אור ברסלב
קונטרס בריתי שלום פרק שלישי - מי שחטא בזאת מה תשובתו ותיקונו? › תיקון חמישי - החשוב מכולם, והוא לימוד תורה

קונטרס בריתי שלום

פרק שלישי - מי שחטא בזאת מה תשובתו ותיקונו? · תיקון חמישי - החשוב מכולם, והוא לימוד תורה

תיקון רביעי - והוא ענין הצדקה

כמובא בספרים הקדושים שלימוד תורה הוא התיקון הגדול ביותר לחטא קרי, כנא' "ותלמוד תורה כנגד כולם", וכתיב ''כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים מוחלין לו על כל עוונותיו (61).

וכתב הזוהר הקדוש פרשת שלח: "כל מאן דאשתדל באורייתא כאילו מקריב כל קורבנין דעלמא קמי קב"ה, ולא עוד אלא דקב"ה מכפר ליה על כל חובוי, ומתקנין ליה כמה כורסיין לעלמא דאתי". וכתב ב"שבט מוסר" וז"ל: ואני אומר לתיקון הקרי וזרע לבטלה, אם תלמיד חכם הוא ירבה בתורה ויטריח מוחו לחדש חידושים בתורה תמיד, תמורת מה שטרח מחשבתו לחשוב מחשבות זרות, לעקור הזרע מן המוחין ולהוציאו חוצה, ונעשה רוצח בניו בידיו חוץ מפגמים אחרים שעשה, לכן לבנות מה שהרס, יטריח מחשבתו שהוא במקום המוחין, לחשוב מחשבות, לחדש חידושי תורה שנקראים בנים, ובונה בהם שמים מחודשים, ועל ידי כך הוא מחליש ומהתך צד הקליפות אשר נתעברו בחטאתו אשר חטא בהוצאת זרע לבטלה, ומחיה בניו אשר המית בזר מעשהו, משום דחידושי התורה שמחדש בה נקראים בתי נפש, ונעשים נשמה להחיות כל אותם בניו שהמית בידיו, ובלבד שכל מה שמחדש יהיה לשם שמים ובכוונה לתקן מה שעיוות, ובזאת מתקן אשר פגם, דקאמר בירושלמי ר"ה: "אמר הקב"ה: כיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם". וכן כתב בספר "לשון חסידים" וז"ל: תיקון גדול לפגם הברית, שיטריח המוחין נגד שהוציא זרע לבטלה על ידי הרהור המוח, וזה בחינת ויולד חכם, דהיינו שיהיה מוליד בחכמה שלו. וכן כתב בספר "נפש החיים", שעל ידי לימוד תורה מתבטלים ממנו כל העונשים הראוים לבוא עליו.

ועיקר התיקון הוא שיפלפל בישיבה עד שיזיע, שעי"ז מבטל ממש את כל הקליפות, ובפרט עברה של חימום זרע לבטלה ר"ל (62).

וכתב בספר "בית מידות" לאריז"ל, וז"ל: כל מה שנמצא בדברי הראשונים סיגופים ויסורים, שלג וחרולים והפסקות, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו, זאת היא תקנתו. לא יחלש ולא יתבטל מלימודו אך יום אחד מן השבוע, יתבודד בינו לבין קונו ויקשר מחשבתו בו, ויתחנן אל ה' כעבד אל רבו וכבן אל אביו (63).

וכן כתב הרה"ק מאפטא ב"אוהב ישראל" … תקנו קדמונינו להתענות ולעשות תשובה בימי פרשיות שובבי"ם … והנה הגם שנתמעטו כעת כח הדורות ואין אנו יכולים לעשות סיגופים ותעניות … מי שנוגע יראת ה' בלבבו צריך להתאמץ בכל יכולתו ולעשות תשובה … ועיקר התשובה היא ע"י תורה ותפילה וצדקה כל אחד כפי יכולתו, ובפרט בלימוד תורה שבעל-פה, ולברר הלכה בליבון ובירור יפה"…

וכבר נתפרסם מה שאמר כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל ש"קבלה בידו בשם הרה"ק ברי אלימלך מליזענסק זיע"א שמי שקשה לו להתענות אם ילמד שני דפים גמרא עם תוספות, או חמשה דפים עם פירוש הרא"ש, הרי זה מועיל יותר מתענית!

כשנשאל מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל מהו הנושא שעליו יש לעורר את התלמידים בפרשיות אלו, אמר בזה"ל: רק על תורה ולא על שום דבר אחר.

וכן כתב הרמב"ם פכ"ב הכ"א מאיסורי ביאה: "וכן ינהיג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה יתירה. גדולה מזו אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד".

איזהו לימוד מכפר?

והנה ידוע הדבר שלכל עוון ועוון יש לו את התפילה והלימוד שמתקנים הפגם אשר עשה. וכתב החיד"א בספרו "מורה באצבע", וז"ל: משנה אותיות נשמה, ע"כ כשקורא סדר זרעים יכוון לתקן אשר פגם במאכלות אסורות ובברכות לבטלה וכיוצא, וכשקורא סדר מועד יכוון לתקן אשר חטא בחילול שבת ויו"ט, וכשקורא סדר נשים יכוון לתקן מה שפגם בעריות ובשבועות ובנדרים, וכשקורא סדר נזיקין יכוון לתקן מה שחטא לה' במה שהזיק לחברו, כי ההיזק עצמו בעי לשלומי, וכשקורא סדר קדשים יכוון לתקן נשמתו הקדושה, אשר הוציאה לחולין ואשר לא נזהר בשחיטה ובדיקה, ולחיוב כרת ולתפילות בלי כוונה, וכשקורא סדר טהרות יכוון לתקן מה שפגם בנידה וקרי ונטילת ידים, וילמד המשנה בקול רם ובנחת רוח בשפה ברורה, וישתדל להבין לפחות פירוש התיבות אם לא פירוש הענין, שאם לא יבין התיבות, יש אומרים שאינו נחשב ללימוד כלל, ומכיון שמידת היסוד נקראת ח"י (ע"פ תורת הח"ן), ע"כ טוב וצריך שילמד ח"י פרקים בכל יום, שהינם כנגד פגם היסוד. ומדוע דוקא משניות? מפני שאריכות הגלות בא מכח חטא זה, ע"כ צריך ללמוד דוקא משניות, "כי אין הגלויות מתקבצות אלא בזכות עוסקי משניות". וארז"ל שאשר בן יעקב עומד בפתחו של גיהנום, וכל הלומד משנה מצילו (64).

וכתב בספר "טהרת הקודש", שטוב שילמד איזה סדר משניות בעל פה, ועל ידי יגיעת מוחו לחזור בעל פה, יהיה לו בזה תיקון גדול לפגם המחשבה בכללה (65).

וכתב בספר "בנין יוסף": שהלימוד ועיון בהלכות שבת הוא תיקון עצום לפגם הברית (66).

וכן קריאה ולימוד בתיקוני הזוהר הוא תיקון גדול לפגם הברית, ומשום כך נקרא תיקונים, לרמז שהינם תיקוני הנשמה (67).

ומי שהוא בעל תורה ות"ח, צריך להרגיל עצמו ללמוד סודות התורה (68).

ומכלל לימוד התורה שצריך ללמוד ולהגות, שהינה מכפרת על פגם הברית, כתבו בספרים הקדושים שישנה סגולה גדולה ונפלאה לתיקון הברית, והיא לומר דבר יום ביומו (רצוי לאחר תפילת שחרית) תיקון מ"ח מתיקוני הזוה"ק, ובפרט מי שראה קרי ח"ו, ישתדל בכל כוחו לאומרו בו ביום, ועל כל פנים אם לא הצליח לומר כל השנה תיקון זה, ישתדל לאומרו בימי השובבי"ם דבר יום ביומו, חוק ולא יעבור, ובזאת יכופר עוונו.

למען יקל על הקורא, כתבנו כאן התיקון:

תיקון מ"ח:

סגולה נפלאה לאדם לתקן עצמו, נפשו, רוחו ונשמתו, והיא חצובה מהאור המופלא רבנו האר"י ז"ל, לומר בכל יום ויום אחר התפלה תיקון מ"ח מתיקוני הזוהר הקדוש, והוא מסוגל לתיקון עוון פגם הברית, ובפרט מן הפרט ביום שראה קרי ח"ו. והשם יזכנו לתקן נר"ן, ולא ניעול בכיסופא לעלמא דקשוט. ואלו מן המעלות שזוכה בהם מי שאומר התיקון הלז בכל יום:

א. מתקן נפשו, רוחו ונשמתו.

ב. ס"מ וסיעתו בדלים ממנו.

ג . אינו בא לידי קרי במהרה.

ד. אינו רואה מיתת בניו.

ה. ה' יזכהו ליראת השם.

ו. מצליח בכל דרכיו.

ז. אינו בא לידי חולי הנופל.

ח. ירום מזלו ואינו מתמוטט.

ט. לא יבוא לידי חסרון כיס ועניות, ולא יצטרך לבריות.

י. כל אויביו נופלים תחתיו.

יא. יזכה לאריכות ימים.

יב. ויזכה לעולם הבא, אמן כן יהי רצון.

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

בְּרֵאשִׁית, תַּמָּן תְּרֵי תַמָּן שַׁבָּת, כִּגְוָנָא דָּא בְּרֵאשִׁית בָּרָ"א שְׁתֵּ"י, וְאִנּוּן תְּרֵין שַׁבָּתוֹת, עֲלַיְהוּ אִתְּמַר: וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְֹרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשֹוֹת אֶת הַשַּׁבָּת וְגוֹ', תְּרֵין זִמְנִין אִדְכַּר הָכָא שַׁבָּת, לָקָבֵל שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. לְדֹרֹתָם, מַאי לְדֹרֹתָם, אֶלָּא זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּעָבִיד לוֹן דִּירָה בְשַׁבָּת בִּתְרֵי בָתֵּי לִבָּא, וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָּן יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ חִלּוּל שַׁבָּת. בְּרִית עוֹלָם, דָּא צַדִּיק דְּשַׁרְיָן תַּרְוַיְהוּ עֲלֵהּ, חַד לְאַמְלְאָה לֵהּ וְחַד לְאִתְמַלְיָא מִנֵּהּ. בְּנֵי יִשְֹרָאֵל, אִנּוּן תְּרֵין כֻּלְיָן נֶצַח וְהוֹד בְּנוֹי דְּיִשְֹרָאֵל סָבָא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. תְּלַת שְׁבִיעִי שְׁבִיעִי שְׁבִיעִי, אִלֵּין תְּלַת אֲבָהָן עֹנֶג שַׁבָּת. וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְנָהָר, אִית נָהָר וְאִית נָהָר. אִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נָהָר פְּלָגָיו, וְאִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נַחַל קְדוּמִים. עֵדֶן עִלָּאָה, עֲלֵהּ אִתְּמַר עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. הַאי נָהָר, אִיהוּ וָי"ו דְּנָפִיק מֵעֵדֶן עִלָּאָה דְּאִיהוּ אָלֶ"ף, וְאַעֲבַר בֵּין אַבָּא וְאִמָּא וְאָזִיל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמָטֵי עַד צַדִּיק שְׁבִיעִי, וּמִתַּמָּן אַשְׁקֵי לְגִנְּתָא דְּאִיהוּ שְׁכִינְתָּא תַתָּאָה. זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר דִּירָה לְשַׁבָּת דְּאִיהוּ לִבָּא, דְּלָא אִתְקְרִיב תַּמָן עֲצִיבוּ דִטְחוֹל וְכַעַס דְּמָרָה, דְּאִיהוּ נוּרָא דְגֵהִנָּם. דַעֲלַהּ אִתְּמַר, לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

וְהָכִי הוּא וַדַּאי, דְּכָל מָאן דְּכָעִיס כְּאִלּוּ אוֹקִיד נוּרָא דְגֵהִנָּם. אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת חָסֵר חַד, אִנּוּן לָקָבֵל אַרְבָּעִים מַלְקִיּוֹת חָסֵר חַד בְּשַׁבָּת. וְאִנּוּן עֲשָֹרָה דְלָקָה אָדָם וַעֲשָֹרָה לְחַוָּה וַעֲשָֹרָה לְנָחָשׁ וְתִשְׁעָה לְאַרְעָא. וּבְגִין דָּא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין לוֹקִין בְּשַׁבָּת, דְּאִלֵּין מְלָאכוֹת אִנּוּן חֲשׁוּבִין לְיִשְֹרָאֵל לָקָבֵל מַלְקִיּוֹת. יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם, אִנּוּן עֲקִירָה וְהַנָּחָה, דְּעָבִיד לוֹן בְּבַת אַחַת. מָאן דְאַעֲקַר חֵפֶץ מֵאַתְרֵהּ, וְאָנַח לֵהּ לְבַר מֵאַתְרֵהּ וּמֵרְשׁוּתֵהּ, כְּאִלּוּ אַעֲקַר אִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּאִיהוּ אוֹת בְּרִית, וְאָנַח לֵהּ בִרְשׁוּ נוּכְרָאָה. מָאן דְּעָבִיד דָּא, גָּרִים דְּאַעֲקַר נִשְׁמְתֵהּ מֵרְשׁוּת דִּילָהּ, וְאַנַּח לָהּ בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, דְאִיהוּ מַרָה וּטְחוֹל וְדָא גָרַם לְְיִשְֹרָאֵל דְּאִתְעַקְּרוּ מֵאַרְעָא דְּיִשְֹרָאֵל, וְאִתְגְּלִיאוּ לְאַרְעָא נוּכְרָאָה, דְּאִיהִי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְהָכִי אִיהוּ, מָאן דְּאָעִיל אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ דִּילֵהּ בִּרְשׁוּ נוּכְרָאָה. שַׁבְּתַי - אִיהוּ טְחוֹל, חַמָּה אִתְּתָא בִישָׁא - מָרָה. שַׁבְּתַי, עֲלֵהּ אִתְּמַר: וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ. וְאִיהוּ רָעָב וְצִמָּאוֹן וְקִינָה וְהֶסְפֵּד וַחֲשׁוֹכָא וְקִבְלָא, וְאִיהִי גָּלוּתָא לְיִשְֹרָאֵל. וּצְרִיכִין יִשְֹרָאֵל לְמֶעְבַּד לָהּ שִׁנּוּי בְּכֹלָּא וְהָא אוּקְמוּהּ. וְאִיהוּ דִּבּוּר דְּחֹל דְּאִיהוּ אֲסִיר בְּשַׁבָּת. וְכַד לָא אַשְׁכָּחַת אֲתַר לְשַׁרְיָא תַּמָּן, אִיהִי בֹרַחַת, כִגְוָנָא דְשִׁפְחָה דְּאַבְרָהָם דְּאִתְּמַר בָּהּ: מִפְּנֵי שָֹרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. טְחוֹל, עֲלֵהּ אִתְּמַר: שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, נַעַל מְטֻנָּף דְּטִפָּה סְרוּחָה. כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא, דָּא שַׁבָּת. וַעֲלֵהּ אָמְרָת שְׁכִינְתָּא: פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. וּבְגִין דָּא צָרִיךְ בַּר נָשׁ בְּשַׁבָּת לְשַׁנּוּיֵי בִּלְבוּשִׁין בִשְרַגָא וּבְמַאֲכָלִין, וְצָרִיךְ לְמֶהֱוֵי מוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. וְכָל הַגּוֹרֵעַ, גּוֹרְעִין לֵהּ נֶפֶשׁ יְתֵרָה חַס וְשַלוֹם וְכָל הַמוֹסִיף מוֹסִיפִין לֵהּ נֶפֶשׁ יְתֵרָה בְּשַׁבָּת. בָּרוּךְ יְהוָֹה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

וכן ראינו להביא כאן פכ"ד ממסכת כלים ופ"ז ממסכת מקוואות, אשר הם מועילים לפגם הברית:

הקדמה למסכת כלים

כל י"ב חודש וביום שמת בו אביו או אמו שקורין יארצייט, מסוגל ללימוד משניות טהרות, והפרק כ"ד מן מסכת כלים "שלושה תריסין", הוא מסוגל יותר, מפני שיש בו י"ז משניות, וכל משנה ומשנה מסתיימת בטהור, כך שמעתי בשם הרה"ק מק"ק רוז'ין ז"ל זי"ע.

מסכת כלים

(א) שְׁלֹשָׁה תְּרִיסִין הֵם. תְּרִיס הַכָּפוּף, טָמֵא מִדְרָס. וְשֶׁמְּשַׂחֲקִין בּוֹ בַּקֻּנְפּוֹן, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְדִיצַת הָעַרְבִיִּין, טְהוֹרָה מִכְּלוּם: (ב) שָׁלֹשׁ עֲגָלוֹת הֵם. הָעֲשׂוּיָה כְּקַתֶּדְרָא, טְמֵאָה מִדְרָס. כְּמִטָּה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל אֲבָנִים, טְהוֹרָה מִכְּּלוּם: (ג) שָׁלֹשׁ עֲרֵבוֹת הֵן. עֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לֹג וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה, טְמֵאָה מִדְרָס. שְׁלֵמָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְהַבָּאָה בַּמִּדָּה, טְהוֹרָה מִכְּלוּם: (ד) שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת הֵן. תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ, טְמֵאָה מִדְרָס. מִלְמַעְלָן, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְהַבָּאָה בַּמִּדָּה, טְהוֹרָה מִכְּלוּם: (ה) שְׁלֹשָׁה תַּרְבּוּסִין הֵם. שֶׁל סַפָּרִין, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל זֵיתִים, טָהוֹר מִכְּלוּם: (ו) שָׁלֹשׁ בְּסִיסָיוֹת הֵן. שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה וְשֶׁלִּפְנֵי סוֹפְרִים, טְמֵאָה מִדְרָס. וְשֶׁל דְּלֻפְקִי, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל מִגְדָּל, טְהוֹרָה מִכְּלוּם: (ז) שָׁלֹשׁ פִּנְקְסָיוֹת הֵן. הָאֲפִיפוֹרִין, טְמֵאָה מִדְרָס. וְשֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וַחֲלָקָה, טְהוֹרָה מִכְּלוּם: (ח) שָׁלֹשׁ מִטּוֹת הֵן. הָעֲשׂוּיָה לִשְׁכִיבָה, טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁל זַגָּגִין, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל סָרָגִין, טְהוֹרָה מִכְּלוּם: (ט) שָׁלֹשׁ מַשְׁפֵּלוֹת הֵן. שֶׁל זֶבֶל, טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁל תֶּבֶן, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְהַפֻּחְלָץ שֶׁל גְּמַלִּים, טָהוֹר מִכְּלוּם: (י) שְׁלֹשָׁה מַפָּצִים הֵן. הָעֲשׂוּיָה לִישִׁיבָה, טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁל צַבָּעִין, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל גִּתּוֹת, טָהוֹר מִכְּלוּם: (יא) שָׁלֹשׁ חֲמָתוֹת וּשְׁלֹשָׁה תּוּרְמְלִין הֵם. הַמְקַבְּלִין כַּשִּׁעוּר, טְמֵאִין מִדְרָס. וְשֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין כַּשִּׁעוּר, טְמֵאִין טְמֵא מֵת. וְשֶׁל עוֹר הַדָּג, טָהוֹר מִכְּלוּם: (יב) שְׁלֹשָׁה עוֹרוֹת הֵם. הֶעָשׂוּי לְשָׁטִיחַ, טָמֵא מִדְרָס. לְתַכְרִיךְ הַכֵּלִים, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל רְצוּעוֹת וְשֶׁל סַנְדָּלִים, טְהוֹרָה מִכְּלוּם: (יג) שְׁלֹשָׁה סְדִינִין הֵן. הֶעָשׂוּי לִשְׁכִיבָה, טָמֵא מִדְרָס. לְוִילוֹן, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל צוּרוֹת, טָהוֹר מִכְּלוּם: (יד) שָׁלֹשׁ מִטְפָּחוֹת הֵן. שֶׁל יָדַיִם, טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁל סְפָרִין, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל תַּכְרִיךְ (וְשֶׁל) נִבְלֵי בְּנֵי לֵוִי, טְהוֹרָה מִכְּלוּם: (טו) שְׁלֹשָׁה פְרַקְלִינִין הֵן. שֶׁל צָדֵי חַיָּה וָעוֹף, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁל חֲגָבִין, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל קַיָּצִין, טָהוֹר מִכְּלוּם: (טז) שָׁלֹשׁ סְבָכוֹת הֵן. שֶׁל יַלְדָּה, טְמֵאָה טֻמְאַת מִדְרָס. שֶׁל זְקֵנָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל יוֹצֵאת לַחוּץ, טְהוֹרָה מִכְּלוּם: (יז) שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הֵן. מְהוּהָה שֶׁטְּלָיָהּ עַל הַבְּרִיָּה, הוֹלְכִין אַחַר הַבְּרִיָּה. קְטַנָּה עַל הַגְּדוֹלָה, הוֹלְכִין אַחַר הַגְּדוֹלָה. הָיוּ שָׁווֹת, הוֹלְכִין אַחַר הַפְּנִימִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כַּף מֹאזְנַיִם שֶׁטְּלָיָהּ עַל שׁוּלֵי הַמֵּיחַם מִבִּפְנִים, טָמֵא. מִבַּחוּץ, טָהוֹר. טְלָיָהּ עַל צִדָּהּ, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, טָהוֹר:

א. שלושה מיני תריסין מגינים הם, שכל אחד חלוק מחברו, לעניין קבלת טומאה. תריס הכפוף, שמקפת את האדם משלוש רוחות - טמא טומאת מדרס, כיון דראוי לשכיבה, ששוכבין עליו בשעת המלחמה, ואפילו אינו נוגע בו, וכל שכן טומאת מת. ושמשחקין בו השרים בקונפון, שדה שהוא מקום משחק המלכים, ולובשים מין תריס - טָמא טְמא מת, דהוי כמלבוש, ולא טומאת מדרס דאינו מיוחד לישיבה. ודיצת הערביין, תריס קטן שהערביים עושין אותו לשחק בו ולשמוח - טהורה מכלום, דאינה כלי תשמיש כלל, דאינו ראוי ללבישה ולא לישיבה:

ב. שלוש מיני עגלות הן לעניין קבלת טומאה. העשויה כקתדרא מיוחדת לנסיעת אדם, ואינה למשא, ומוקפת משלוש צדדין כמין כיסא - טמאה מדרס דמיוחדת לישיבה. אבל אם היא כמיטה, שארוכה ורחבה יותר, דמיוחדת להוליך בה סחורה, ואומרים להיושב בה עמוד שנוכל לעשות מלאכתנו - טמאה אם נגע בה טמא מת, ולא טומאת מדרס, דאינו מיוחדת לישיבה. ושל אבנים, שמוליכין בה אבנים - טהורה מכלום, לפי שאין לה בית קיבול, מפני שיש לה בתחתיתה נקבים גדולים כמוציא רימון ואין לה שם כלי:

ג. שלוש מיני ערבות, כלי ללישת בצק, הן לעניין קבלת טומאה. עריבה שמחזקת משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה ואינה ראויה ללוש בה - טמאה מדרס, כיון דמייחדין אותה לישיבה כשהיא מהופכת. אם שלימה, בין גדולה עד ארבעים סאה ובין קטנה - טמאה טמא מת דכלי הוא. והבאה במידה, שמחזקת מארבעים סאה ולמעלה בלח שהם כוריים ביבש - טהורה מכלום שאינה מִטמאה, דבעִינן דומיא דשׁק שמטלטל מלא וריקן, וזו מפני גודלה אינה מטלטלת כשהיא מלאה:

ד. שלוש מיני תיבות הן לעניין קבלת טומאה. תיבה שפִתחה מצִדה, מכיון שבשעת מלאכתה יכול לישב על גבה ולהשתמש - טמאה מדרס. אם פִתחה מלמעלן, אינה ראויה לישב כשמשתמשין בה - טמאה טמא מת. והבאה במידה, שמחזקת מארבעים סאה ולמעלה וגם שאינה ראויה לישיבה, כגון פִתחה מלמעלה, אבל פִתחה מצִדה אפילו באה במידה טמאה מדרס - טהורה מכלום, דאינה מטלטלת מלא וריקן:

ה. שלושה מיני תרבוסין, כלי עור שדומין לארגזין, הן לעניין טומאה. של ספרין מקיז דם, ויש מפרשים ספר (מגלח אנשים) - טמא טומאת מדרס, שיושבין עליו בשעת הקזה, או המסתפר יושב עליו. ותרבוס שאוכלין עליו במקום שולחן - טָמא טְמא מת, דכשיושב עליו אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ושל זיתים, שמיוחד לסחיטת הזיתים - טהור מכלום, דאינו משמש את האדם:

ו. שלוש מיני בסיסיות, כעין כלי עם שוליים שעשוי להושיב עליו כלי אחר, הן לעניין טומאה. שלפני המיטה, להשתמש בו לצורך שכיבה, ושלפני סופרים, שיושבים בו וכותבין - טמאה מדרס, שמיוחד לישב עליהן או לשכב עליהן. ושל דלופקי, כלי עץ שמיוחד לשום בתוכו דברי מאכל וכליו וממנו מביאין לשולחן - טמאה טמא מת, דיש לו בית קיבול אבל אינו מיוחד לישיבה. ושל מגדל, שמושיבין עליו מגדל של עץ כדי שלא ירקב מלחלוחית הקרקע - טהורה מכלום, דהוא תשמיש כלי ולא תשמיש אדם:

ז. שלוש מיני פנקסיות, לוחות כתיבה, הן לעניין טומאה. האפיפורין, לוחות שמפזרין עליהן אבק וכותבין עליו חשבונות וגדול הוא וראוי לישיבה - טמאה מדרס שראויה לישיבה. ושיש בה בית קיבול שעווה, שטחין פני הלוח שעווה ועליו רושמין, וקטן הוא שאינו ראוי לישיבה - טמאה טמא מת. וחלקה, שאין בה שעווה שרושמין עליו בדיו - טהורה מכלום, דאינו ראוי לתשמיש שאין לה בית קיבול:

ח. שלוש מיני מיטות הן לעניין טומאה. העשויה לשכיבה - טמאה מדרס. של זגגין לשים עליו כלי זכוכית - טמאה טמא מת, כיון שיש לה בית קיבול (רמב"ם) ואינו מיוחד לישיבה. ושל סרגין, מרכבה, והוא כעין דפוס עץ בלי שוליים - טהורה מכלום, דאין לו בית קיבול:

ט. שלוש מיני משפלות, קופות להוצאת זבלים לשדה, הן לעניין טומאה. של זבל, שהיא ראויה לישיבה במקום המיוחד לזה, שמשליך הזבל שיושב שם (ופִתחה בצִדה) - טמאה מדרס. של תבן, פִתחה למעלה ואינה ראויה לישיבה, וכשיושב עליה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו - טמאה טמא מת. והפוחלץ של גמלים, כלי שמניחין בתוכו פרקמטיא למשא הגמלים, שנושאין אותו על גבי גמלים, שהיא עשויה מעשה רשת, נקביה רחבים, שאינה מקבלת תבן ועשויה מחבלים קשים שאין ראוי לישיבה - טהורה מכלום, דאין לו בית קיבול:

י. שלושה מיני מפצים הם, מחצלאות שעשויות מקנים או מעלין וכיוצא בהן. העשויה לישיבה - טמאה מדרס. של צבעין, שנותנין עליהן הבגדים בשעת צביעתן - טמאה טמא מת, דיש להן תורת כלי. ושל גיתות, שמכסין בו ענבים וזיתים - טהור מכלום, דאינו ממשמשי אדם:

יא. שלוש מיני חמתות, נודות של עור, ושלושה תורמלין, כיסין של עור לרועין לכלי תשמישן, הם לעניין קבלת טומאה. המקבלים כשיעור, המפורש בפ"כ מ"א החמת משבעה קבין והתורמל מחמשת קבין ויותר, עד ארבעים סאה - טמאין מדרס, דמשמשין ישיבה בשעת מלאכתן. ושאינן מקבלין כשיעור - טמאים טמא מת, דאינן ראויין לישיבה. ושל עור הדג, בין גדולים ובין קטנים - טהור מכלום, דכל הבא מבריות שבים, טהור:

יב. שלושה מיני עורות, שאין בהם צורת כלי, הם לעניין טומאה. העשוי לשטיח על הקרקע ולישב עליו - טמא מדרס. לתכריך, לכרוך בו הכלים הקטנים כגון סכינים, מספריים או מחטין - טָמא טְמת מת, דהוי כלי קיבול. ושל רצועות עור, העומד לחתוך ממנו רצועות, ושל סנדלים, לחתוך ממנו סנדלים - טהורה מכלום, דהם עדיין מחוסרים מלאכה (ורצועות המתוקנות כבר טמאות, כדמוכח במסכת נגעים פי"א):

יג. שלושה מיני סדינין הן לעניין קבלת טומאה. העשוי לשכיבה - טמא טומאת מדרס. העשוי לווילון לתלותו בפתח - טָמא טְמא מת, שהשָמש מתעטף בשוליו, ולפעמים מתחמם בו. ושל צורות, שרוקמין עליו צורות כדי לראות בו שיעשה כמוהו בבגדים (והגר"א מפרש שתולין בכותל הבית לנוי) אחרים - טהור מכלום, דאינו תשמיש אדם:

יד. שלוש מיני מטפחות הן לעניין טומאה. של ידיים לקנח ידיו - טמאה מדרס, שלפעמים נותנן על הכסת ושוכב עליה. של ספרין, שמעטפים בהם ספרים ודווקא שאינן מצויירין, דאינן מיוחדים דוקא לדברים קדושים (תפא"י) - טמאה טמא מת, דהוי תשמישי אדם (ובמיוחדין לדברים קדושים לא מחשבו כלי תשמיש אדם ואינו מקבל טומאה). ושל תכריך המת ושל נבלי בני לוי, שהיו כורכין בהן כלי השיר שלהן - טהורה מכלום, דאינן מיוחדים לתשמיש אדם (ובתפא"י מפרש דהן של הקדש ואסורין בהנאה, לכן לא מחשב כלי תשמיש לאדם):

טו. שלושה מיני פרקלינין, בית יד של עור, הם לעניין טומאה. של צדי חיה ועוף - טמא מדרס, כיון שהוא רחב מאוד שלפעמים נשען עליו. של חגבים, שצדין בו חגבים הוי תשמיש אדם - טָמא טְמא מת, ולא מדרס שהוא קטן מאוד ואינו ראוי לישיבה. ושל קייצין, להפוך בו פירות הקיץ היבשים, שעשוי רק להציל ידיו מלכלוך, ויש גורסין קוצין, דהיינו ללקט קוצים - טהור מכלום:

טז. שלוש מיני סבכות, כיסוי שנושאין הנשים על ראשן, הן לעניין קבלת טומאה. של ילדה (ובתוספתא גריס להיפוך, עיין ברע"ב), שמיוחדת לנשים צעירות - טמאה טומאת מדרס, מפני שנעשה מבגד רך וראוי לישיבה. של זקנה, שמיוחדת לנשים זקנות - טמאה טמא מת ולא מדרס, מפני שהיא קשה ואינה ראויה לישיבה. ושל יוצאת לחוץ, כעין סבכה קטנה שמיוחדת לנשים כשיוצאות לחוץ - טהורה מכלום, דאין בה שיעור בגד, ויש מפרשים שנקרעה ויוצא השיער לחוץ:

יז. שלוש מיני קופות, בית קיבול שנעשה מנסרים או נצרים או בגדים, הן לעניין קבלת טומאה. מהוהה - קופה שהיא בלויה, שטליה - שעשאה טלאי והושיבה וחיברה על הבריה, קופה בריה וחזקה - הולכין אחר הבריה, ואם הבריה טהורה גם המהוהה טהורה, אף על פי שהייתה טמאה מקודם. קופה קטנה שעשאה טלאי על הגדולה, בין שתיהן מהוהות ובין שתיהן בריאות - הולכין אחר הגדולה, ואם הגדולה טהורה, גם הקטנה המחוברת עמה טהורה. היו שוות, ששתיהן בריאות או מהוהות וגם שוות בגובהן - הולכין אחר הפנימית, שהיא עיקר הכלי. אם טמאה הפנימית - טמאה החיצונה, ואם הפנימית טהורה - החיצונה נמי טהורה. רבי שמעון אומר, מפרש דברי התנא קמא (והתוי"ט לא סבירא ליה כן, עי"ש), כף מאזניים שהיא טמאה, שטליה וחיברה על שולי המיחם - קומקום - שמחממין בו מים שהוא טהור, אם טלייה מבפנים - טמא גם המיחם, מפני שהולכין אחר הפנימי. ואם טלייה מבחוץ - טהור המיחם. טליה על צִדה, על דופני המיחם ולא בשוליו, בין מבפנים בין מבחוץ - טהור, דאז הולכין אחר המיחם, והלא במיחם טהור איירי:

הקדמה למסכת מקוואות

מובא בספר "ערוגת הבושם" לחכם ר' רפאל גויטע זצ"ל, מחכמי תוניס, וז"ל: עוד מצאתי ראיתי תיקון אחד גדול ונורא במאוד מאוד, שעליו נאמר "ואת עלית על כולנה", והוא מועיל הרבה לתיקון עוון הקרי, ועוד יש בו תועלת אחר, שגם לאחר אריכות ימים ושנים יוציא נשמת הנפטר מגיהנום ולהכניסה בגן-עדן כאשר הגידו חכמים זלה"ה. עכ"ל. וזהו פרק ז' במסכת מקוואות.

הקדמה נוראה ממוהר"ר יצחק יהודה אייזיק מקאמרנא זצוקללה"ה

קיבלנו מרבותינו שקיבלו מרבן, ורבן מאליהו ז"ל, שבפרק זה מעלין הנשמה של הנפטר למקומה, ולכן כל אחד ילמוד בו לתקן נשמת אביו ואמו וקרוביו ואוהביו ביא"צ וכיוצא. ור"ת של שלוש משניות הראשונות אי"ה - יש, אלו, הדיח. ור"ת של ארבע משניות אחרונות נשמ"ה - נפל, שלושה, מקוה, הטביל. ויכוון בלימוד משניות אלו להעלות הנשמה למזל עליון הנקרא אי"ה, ויכוון ליחוד הכתפין יחוד הזכירה להעלות הנשמה ממקום החושך למקום האור והזכירה אי"ה. ויכוון יוד הי יוד הה יוד הה יוד הי, בגימטריה ק"ל, שני אדני, בתרין כתפין, יוד הי, יוד ה"ה, עולה כתף, והוא כתף ימני. יוד הה, יוד הי, עולה כתף שמאלי ונקודותיהם:

יָיַ וַוַ דַדַ הַהַ יַהַ - קמץ ותשעה פתחין

יָיָ וָוָ דָדָ הַהַהַ יָ - שבעה קמץ וג' פתח

ועולין קלע בסו' קלעי' לכתף, ועולין מאתיים כמנין יוד ה"ה, ואלו הם מאתיים לנוטרים את פריו - ר"ת אלף ב"פ כתף ושורשין אלף ומאתיים בסוד אל אלה אלהי אלהים - אלף אלף למד אלף למד הה אלף למד הה יוד אלף למד הה יוד מם, שהם אלף אלפין דמשמשין לנהר דינור, ויכוון בשם זה לכבות אש של גהינם מן הנשמה וסוד איה יודין ההין אלפין, ויכוון בשם יוד הי ואו הה, שם איה הוא בעינים, ואח"כ יתחיל ללמוד. וכשיאמר יש מעלין יכוון להעלות הנשמה למקומה בסוד ש"י עלמין דתחות כורסייא והוא עצמו יש מעלין ש"י עלמין. וכשיאמר השל"ג יכוון למתק כל דינין תקיפין ויתהפכו כל עוונות לשלג, וישמע חכם ויוסיף לקח.

וכשיאמר אלו פוסלין, יכוון להסיר כל הבגדים צואים מהנשמה, וכשיאמר הדיח, יכוון לטבול הנשמה במים חיים ולהדיח כתמיה מכל וכל, וכשיאמר נפל, יכוון שהוא שם מע"ב שמות פנ"ל, ויפריש בכאן צדקה לשם הנפטר, ויאמר פזר נתן לאביונים, ר"ת זה השם להעלות נשמת הנפטר מנפילתו על ידי הצדקה, וכשיאמר שלושה, יכוון ביחוד נר"נ התקשרות נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה על ידי שלושה יחודים: הויה אהיה, הויה אלהים, הויה אדני, וישלבם עין ביחוד חטם ופה, ויכוון שלושה עולה מספר נר, שכינה, יחוד הנ"ל, ויכוון להעלות הנשמה לפני השכינה,

וכשיאמר מקוה, יכוון שם אלף הה יוד הה יסוד דאמא, ששם צרור החיים להעלות הנשמה למקומה למיין נוקבין לשכינה, וכשיאמר הטביל יכוון יוד הא ואו אהוה שם שמחיין בו עצמות ועצמותיך יחליץ אמן, כי"ר.

ועל אביו ואמו ילמוד זה הפרק בכל מוצ"ש אחר הבדלה, ובכל יום י"ב חודש, וביארצייט, ובערב שבת קודם מנחה לעת הצורך, להחיות נפש כל חי, אמן כי"ר.

מסכת מקוואות

(א) יֵשׁ מַעֲלִין אֶת הַמִּקְוֶה וְלֹא פּוֹסְלִין, פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, לֹא מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין. אֵלּוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין, הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַטִּיט הַנָּרוֹק. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּן כְּנֶגְדִּי לוֹמַר, הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ מַעֲלֶה אֶת הַמִּקְוֶה, וְהֵעִידוּ אַנְשֵׁי מֵידְבָא מִשְּׁמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ שֶׁלֶג וַעֲשֹוּ מִקְוֶה בַּתְּחִלָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֶבֶן הַבָּרָד כַּמַּיִם. כֵּיצַד מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין, מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל מֵהֶם סְאָה לְתוֹכוֹ וְהֶעֱלָהוּ, נִמְצְאוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין: (ב) אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, הַמַּיִם בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, וּמֵי כְבָשִׁים וּמֵי שְׁלָקוֹת, וְהַתֶּמֶד עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ. כֵּיצַד פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֹרְטוֹב, וְנָפַל מֵהֶן קֹרְטוֹב לְתוֹכוֹ, לֹא הֶעֱלָהוּ, פּוֹסְלוֹ בִּשְׁלֹשָׁה לֻגִּין, אֲבָל שְׁאָר הַמַּשְׁקִין, וּמֵי פֵרוֹת, וְהַצִּיר, וְהַמֻּרְיָס, וְהַתֶּמֶד מִשֶּׁהֶחְמִיץ, פְּעָמִים מַעֲלִין וּפְעָמִים שֶׁאֵינָן מַעֲלִין. כֵּיצַד, מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מֵהֶם, לֹא הֶעֱלָהוּ. הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר: (ג) הֵדִיחַ בּוֹ סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו, כָּשֵׁר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵי הַצֶּבַע פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בִּשְלֹשָׁה לֻגִּין, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה.

נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן וּמֹחַל, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו, פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶֹה, יַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים וְיַחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמָּיִם. הָיוּ בוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, מְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ עַד שֶׁיַּחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמָּיִם: (ד) נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מֹחַל וְשִׁנּוּ מִקְצָת מַרְאָיו, אִם אֵין בּוֹ מַרְאֵה מַיִם אַרְבָּעִים סְאָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִטְבּוֹל בּוֹ: (ה) שְׁלֹשָׁה לֻגִּין מַיִם וְנָפַל לְתוֹכָן קֹרְטוֹב יַיִן, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַיַּיִן, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה, לֹא פְּסָלוּהוּ. שְׁלֹשָׁה לֻגִּין מַיִם חָסֵר קֹרְטוֹב, וְנָפַל לְתוֹכָן קֹרְטוֹב חָלָב, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַמַּיִם, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה, לֹא פְּסָלוּהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה: (ו) מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר וְהַשֵּׁנִי טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיוּ רַגְלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם, אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר. הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַסָּגוֹס וְהֶעֱלָהוּ, מִקְצָתוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּיִם, טָהוֹר. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר, כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ שִֹפְתוֹתֵיהֶם מִן הַמַּיִם, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין. כֵּיצַד יַעֲשֶֹה, מַטְבִּילָן וּמַעֲלֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ שׁוּלֵיהֶם: (ז) הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגְלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בַּטִּיט הֶעָבֶה, טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקְוֶה שֶׁמֵּימָיו מְרֻדָּדִין, כּוֹבֵשׁ אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, אֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בַּמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל, טְהוֹרָה: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרָה וּמִקְוָאוֹתֶיהָ טְהוֹרִים:

פרוש לאדמו"ר מקאמרנא זצוק"ל

א. יש מעלין – כשיאמר "יש מעלין" יכוון להעלות הנשמה למקומה בסוד "שי עלמין", וכשיאמר "השלג" יכוון למתק כל דינין תקיפין, ושיתהפכו כל העוונות לשלג. וישמע חכם ויוסיף לקח.

ב. אלו פוסלין – כשיאמר "אלו פוסלין" יכוון להסיר כל הבגדים צואים מהנשמה.

ג. הדיח – כשיאמר "הדיח" יכוון לטבול הנשמה במים חיים ולהדיח כתמיה מכל וכל.

ד. נפל – כשיאמר "נפל" יכוון שהוא מע"ב שמות "פנ"ל", ויפריש בכאן צדקה לשם הנפטר, ויאמר "פזר נתן לאביונים" ר"ת זה השם, להעלות נשמת הנפטר מנפילתו על-ידי הצדקה.

ה. שלושה – כשיאמר "שלושה" יכוון ביחוד נר"נ, התקשרות נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה, ע"י שלושה יחודים, הויה אהיה, הויה אלהים, הויה אדני, וישלבם עין ביחוד חוטם ופה, ויכוון "שלושה" עולה מספר "נר שכינה" יחוד הנ"ל, ויכוון להעלות הנשמה לפני השכינה.

ו. מקוה – כשיאמר "מקוה" יכוון שם אלף הה יוד הה, יסוד דאמא ששם צרור החיים, להעלות הנשמה למקומה למיין נוקבין לשכינה.

ז. הטביל – כשיאמר "הטביל" יכוון שם ט"ל שמחיין בו את העצמות, שנאמר: ועצמותי יחליץ אכי"ר, והוא אות יו"ד, אות הא, אות ואו. ועוד יכוון את שם אהוה, וביחד יוצא מנין "הטביל".

תיקון שישי- המתקן והמועיל מכולם, וביחוד למי שפגם בבריתו והוציא זרע לבטלה, והינו עיקר העיקרים שבכל התיקונים, והוא קריאת שמע

והנה בכל עבירות שבתורה, אפילו החמורות, אין בהן מה שמוליד מזיקים ממש כמו המוציא שכבת זרע לבטלה. ומובא בספרים הקדושים שלאחר פטירתו של האדם אותם מזיקים עומדים סביב מיטתו ורוצים לחוטפו ולטלטלו אל מעבר להרי החושך, ושם לייסרו ביסורים נוראים על עוונותיו וביחוד בעבור עוון זה, וכדי לתקן עוון חמור זה צריך שימית אותם הגופות הטמאים המלבישים לאותן הנשמות, ועל-ידי כן אותן הנשמות יברחו משם ויחזרו אל שורשם שבקדושה, וע"י זה לא יוכלו להינקם ממנו אחר מותו.

והנה כל התיקונים שאמרנו לעיל הם בכדי לכפר עוונו שלא יכנס לגיהנם, אך המזיקים שברא עקב החטא עדיין נשארים וקיימים ויכולים להזיקו, ובכדי להורגם ולהמיתם צריך לקרוא קר"ש, וזאת משום שרק ע"י קר"ש יכולים אותם מזיקין להינתק ממנו ולחזור לצור מחצבתם, לאוצר הנשמות של הקב"ה. ומובא בספרים הקדושים שיש עצה אחת בדוקה ומנוסה להרוג אותם המזיקים, והוא קר"ש, כנא' "כל הקורא ק"ש על מיטתו, מזיקין בדלין הימנו", ויתירה מזו כתב האריז"ל, שיש בכח קריאת שמע להרוג אלף קכ"ה מזיקין בפעם אחת בכל לילה (בכל חטא נברא מזיק אחד, וע"י קר"ש שקורא בפעם אחת הורג אלף קכ"ה מזיקין שנבראו באלף קכ"ה, וכל זאת בפעם אחת של קר"ש!), אך הכל תלוי לפי גודל הכוונה, ויש אדם שעושה מאמץ ומשתדל וממית בלילה אחד אלף קכ"ה, ויש אחד שבכל פעם אחת שקורא קר"ש ממית מזיק אחד, וע"כ צריך לקרוא ק"ש בכוונה גדולה שיועיל גם לתיקון הנ"ל.

והנה בכל יום ויום ישנם ד' פעמים שצריך אדם לקרוא קריאת-שמע, והמה חלוקים במעלותיהם.

א. הקריאת-שמע הגדולה והחשובה מכולן היא קריאת-שמע של שחרית, הנקראת קריאת-שמע של יוצר, ומובא בתיקונים בז"ה וז"ל: והאי איהו דאוקמוה מארי מתני', כל הקורא קריאת-שמע כאילו אוחז חרב פיפיות בידו ואדון המזיקין קשור לית ליה רשו למברח וזכאה איהו מאן דשחיט ליה בההוא זמנא, לקיים הבא להורגך השכם להורגו בצלותא (התפילה).

ב. הקריאת-שמע השניה במדרגה היא קריאת-שמע של קורבנות, ב"לעולם יהא אדם ירא-שמים בסתר כבגלוי".

ג. הקריאת-שמע השלישית במדרגה היא קריאת-שמע של ערבית.

ד. וקריאת-שמע הרביעית במעלתה היא קריאת-שמע שעל המיטה.

מדוע צריך לקרוא קר"ש על המיטה?

א. אדם שחטא בפגם ז"ל, ע"י זה הוא גורם ומונע עליית הנשמה בלילה לאדוניה, וע"י שקורא קר"ש גורם שהנשמה תעלה מעלה לבל ימשלו בה זרים, כי בהעלות אדם נשמתו בשעת שנתו, פוגעים בה שלושה מיני כתות של מחבלים זה למעלה מזה, וצריכה הנשמה רחמים רבים להינצל מהם, כי באם לא כן דנין אותה בכף הקלע, אע"פ שלא מרגיש, אבל הנשמה מרגישה זאת בצער גדול ונורא, וזה העונש בחיים וכל שכן לאחר מיתה, ועל ידי מצוות קר"ש בכוונה יש באדם כח להינצל מהם (69).

והיות שקר"ש שעל המיטה היא התיקון החשוב מכולם, ע"כ כתבנו אותו כאן בשלמותו.

סדר קריאת שמע שעל המיטה

א. טוב להיזהר שלא לישון בלילה עד שיעברו ג' שעות משעה שמתפלל ערבית, דהיינו: שעה שהתפלל בה ערבית, אפילו נשאר בה קצת, תחשב לאחת, ושעה שניה שלמה, ושעה שלישית מקצתה ככולה (70).

ב. כתב בספר "סגולות ישראל" שסגולה נוראה ונפלאה לבל יפקד בעוון פגם הברית, ילמוד מעט לפני השינה בספר "תנא דבי אליהו", ולומר אחר הלימוד שבעים ושתים פעמים "אליהו הנביא".

ג. אם נשאר ער עד אחר חצות, יקרא ק"ש קודם חצי שעה שלפני חצות, ואם שכח יקרא אח"כ (71).

ד. הנה תחילת הכל צריך שתדע, כי בק"ש זו שאתה אומר על המיטה אתה מתקן עצמך מעוון הוצאת שכבת זרע לבטלה שיצאה ממך בין באונס, בין ברצון, בין בשוגג, בין במזיד, בין על ידך, בין על ידי אחרים, גם אתה מתקן עצמך עוד מעוון הוצאת טיפות הזרע שיצאו ממך אחר ששמשת מיטתך ולא שהית עד שיצאו כל הטיפין כולם.

זכותך לדעת!

הידעת כי בכל פעם שהינך קורא קר"ש שעל המיטה בכוונה הינך הורג אלף קכ"ה מזיקין שנבראו, בכל חטא נברא מזיק אחד, ויש הממית בלילה אחד מזיק אחד, ויש הממית אלף קכ"ה מזיקין שנבראו באלף קכ"ה פעמים, אך הכל תלוי לפי גודל הכוונה.

וכדי לתקן את כל הנזכר צריך שתכוון שתי כוונות:

האחת - צריך שתכוון שבכח קריאת שמע זו שאתה אומר ימותו אותם הגופות הטמאות, המלבישים לאותן הנשמות שעשתה אותם הסטרא אחרא, מכח אותם הטיפות שיצאו ממנו לבטלה.

וכוונה השניה - צריך שתכוון עוד שיחזרו אז אותן הנשמות אל הקדושה, ואח"כ יבואו בעולם הזה כשאר כל הנשמות.

ושתי כוונות הללו צריכים שיהיו חרוטות וסדורות על לוח ליבך.

סגולה בדוקה ומנוסה לבטל מחשבות זרות בעת קר"ש, לקרוא מתוך הסידור מילה במילה ככתבה, דהיינו: כשאתה אומר רִבּוֺנו, תצייר לך במחשבה אותה תיבה כצורתה בדיוק. כלומר, כשאתה אומר רבונו, תצייר במחשבתך את צורת הריש, הבית, הוו, הנון, והוו, כמו שהם כתובים לנגד עיניך, ועל-ידי כך מוכרח שתהיה כוונתו שלמה. (בן איש חי בשם הגאון ר' חיים מוואלוזין זיע"א)

ואחרי אשר הכינות מחשבתך ורעיונך בכוונות הפשוטות הנזכרות לעיל, אחר-כך תפתח פיך בחכמה ותאמר:

גם בלילי שבתות וימים טובים אומרים: רבונו של עולם הריני מוחל וסולח וכו'

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי, אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי, בֵּין בְּגוּפִי, בֵּין בְּמָמוֹנִי, בֵּין בִּכְבוֹדִי, בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי, בֵּין בְּאוֹנֶס, בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּשׁוֹגֵג, בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּדִבּוּר, בֵּין בְּמַעֲשֶֹה, בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה, בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה, בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר, לְכָל בַּר יִשְֹרָאֵל, וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי.

קטע זה אין לאומרן בשבתות ובימים טובים.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהַי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) וֵאלֹהֵי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֲבוֹתַי, שֶׁלֺּא אֶחְטָא עוֹד, וְלֹא אֶחֱזוֹר בָּהֶם, וְלֹא אָשׁוּב עוֹד לְהַכְעִיסֶךָ, וְלֹא אֶעֱשֶֹה הָרַע בְּעֵינֶיךָ, וּמַה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ, מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וָחֳלָאִים רָעִים:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) צוּרִי וְגֹאֲלִי:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אַתָּה יוֹדֵעַ כִּי עָפָר אֲנַחְנוּ, וְלֹא בִּינַת אָדָם לָנוּ, וְאֵין אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים צֵרוּפֵי שְׁמוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים, וְכַוָּנַת כָּל הַקְּרִיאַת-שְׁמַע לְפִי זְמַנָּהּ, וְכַוָּנַת כָּל מַעֲשֵֹה הַמִּצְוֹת בְּכָל-הַיִּחוּדִים, וְזִוּוּגֵי מִדּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, הָרְאוּיוֹת לָבֹא עַל יְדֵיהֶן. לָכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהֵינוּ (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) וֵאלֹהֵי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) יִצְחָק וֵאלֹהֵי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) יַעֲקֹב, הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר, וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, קוֹנֶה הַכֹּל, וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, מֶלֶךְ עוֹזֵר, וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן, שֶׁתַּגְבִּיר רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הַפְּשׁוּטִים, עָלֵינוּ אֲנַחְנוּ עֲבָדֶיךָ, עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל, בְּנֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְתִהְיֶה חָשׁוּבָה וּמְרֻצָה לְפָנֶיךָ קְרִיאַת פָּרָשַׁת שְׁמַע וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ וּפָרָשַׁת וַיֹּאמֶר, שֶׁאָנֹכִי אוֹמֵר עַתָּה בַּלַּיְלָה קֹדֶם הַשֵּׁנָה, וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל-צֵרוּפֵי שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, הָעוֹלִים מִתּוֹכָהּ, וּבְכָל-הַיִּחוּדִים וְזִוּוּגֵי מִדּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, הָרְאוּיוֹת לָבֹא עַל יְדֵיהֶן, וּבְכֹחַ קְרִיאַת פָּרָשַׁת שְׁמַע וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ וּפָרָשַׁת וַיֹּאמֶר, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא עַתָּה, יְתֻקַּן הַפְּגָם אֲשֶׁר פָּגַמְתִּי בַּעֲוֹנוֹתַי, וְאַל יִהְיוּ עֲוֹנוֹתֵינוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵינוּ לְבֵינֶךָ, וּבְרֹב רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ תְּכוֹנֵן אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתְךָ וּלְאַהֲבָתֶךָ, וְתַקְשִׁיב אָזְנְךָ לִדְבָרֵינוּ אֵלֶּה, וְאַל יְעַכֵּב שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן וְהִרְהוּר רָע, אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, וְתַעֲלֶה לְרָצוֹן, לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לְפָנֶיךָ. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֲדוֹן הַכֹּל אֱלֹהֵינוּ (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) צוּרִי וְגֹאֲלִי.

עֲשֵֹה לְמַעַן שְׁמָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן אֲמִתָּךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן בְּרִיתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן גָּדְלָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן דָּתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן הֲדָרָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן וִיעוּדָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן זִכְרָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן חַסְדָּךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן טוּבָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן יָשְׁרָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן כְּבוֹדָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן לִמּוּדָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן מַלְכוּתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן נִצְחָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן סוֹדָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן עֻזָּךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן פְּאֵרָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן צִדְקָתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן קְדֻשָּׁתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן רַחֲמָנוּתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן שְׁכִינָתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן תּוֹרָתָךְ:

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ (זו"ן - יאהדונהי), בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (שלוב - יאההויהה), וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ (שלוב - איההיוהה), לְיַחֲדָא שֵׁם אוֹת יוֹ"ד וְאוֹת הֵ"א (או"א), בְּאוֹת וָא"ו וְאוֹת הֵ"א (זו"ן), בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהו"ה), בְּשֵׁם כָּל יִשְֹרָאֵל, וּבְשֵׁם כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְהָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת, הַמִּתְיַחֲסוֹת אֶל שֹׁרֶשׁ נַפְשֵׁנוּ, רוּחֵנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ, וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם, וְהַקְּרוֹבִים לָהֶם, שֶׁמִּכְּלָלוּת אֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִֹיָּה, וּמִכָּל פְּרָטֵי אֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִֹיָּה, דְּכָל פַּרְצוּף וּסְפִירָה. הֵנֵּה אָנֹכִי בָּא לִקְרוֹת פָּרָשַׁת שְׁמַע, וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, וּפָרָשַׁת וַיֹּאמֶר, שֶׁתִּקְּנוּ לָנוּ חַכְמֵי יִשְֹרָאֵל לְאָמְרָם עַל הַמִּטָּה, קֹדֶם הַשֵּׁנָה. וְהִנֵּה אָנֹכִי מְכַוֵּן בִּקְרִיאַת שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ לְדַעַת רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הַקָּדוֹשׁ, וּלְדַעַת רִבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ הַקָּדוֹשׁ, וּלְדַעַת רַבֵּנוּ יִצְחָק לוּרְיָא אַשְׁכְּנָזִי, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֲדוֹן הַכֹּל אֱלֹהֵינוּ (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) עָלֵינוּ וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) צוּרִי וְגֹאֲלִי:

ואחרי אומרך התפילות אלו, בסייעתא דשמיא, אחר-כך תעורר במחשבתך עוד הכוונות הפשוטות הנזכרות לעיל בסימן א' ובסימן ב', ואם איש חכם אתה ויש לך ידיעה בשורש הסודות, תוסיף עוד תוספת כוונה בקיצור, שתכוון שעל-ידי כח קריאת שמע זו שאתה לומד, אזי אותן שלוש הוי"ות דמילוי יוד"ין, שהם כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, העולים רי"ו, אשר בדעת העליון מזלא עילאה, הם משפיעים שפע גדול באבא ואמא, ודעת שלהם, והם (פירוש: אבא ואמא) מקבלים מאלו שלוש הוי"ות דמילוי יודי"ן כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, יו"ד ה"י וי"ו ה"י. יורד השפע עד שלושה מוחין דנוקבא דזעיר אנפין, ועל ידי כל אלו ההשפעות מתבטלים החיצונים ומתים, וזה הנוסח הכוונה תכוון ותחשוב בדעתך.

וטוב לומר קודם המפיל נוסח זה (בא"ח פקודי יב):

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם אוֹת יוֹ"ד וְאוֹת ה"א, בְּאוֹת וָא"ו וְאוֹת הֵ"א, בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְֹרָאֵל. הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי אֱלָהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, וַהֲרֵינִי יָרֵא מִמֶּנּוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ רַב וְשַׁלִּיט עַל כֹּלָּא, וְכֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא, וַהֲרֵינִי מַמְלִיכוֹ עַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר, וְגִיד וָגִיד מִמָּאתַיִם וּשְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים אֵבָרִים, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים גִּידִים שֶׁל גּוּפִי וְנַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, מַלְכוּת גְּמוּרָה וּשְׁלֵמָה, וַהֲרֵינִי עֶבֶד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא בְּרַחֲמָיו יְזַכֵּנוּ לְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם וְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

אם ישן אחר חצות לילה, יאמר הברכה בלי שם ומלכות.

בָּרוּך [אַתָּה יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהֵינוּ (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) מֶלֶךְ הָעוֹלָם] הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה עַל עֵינָי וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפָּי, וּמֵאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָיִן. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהַי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) וֵאלֹהֵי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֲבוֹתַי, שֶׁתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַעֲמִידֵנִי לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְתַרְגִּילֵנִי לִדְבַר מִצְוָה, וְאַל תַּרְגִּילֵנִי לִדְבַר עֲבֵרָה, וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן, וְיִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר הַטּוֹב, וְאַל יִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר הָרָע, וְתַצִּילֵנִי מִשָּׂטָן וּמִפֶּגַע רָע וּמֵחֳלָאִים רָעִים, וְאַל יַבְהִילוּנִי חֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוֹרִים רָעִים, וּתְהֵא מִטָּתִי (יזהר לבטא היטב את הטי"ת) שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְהָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת: בָּרוּךְ [אַתָּה יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה)] הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ:

אם קרא ק"ש של ערבית בבית הכנסת מבעוד יום לפני צאת הכוכבים, יכוון לקיים כעת מצות עשה דאורייתא (ומכל מקום, הנכון שלא לסמוך על זה, אלא יקראנה שנית תיכף בצאת הכוכבים, לפני שיאכל ארוחת ערב). יכוון בקריאת שמע זו לתקן את עוון פגם הברית.

יכוון לקיים מצות יחוד השם, ויכוון יו"ד ה"י וי"ו ה"י.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (קבל והבן ישראל)

יְהֹוָה (יאהדונהי - אדון הכל היה הוה ויהיה)

אֱלֹהֵינוּ (הוא האלוה שלנו שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם)

יְהֹוָה (יאהדונהי - אדון הכל היה הוה ויהיה)

אֶחָד (א - יחיד ומיוחד, ח - שולט בשבעה רקיעים והארץ, ד - מושל בארבע רוחות העולם) :

יפסיק מעט, ובעוד עיניו מכוסות יאמר: "ברוך שם" וכו' בלחש, ובתיבת "מלכותו" ירכין את ראשו מעט למטה, ויש סוד בדבר בא"ח וארא יא.

בלחש:

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

יכוון לקיים מצות עשה לאהוב את ה'

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהֶיךָ (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם יפסיק מעט עַל-לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (יפסיק מעט) לְאַהֲבָה אֶת-יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהֵיכֶם (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) יבטא היטב את העי"ן וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶֹב בְּשָֹדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָֹבָעְתָּ: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה (יפסיק מעט) אַף-יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) נֹתֵן לָכֶם: וְשַֹמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר (יבטא היטב את העי"ן) נִשְׁבַּע יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל-הָאָרֶץ:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשֹוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) וַעֲשִֹיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִֹיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) : אֲנִי יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהֵיכֶם (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֲנִי יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהֵיכֶם (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) :

וחוזר:

יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהֵיכֶם (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֱמֶת.

יַעַלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם, וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם:

* יזהר לבטאת היטב את הט' והת' של מילת "מיטתו", שלא ישמע לשון מיתה.

הִנֵּה *מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְֹרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה. אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת: הִנֵּה *מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְֹרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה. אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת: הִנֵּה *מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְֹרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה. אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת:

יְבָרֶכְךָ יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶךָּ: יִשָּא יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵֹם לְךָ שָׁלוֹם:

פסוקים להינצל מטומאת קרי:

אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד, וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ: שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת-עָיִן. בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה. הֱקִיצוֹתִי כִּי יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) יִסְמְכֵנִי: בְיָדֵךָ אָפְקִיד רוּחִי פָדִיתָ אוֹתִי יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֵל אֶמֶת:

יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַיהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֶבְטַח-בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת-כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא-תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי-אַתָּה יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) מַחְסִי:

ואחר-כך יתוודה על עוונותיו. וצריך להתוודות מעומד, כנודע. אמנם, שאר הסדר אם תוכל לאומרו מעומד, שפיר טפי, ואם תאמר אותו מיושב, אין בכך כלום. ואמנם, כשאתה מתוודה, צריך שתכוון שאתה עומד בעולם העשיה. ונודע שהנפש היא מעולם העשיה. נודע שהנפש היא החוטאת בסוד: "ונפש כי תחטא" (ויקרא ה' א'). והנה בחינת נפשך היא האומרת עתה הוידוי הזה. והנה, בהיות החטאים מצויים בנפש אז הקליפות דבקים בה ואינן מניחים אותה לעלות. ולכן, באומרך הוידוי בלב שלם, מתפרדין הקליפות מנפשך אשר בעולם העשיה, ואז על-ידי כן תוכל לעלות לעולמות העליונים, ותכוון בלב שלם כאילו אתה עומד לפני בית-דין ונידון לפניהם, ונתחייבת, ואתה מוסר עצמך לקבל בסבר פנים יפות על-ידי בית דין לכפרת עונות. ותכוון כאילו אתה מקבל ארבע מיתות בית-דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. ותשים נגד עיניך שני שמות יהו"ה, אדנ"י יאהדונה"י. [ואין לומר וידוי במוצאי שבת עד אחר חצות לילה. וכתב בחסד לאלפים (קלח, ח): אפשר דהוא הדין למוצאי ראש חודש, ומוצאי חנוכה ופורים, וכדומה. ושב ואל תעשה עדיף (בא"ח כי-תשא ז)].

ומובא בספרים הקדושים שישנם ג' זמנים שבהם ראוי לאדם להתוודות:

א: בכל לילה לפני לכתו לישון שאז עולה נשמתו למעלה למסור דין וחשבון על היום שעבר.

ב: בכל ערב שבת.

ג: בכל ראש חודש.

ובזוה"ק פ' קורח כתב: דבכל לילא ולילא עד לא ישכוב ועד לא נאים בעי ברנש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא מנייהו ויבעי עלייהו רחמים וכו' ואלין אקרין מארי דחושבנא … ופעולת החשבון הזה הוא, אם ימצֵא שעבר איזה עבירה אותו היום, יתחרט עליהם, ויתודה עליהם, ויקבל עליו בלב שלם שלא יעבור עוד עליהם, ואז לא יעכבו החיצונים את נשמתו בעלותו למעלה, וגם לא תהיה ידו כותבת אותן החטאים על הפנקס הפתוח, ואז באותו היום מוחלין לו. גם חשבון הוידוי הזה יביאהו שיהיה נזהר מאז והלאה מאותן חטאים. ואמרו חז"ל: "שוב יום אחד לפני מיתתך", השינה היא אחד מששים במיתה ובשובו קודם השכיבה בלילה יקיים זה בכל יום.

כתב ה"בן איש חי" בשם ה"חסד לאלפים" : מדוע אומרים אנו, אשמנו, בגדנו, וכו' ולא אשמתי, בגדתי, מה גם שישנם אנשים שלא חטאו, ומדוע יאמרו אשמנו, וכו'? אלא משום שכל ישראל גוף אחד הם וכולם ערבים זה לזה, ולכן מובן מדוע משה רבנו ע"ה שהיה צדיק גמור כלל עצמו עִם ישראל ואמר, "וסלחת לעווננו ולחטאתנו".

וכן אומרים אנו, חטאנו אנחנו ואבותינו, - היינו בגלגולים קודמים מה שחטאנו, שנקראים אבות לזה הגוף שהוא עומד עתה בו.

בעת הווידוי יכה ביד ימין כפוף כאגרוף על הלב בנחת, על כל תבה בַווידוי הכאה. ויש לזה טעם נסתר ע"פ הסוד כמפורש בדברי רבינו האריז"ל בשער הכוונות שעושה האדם בהכאה זו על הלב תיקון גדול.

אָנָּא יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהֵינוּ (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) וֵאלֹהֵי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֲבוֹתֵינוּ, תָּבֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מַלְכֵּנוּ מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ יְהֹוָה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהֵינוּ (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) וֵאלֹהֵי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ. אֲבָל חָטָאנוּ, עָוִינוּ, פָּשַעְנוּ, אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ וְאַנְשֵי בֵיתֵנוּ:

אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹפִי וְלָשׁוֹן הָרָע. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה. יָעַצְנוּ עֵצוֹת רָעוֹת. כִּזַּבְנוּ. כָּעַסְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. מָרִינוּ דְבָרֶיךָ. נִאַצְנוּ. נִאַפְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. פָּגַמְנוּ. צָרַרְנוּ. צִעַרְנוּ אָב וָאֵם. קִשִּׁינוּ עֹרֶף. רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ וְתִעְתָּעְנוּ. וְסַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָׁוָה לָנוּ. וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל-הַבָּא עָלֵינוּ. כִּי אֱמֶת עָשִֹיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ:

ואחר-כך יאמר בלב שלם נוסח זה:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְהוָֺה (יאהדונהי - אֲדוֹן הַכֹּל הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה) אֱלֹהַי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) וֵאלֹהֵי (תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם) אֲבוֹתַי, שֶׁתִּמְחוֹל, וְתִסְלַח, וּתְכַפֵּר לִי עַל כָּל מַה שֶּׁחָטָאתִי, וּפָשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ. וְאִם חָטָאתִי, עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי בְּאוֹת יוֹ"ד שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה, וּבְאוֹת אָלֶ"ף שֶׁל שֵׁם אַדְנוּת, יִהְיֶה נֶחֱשָׁב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ נִסְקַלְתִּי בְּבֵית-דִּין, עַל יְדֵי אוֹת אָלֶ"ף שֶׁל שֵׁם אַדְנוּת [וצריך לחשוב בעצמו, בלבו ממש, כאילו הוא עומד בבית דין, ונסקל על-ידי בית דין]. וְאִם חָטָאתִי בְּאוֹת הֵ"א רִאשׁוֹנָה שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה, וּבְאוֹת דָּלֶ"ת שֶׁל [שֵׁם] אַדְנוּת, יִהְיֶה נֶחְשָׁב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ נִשְֹרַפְתִּי בְּבֵית דִין, עַל יְדֵי אוֹת דָּלֶ"ת שֶׁל שֵׁם אַדְנוּת (וכן יחשוב בלבו). וְאִם חָטָאתִי בְּאוֹת וָא"ו שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה, וּבְאוֹת נוּ"ן שֶׁל שֵׁם אַדְנוּת, יִהְיֶה נֶחֱשָׁב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ נֶהֱרַגְתִּי בְּסַיִף בְּבֵית דִּין, עַל יְדֵי אוֹת נוּ"ן שֶׁל שֵׁם אַדְנוּת (וכן יחשוב בלבו, כנזכר). וְאִם חָטָאתִי בְּאוֹת הֵ"א אַחֲרוֹנָה שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה וּבְאוֹת יוֹ"ד שֶׁל שֵׁם אַדְנוּת, יִהְיֶה נֶחֱשָׁב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ נֶחְנַקְתִּי בְּבֵית-דִּין, עַל יְדֵי אוֹת יוֹ"ד שֶׁל שֵׁם אַדְנוּת:

וכן יחשוב בלבו ממש. וכאשר יזכיר אותיות שני השמות הנזכרים, יביט בהם בהיותם מחוברים לפניו בשם השילוב הנזכר לעיל.

אח"כ יאמר אנא בְּכֹחַ כולו בכל לילה. ולאחר שגמר אותו יחזור לומר הפסוק שכנגד אותו הלילה ג"פ, וכן יכוון בכל לילה בשם היוצא ממנו.

ליל א': אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה. (אב"ג ית"ץ)

ליל ב': קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ, שַֹגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ נוֹרָא. (קר"ע שט"ן)

ליל ג': נָא גִבּוֹר, דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ, כְּבָבַת שָׁמְרֵם. (נג"ד יכ"ש)

ליל ד': בָּרְכֵם טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ, תָּמִיד גָּמְלֵם. (בט"ר צת"ג)

ליל ה': חָסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ, נַהֵל עֲדָתֶךָ. (חק"ב טנ"ע)

ליל ו': יָחִיד גֵּאֶה, לְעַמְּךָ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ. (יג"ל פז"ק)

ליל ז': שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל, וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. (שק"ו צי"ת)

ויאמר בלחש:

תוכן העניינים

קונטרס בריתי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה