פרק שלישי - הדגשים בעשיית השידוך(פירוט) · ח. מראה חיצוני
שקר החן והבל היופי
לשותפות בחיים יש ערך מועט למראה החיצוני, ואמרו חז"ל (סוטה מז.): "ג' חינות הן וכו' חן אשה על בעלה". ופירש רש"י: חן האשה תמיד על בעלה, אפילו היא מכוערת- נושאת חן בעיניו.
משמע שהקשר והחן האמיתיים בין בני הזוג מתפתחים דוקא אחר החתונה, ואינם תלויים בדוקא במראה החיצוני שקודם לכן. [ובפרט שאחר זמן מועט מהחתונה, ובמיוחד אחר מס' לידות, המראה החיצוני עשוי להשתנות אצל חלקן].
כבר אמר החכם מכל אדם (משלי לא, ל): "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". היופי הוא ברק מסנוור הנמוג מהר, ובמיוחד כאשר תכונות הנפש אינן נאותות, וכמו שנאמר (שם יא, כב): "אשה יפה, וסרת טעם".
היופי עלול ליהפך לחסרון גדול, אם הוא גורם בשל כך תחושה של גאווה ושחצנות, וכבר נאמר (תענית ז:): "לולי יָפיו- חכמו", (אם היו פחות יפים היו יותר חכמים. עיין שם).
ומפרש רש"י הטעם: שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו. והתוספות מפרשים: אם היו שונאים את היופי, היו חכמים יותר. והיינו, שיודעים ליתן ליופי את מקומו הנכון.
כמו כן, אשה נאה במיוחד, המושכת עין כל רואיה, עלול הדבר להיות לה לרועץ, אם היא משתמשת ביופיה להתבלט ולהתנהג בחוסר צניעות, ויש בדבר סכנה לשלמות הבית פנימה. ודי לחכימא.
מעלת היופי
אך יש מעלה ל"יופי" לחיזוק הקשר הראשוני, וכן לאיש המעלה שעובד על שמירת העיניים. שכאשר האשה יפה, יכול הדבר לעזור לו לבל יכשל בהסתכלות אסורה.
וכן כתב ב"אור-החיים" הקדוש (פרשת "ויצא", בראשית כט, יז) אודות מה שנתבאר בתורה - שרחל היתה יפת תואר ויפת מראה - כי לתלמיד חכם טוב שתהיה אשה יפה, מפני שהדבר מסייע לשמירת העיניים. וזאת, על דרך מאמר חז"ל (שבת כה) בדין זיווג תלמיד חכם, שצריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצר הרע. ואע"פ שיעקב אע"ה השתנה למעליותא, ואינו זקוק לכך, שמושלל הוא מיצה"ר, עם כל זה התורה תלמד לאדם דעת. והינו, שיהיה בזה מוסר לגבי שאר הבריות. ע"כ.
וב"פלא יועץ" (ערך "יופי") כתב: כתיב (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל", אבל זהו כשהוא מוצא אשה יפה, אלא שאינה מיוחסת או שאינה יראת ה', אז אשה יראת ה' היא תתהלל.
אבל אם מוצא יופי ויראת ה' וייחוס במקום אחד, בודאי שיבחר ויקרב גם את היופי, שהרי אמרו (כתובות נט:): אין אשה אלא ליופי.
וראוי לכל אדם להשתדל ליקח לבניו נשים יפות, כדי שלא יתנו עיניהם באחרת. וכן מטעם זה ילביש את אשתו [מלבושים נאים] ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו. עכת"ד.
אמנם, שם (ערך "זיווג" וערך "מחשבה") כתב שמצוות האב לזווג לבנו אשה בן שמונה עשרה ולכל היותר בן עשרים...ואם אינו מוצא...יבקש אפילו עניה, אפילו אינה מכנסת לו כלום...ואפילו היא שחורה וכעורה- שקר החן והבל היופי...והגדר הגדול להינצל מהרהורים רעים, שישא אשה בילדותו, וישיא בניו סמוך לפרקן, ולא ישוב מפני כל. עכת"ד.
על כן, צריך לומר שכל מה שדובר במעלת הנושא אשה יפה, לא נאמר אלא כשמוצא כן בקלות, ואינו מעכב זיווגו בשביל זה יותר מן המידה [גיל עשרים], שאז יוצא שכרו בהפסדו.
[וע"ע בספרו 'יעלזו חסידים' אות תקד, וב'אורות אילים' קידושין כט:, ע"ש שהביא דברים כדורבנות שלא לאחֵר את הנישואין משום סיבה שבעולם, ובנחיצות ומעלת זירוז הנישואין].
ועיין לקמן בפרק הרביעי אות ג' ("ההכנה לפגישות"), בענין חשיבות צורת ההופעה לפגישה
מתי המראה החיצוני מעכב
מצינו (כתובות עה.) כי ישנם מומים המבטלים את הקידושין, וכן הרבו לעסוק בספרי השו"ת במומים שמבטלים שידוכין. וכתוב בספר "הקבלה" להראב"ד: רבי יוסף הנגיד לא היה מרוצה מאשתו בת רבי ניסים גאון כיון שהיתה ננסת, אף שהיתה בעלת תורה ומעשים טובים.
הכלל בזה הוא:
אם מראה חיצוני, כמו מום בולט, או גובה וכד' מפריעים באמת (דוחים), יש להתחשב בכך.
"אם פרט בחיצוניות דוחה גם אחרי כמה פגישות, זאת סיבה להפסיק את הקשר עם הצעה זו.
בדרך כלל יש לבחון את הדברים באופן זה: אם הרגשת הדחייה הולכת ופוחתת במרוצת הפגישות, יש להמשיך בפגישות עד שיתברר לו שאין הדבר מפריע.
גם יש להבחין בין אם ישנה הרגשה של דחייה מפני המראה, שאז זו סיבה להפסיק את הקשר, לבין אם ישנה רק תחושת חסרון משום העדר יופי. וצריך להזהיר צעירים על כך, מפני שקולים שאינם נכונים.
זכורני מעשה בבחור, שניסה לשכנע אותי כי חשוב עבורו היופי, כי איך יבוא הביתה עם נערה שאינה נאה. בחור כזה שוגה מאוד מפני שכל מעשיו הם חיצוניים, ואף בחירתו לשותף לחייו אינה לפי הנצרך לו [באמת], אלא לפי "מה יאמרו הבריות".
אכן יש להיזהר לבחון את השידוך לגופו של ענין, ללא השוואה עם הצעות אחרות, אלא אם הדבר הזה לכשעצמו טוב או לא טוב, ושיהא הכל לגופו, ולפי מחשבתו וכפי הנצרך לו". (חוברת הדרכה).
מה היא "צניעות יפה"?
היות שישנם בדורנו מבוכה ושיבושים גדולים בגדר האמיתי של המושג "יופי" במשמעותו הפנימית והאמיתית, וכדי שלא נתפתה אחר הברק החיצוני המזויף, מצאתי לנכון להביא פה את המאמר הבא:
בגדי האדם מסמלים את הפנימיות שלו. המתלבשים ומתנהגים בצניעות מראים הם לָכל, שהם צנועים גם במהותם, ואינם מחפשים שאנשים זרים יביטו בהם. הם מרוצים מעצמם, וניחונים בשלוות הנפש.
לעומתם, ההולכים בפריצות ו"צעקנות", מגלים בזאת ריקנות פנימית ורגשי נחיתות, ומעוניינים לרכוש את מבטיהם של אנשים זרים, רחמנא לצלן, כתחליף לבֵיתם הקר, שבו אינם מסופקים.
בנוסף, האדם מבטא בלבושו הצנוע, שהוא משתייך לצבור החרדי שומר תורה ומצוות, ומקפיד על קלה כבחמורה. גם הכיפה שלובש האדם כשהיא מתאימה על-פי ההלכה [גדולה מספיק ונראית מכל הכוונים], מראָה שהוא קשור לשומרי תורה ומצוות, ועליו נאמר (תהלים קיט, סג): ''חבר אני לכל אשר יראוך''.
(ע"פ דברי מו"ר הגר"ח רבי שליט"א בספרו היקר "אנשי קודש", עמ' זך סע' לד, בשנוי לשון קצת).
היופי מושג רוחני!
התורה משבחת את היופי במקומות רבים. גם חז''ל החשיבו אותו, ואף קבעו ברכה מיוחדת על ראיית בריות נאות. יתרה מכך: ישנה חובה להתנאות במצוות, ולעשות סוכה ''נאה'' תפילין ''נאים'' וכו'.
אמנם חז''ל לא הפכו את היופי לפלחן (כמו היוונים, להבדיל). בגמרא (ברכות נז:) אף הובאו שלשה דברי נוי בתור ''מרחיבים דעתו של אדם''. אך יש מהאחרונים (עי' מהרש"א שם) שמצא לנחוץ להגיה: ''מחריבין... '' .
מהו אם כן, קו הגבול, שבין היופי החיובי, לבין זה שמחריב דעתו של אדם?
כדי לדעת את התשובה, עלינו קודם לדעת כי ה''יופי'' פירושו ''שלמות''. המושלם הוא יפה. למשל: כשרואים חלק מתמונה, אפילו המוצלחת ביותר, לא מתפעלים כלל! רק כשרואים את הכל, רואים שזה יפה!
דבר רוחני הוא מושלם: לכן הוא יפה. לדוגמא: הבריאה שהקדוש ברוך הוא ברא היא רוחנית, לפיכך היא יפה. הכל מתאים ומתמזג יחד: האדמה, העצים, הציפורים, האגמים, הקולות, הצבעים. האדם הרגיל... זה שאנו רואים כל הזמן, כמה יופי יש בו, השוו למשל ל''בובה'' (שהיא בעצם חיקוי לעיצוב של הקדוש ברוך הוא), ואף על פי כן כמה עלובה היא לעומת האדם.
יופי הקשור לשלמות, זהו יופי חיובי. העושים מצוה בצורה נאה כדי שתהיה מושלמת זהו יופי. כשאדם הינו מתוקן ויפה במידותיו ובפנימיותו עד שיופיו פורץ החוצה, זהו יופי חיובי. מי לא זוכר את ההדרה הנשקפת מפניהם של גדולי תורה? אחד הגורמים הגדולים ליופי האדם, הוא יופי הפנימיות שבו, הפורץ החוצה. מכאן פניהם העדינות והזוהרות, ועיניהם המבריקות של בני התורה...
צבעים ותכשירים חיצוניים אינם אלא חיקוי יופי עלוב. זהו דבר שמסתכלים עליו היום, ומחר הוא משעמם. יופי גשמי זה, ריבויו קשה, ומיעוטו יפה. את הכח למשוך להסתכל עוד ועוד, יש רק ליופי האמיתי: זהו היופי הרוחני! ("אנשי קודש" שם עמ' צז. וע"ע תנחומא פר' כי תשא, לא. סמ"ק מצוה נז. ע"ש).