם ולא בנותיכם. אמר רבי יהושע בן לוי, כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני שנאמר, "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב".
ובהמשך מובאת עובדה בהנהגתו של רבי יהושע בן לוי: רבי חייא בר אבא מצא את רבי יהושע בן לוי ואת ילדו בדרכם לבית המדרש ושם לב שראשו של רבי יהושע עטוף בסדין פשוט (רק כדי שלא ילך בגלוי ראש) ולא בסודר החשוב. לשאלת רבי חייא מדוע אינו עטוף בסודר החשוב?
השיב רבי יהושע שהוא ממהר ללמוד עם ילדו בבית המדרש. תמה רבי חייא, בשביל זה מיהר כבודו כל כך, עד שלא התעטף כיאה לו בסודר חשוב?
השיבו רבי יהושע, הרי נאמר "והודעתם לבניך" ומיד לאחריו נאמר, "יום אשר עמדת לפני ה' א'להיך בחורב", ומכאן שהלומד עם בנו כאילו קיבל את התורה מהר סיני, ולכן אני ממהר ללמוד עמו.
דבריו של רבי יהושע חדרו ללבו של רבי חייא ומאז לא היה טועם ארוחת בוקר – שכללה מעט בשר על גחלים, עד שלמד עם ילדו תורה, שב על מה שלימדו אתמול ומלמדו לימוד חדש, ורק אחר כך היה סועד את סעודתו.
בדרך זו נהג גם רבה בר רב הונא, שלא טעם אומצא בשר, כנ"ל, עד שהלך עם ילדו לבית המדרש*.
ז"ל התלמוד: "רבי חייא בר אבא אשכחיה לרבי יהושע בן לוי דשדי דיסנא ארישיה וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא. אמר ליה, מאי כולי האי? אמר ליה, מי זוטר מאי דכתיב "והודעתם לבניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב!" מכאן ואילך, רבי חייא בר אבא לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא ומוספיה. רבה בר רב הונא לא טעים אומצא עד דמייתי לינוקא לבית מדרשא".
בגמ' נזכר "ינוקא" ויל"ע אי מדובר בבנו או בבן בנו, ועיין לקמן מהעובדה שהובאה מהירושלמי.
בפירוש "בן יהוידע" שם מאריך רבינו יוסף חיים לבאר טעם לכך שחז"ל פירטו "דאכיל אומצא", כלומר שאכלו בשר לארוחת הבוקר, ע"ש בזה. וכתב "...וכל זה עושים כדי להורות שאנחנו אוכלים הבשר שהוא מותרות, מכח התורה של תנוקות של בית רבן דהעולם קיים עליה, ואנחנו זוכים במותרות בעבור למודם".
ומעובדין דריב"ל חזינן גודל המעלה בלימוד בצוותא עם ילדו (ועם הנכד, כדלקמן) ממש, יתר לימוד עם אחר.
בירושלמי מסכת שבת (פ"א ה"ב) מובאת עובדה נוספת על רבי יהושע בן לוי, בגודל זהירותו ללמוד עם בן בנו. ובכל יום שישי היה רגיל לשמוע את הפרשה מנכדו.
ערב שבת אחת שכח ויצא להתרחץ באחת מהמרחצאות של טבריה. התלווה אליו רבי חייא בר בא ורבי יהושע היה נסמך על כתפיו. לפתע, כשנכנס לבית המרחץ, נזכר שעדיין לא שמע את הפרשה מבן בנו, כפי שנהג מידי שבוע. מיד יצא ושב לביתו.
כך סיפר רבי דרוסי. ורבי לעזר בי רבי יוסי הוסיף פרטים בעובדה, שלאחר שפשט את בגדיו, נזכר רבי יהושע שעדיין לא שמע את הפרשה מנכדו ושב ללבוש את בגדיו ויצא. כשראה זאת רבי חייא בר אבא, שאל את רבי יהושע, רבינו, לא כך למדתנו ש"אם התחילו אין מפסיקין לתפילה וכ"ש לד"ת" (כלומר, אם כבר פשט את בגדיו, יכול הוא להתרחץ ואחר כך ילמד עם נכדו, ע"ש) והפשטת בגדים נחשבת להתחלה! השיבו רבי יהושע: בני, וכי קלה היא בעיניך שכל השומע פרשה מן בן בנו כאלו הוא שומעה מהר סיני. מהטעם שנאמר, "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמוך לזה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". וביאר ב"קרבן העדה" "במה שמודיע לו הרי הוא כאילו הוא יום אשר עמדת לפני ה' וגו'". ובפירוש "פני משה" "ללמד דשקולה היא כאותו יום". [וראה לקמן מעלות יתירות בלימוד עם הבן והנכד, שעל ידי זה לא תיפסק התורה מזרעו.]
ועיין בפירוש "המקנה" (קידושין שם) לבעל ה"הפלאה" שמשמע מדבריו, שהיות שמיעוט השגת התורה במהלך הדורות היה עקב הריחוק ממקבלי התורה (ועיין שם ובפתיחת דבריו עמ"ס כתובות), הנה כשהסב לומד עם נכדו, בכך הוא מקרב אותו לקבלת התורה, "וכן הוא הגמול הזה, שהוא מכוין ללמד את בן בנו כדי לקרב קבלתו, כן הקדוש ברוך הוא מקרב קבלתו כאלו קיבלו מהר חורב".
טעם שהלימוד עם הצאצאים נחשב לראשון במעלה
ונ"ל בד"א בטעם הדבר שלימוד עם הצאצאים (על אף שמכורח המציאות אינו באיכות כלימוד אחר, שהרי לימוד תורה עם קטן אינה לימוד מעמיק של עמל התורה) גדול מכל לימוד אחר עד שהוא כקבלת התורה מסיני, משום שכל עצם נתינת התורה היא בערבות הבנים, כדאיתא במדרש (ילק"ש ירמיה פ"ב רמז רסז; שה"ש רבה א, כג ועוד) אמר רבי מאיר, בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה אמר להם הקב"ה, הביאו ערבים שאתם משמרים את התורה ואני נותנה לכם וכו'. ומובא שם שכל הערבים שהציעו ישראל ובכללם האבות הקדושים לא התקבלו לפניו ית' (עיין שם) עד שאמרו לו "הרי בנינו עורבים אותנו אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם הה"ד (תהלים ח) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז ואין עוז אלא תורה שנאמר (שם כט) ה' עוז לעמו יתן בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפש לא הערב הוי מה שנאמר (הושע ד) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני א"ר אחא גם אני כביכול אף אני בשכחה מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך? לא היונקים? הוי מרפיון התורה שבכם נתפשו בניכם שנאמר (ירמיה ב) לשוא הכיתי את בניכם כביכול גם אני בשכחה מי יאמר ברכו את ה' המבורך לפני? לפיכך צריך אדם להכניס בנו לתורה ולחנכו בלימוד שיאריך ימים בעולם שנאמר (משלי ט) כי בי ירבו ימיך".
חזינן, שבזכותם קיבלנו התורה והם עורבים לנו בכל הדורות, לכן הלימוד עימם הוא בעדיפות ראשונה על כל לימוד אחר.
כך נהגו גדולי הדורות – נביאים, מלכים וחכמים
כרבי יהושע בן לוי שלמד עם צאצאיו תורה, מצינו על צדיקי הדורות, שעל אף שהיתה משרת ההנהגה על שכמם ורוב עמלם בתורה להספק עצמי, 'גזלו' מזמנם לעיקר הגדול הזה, להתבודד עם בניהם וצאצאיהם וללמוד עמהם תורה על פי רמתם הילדותית.
וכדבר הזה מצינו גם במלכי בית דוד.
דוד המלך עליו השלום, על אף המלחמות הרבות שניהל, ישיבתו כראש הסנהדרין ושאר טרדות הציבור, הקדיש את זמנו ללמוד עם בנו שלמה עליו השלום, שהיה ילד קטן (שהרי כשהיה שלמה בגיל שתים עשרה, נחה נפש דוד). העובדה שאת חכמתו קיבל שלמה מאביו נרמזת בכתביו, שיר השירים, משלי וקהלת ובמאמרי חז"ל רבים. ומצינו בספר "שלמה המלך וחכמתו" (לר' ישראל יעקב הופקוביץ', שמסתמא שמקור דבריו ממדרש) "שלמה המלך זכה לכך שדוד אביו ישב עמו וילמדו תורה, וכל מי שראה אותם לומדים ביחד, היה מתפעל ואומר "ראו צדיק זה איך יושב ומלמד הלכה לשלמה בנו".
מה הציל את מלך יהודה מרדת שחת?
עוד יש ללמוד בכח העצום שנותן האב בבנו כשלומד עמו תורה, מעובדה דמנשה המלך, שלאחר שהרשיע ביותר במעשים איומים כלפי המקום ב"ה ועם ישראל (עיין סנהדרין דף קג ואילך), לכד אותו מלך אשור. ואמרו חז"ל בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) ששוביו הניחו בדוד של נחושת והבעירו אש תחתיה. ובעוד גופו בוער ומתבשל בדוד, קרא וביקש עזרה מהאלילים שסגד להם, לא הניח עבודה זרה שלא הזכיר, אך כמובן שלא הועיל לו כלום.
לבסוף הרים עיניו לשמים ואמר: "זָכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם". זיכרון זה הביאו להתפלל על עצמו (אמנם בלשון לא מכובד כלפי קב"ה, עיין שם) ובזה ניצל שהקב"ה נענה לו והשיבו לירושלים ברוח סערה ומאז נהפך לבעל תשובה גדול (עיין שם בכל זה בהרחבה) והוא הממונה על היכל בעלי תשובה שבשמים (כדאי' בזהר הקדוש ח"א לט ע"א).
הגע בעצמך והתבונן, מה הציל את מנשה (ובכלל זה את כלל ישראל, שמנשה היה מלך עליהם)? הנה כי כן, על אף שחונך מנשה משחר ילדותו אצל טובי המחנכים שהעמיד אביו הקדוש חזקיה המלך, המלך שהביא לריבוי תורה שלא היתה כדוגמתה בראי הדורות ושעקב ש"נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת (!) איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד ע"ב). ואם בכלל ילדי וילדות ישראל נהג כן, קל וחומר בבנו, שנותר יחידו, שמסר אותו ביד מורים ופדגוגים חכמים ויראי שמים מרבים. אך ברגע האמת שתכריע אותו לשבט או לחסד, בחר להזכיר דווקא את "זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת"! והיא היא שעמדה לו לשוב בתשובה שלמה.
וידוע משחז"ל במסכת ברכות (דף י ע"א) שחזקיה סירב לישא אישה משום שראה ברוח הקודש שיוולדו לו בנים 'לא מעלי' (ורק עקב שיחתו עם ישעיה, חזר מהחלטתו ונשא את בתו של ישעיה לאשה) וכפי שהוכח, שאכן נולד מנשה שהרשיע, כאמור. ואמרו חז"ל (עיין הגהות הב"ח שם בברכות), שחזקיה המלך היה לוקח את בניו (בן נוסף שנקרא רבשקה, ע"ש) נושאם ומושיבם על כתפיו ומוליכם בעצמו לבית המדרש ללמדם תורה (ע"ש).
חזינן, שלא רק שחזקיה היה מלמד את ילדו בבית הכנסת, אלא היה טורח להובילו לשם על כתפיו, הוא בעצמו, ולא על ידי שליחים, שכמלך לא היו חסרים לו.
דין ריכא ובר ריכא *
* פירוש, הוא מלך ובן מלך. (מתוך פיוט "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי")
ידועה העובדה המובאת בתלמוד (שבת דף לג) על רבי שמעון בר יוחאי, שעקב שגינה את הרומיים גזרה עליו מלכות הרשעה שיהרגו הם, ולכן אולץ לברוח למערה. שם שהה במשך שלוש עשרה שנים יחד עם בנו רבי אלעזר זיע"א.
צער המערה היה קשה. די אם נתאר את עצם השהות במקום סגור מבלי יכולת לצאת במשך שנים ארוכות, כאשר במהלך אותם שנים יושבים בני עליה אלו בתוך חול עד צווארם כדי לשמור על הבגדים לצורך תפילה וניזונים ממאכל קבוע – חרובים (ובשבת קודש – תמרים*) ומי מעיין (ובשבת קודש – יין לקידוש**) ולא כל מאכל או משתה אחר.
* כמובא בספר "מדרש תלפיות" (ח' – חרוב במערת רשב"י) "כ' לי החכם השלם ה"ר יעקב פאראג' נר"ו ששמע מה"ר יוסף ביואש, שקיבל ממהר"ר יהונת גאלאנטי ז"ל ששמע מפי קדוש מדבר מוהר"ר משה גאלאנטי זצ"ל שקיבל מהזקנים שקבלו איש מפי איש עד רשב"י זלה"ה, שאילן החרובים שהיה לרשב"י במערה, נהפך לאילן תמרים מידי ערב שבת, ומצאתי במגילת אסתר (רבה ג, ז), עה"פ (תהלים יז, יד) "ממתים ידיך ה'" שבמערה אכלו רשב"י ורבי אלעזר בנו, חרובים ותמרים".
** עיין שו"ת "ידון משה" (ח"ט) משם הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שבשבת בא לו יין.
גזירת הרומאים היתה מופנית לרבי שמעון, מכל מקום בנו ישב אצלו ללמוד תורה במערה, על כל הכרוך בצער מערה. והגם שבמקומו של רשב"י לא חסרו תנאים קדושים ועצומים, כרבי יהודה בר עילאי, רבי יוסי וכהנה וכהנה, והסבא הגדול – חותנו של רשב"י – רבי פינחס בן יאיר (שהלומד בזוהר הקדוש משתאה מדברי רשב"י על הוד רום קדושתו, וקרע את נהר גינאי שלוש פעמים, עיין מס' חולין דף ז ע"א על כך ועוד), ונראה בד"א שגם זאת חפץ הבן ללמוד תורה מאביו דווקא, שלימוד זה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מסיני. וכל אדם ישתדל בזה כפי כוחו.
במה התנחם ה"חידושי הרי"ם" זיע"א?
האדמו"ר הקדוש בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור נודע בגאונותו ובצדקתו. לבו, לב הארי עמד בעוז ובתעצומות בכל התלאות שפקדו את חייו, גם כששכל את כל בניו בחייו, ר"ל.
עד לאותו מוצאי שבת בה הוביל למנוחת עולמים את בנו האחרון הגאון רבי אברהם מרדכי*. רבי אברהם מרדכי נפטר ביום שבת. אביו הגדול את הבשורה ברגיעות עילאית. שלוותו לא הופרעה עד לאחר ההבדלה שאז פרץ בבכי תמרורים מאין הפוגות. בכיו לא פסק לרגע אחד גם בעת מסע ההלוייה.
* על קצה מעלתו נראה ללמוד מדברי הרה"ק רבי יצחק מווארקי (הובא "שיח שרפי קודש" אות ה' בערכו), שאמר כי אינו מקנא באבי של ה"חידושי הרי"ם" שזכה לבן כזה, אלא ב"חידושי הרי"ם" עצמו שזכה לבן גאון וקדוש כמו רבי אברהם מרדכי, עע"ש על מעלתו וכן בערך 'כיבוד אב'.
לאחר שנטמן בנו, ניגש אליו חסיד קשיש והביע את תמיהתו: ילמדנו רבינו, הרי זו לא הפעם הראשונה שמתרחש אסון כזה...
השיב הרבי, שאינו בוכה על אובדן בנו. הוא יודע שהבן הקדוש הזה ימצא מנוחה נכונה בישיבה עליונה, שכן כל ימיו היו קודש לה'. אך מה שמצער אותו הוא העובדה שכבר לא יוכל ללמוד עמו תורה, ובכך הוא מפסיד את מצוות "ושיננתם לבניך".
אמר החסיד הישיש: מדוע יפסיד הרבי, הרי תוכלו ללמוד עם הנכד, עם ליבלי (מי שהיה לימים בעל ה"שפת אמת"), ואמרו חז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי, כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני שנאמר, "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. הרי לכם שלא הפסדת את סגולת קבלת התורה מסיני!"
שמע זאת ה"חידושי הרי"ם" בהתפעלות והודה על כך לחסיד. באותו רגע פסק מבכיו ומחה את דמעותיו.
הנה כי כן עיקר צערו של מרנא ה"חידושי הרי"ם" לא היה על חסרון חברותא עם גאון הדור, כפי שחש בחסרון ערך הלימוד כקבלת התורה מסיני, כנז"ל. ובכך גם התנחם, שמעתה יוכל ללמוד עם בנכדו הצעיר שהיה ילד קטן!