קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
ערכין · פרק ו משנה ג
ממשכנין. ואינם חייבין להחזיר להם המשכון ביום או בלילה, הרמב"ם פרק ג' הי"ד דהלכות ערכין. ור"ל דאין זה המשכון כאותו
ששנינו סוף פרק ט' דבבא מציעא ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, אלא שמסדרין אותו כנזכר כאן והשאר מוכרין אותן לתשלום חוב ערכו. ונראה דהיינו דתנן אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן וכו', פי' אין משכון זה להחזירו לו ביום או בלילה לצרכו אלא נותנין לו מזון וכו':
הרע"ב ד"ה מעצדים וכו'. לפי' הערוך (ע' מעצד) וספר השרשים (ע' עצד) הוא קרדום גדול וקטן, ע"ע בשרשים, ולכן נותנים שנים וכן שתי מגירות גדולה וקטנה:
תי"ט ד"ה אבל וכו'. וטעמו (כד,א) משום שנאמר, ואם מך הוא, הוא ולא אשתו ובניו. ואף על גב דהאי הוא דרשינן ליה תעשה שישאר הוא וכדכתב הר"ב, מכל מקום ממילא נמעטו אשתו ובניו, אבל עיקר הדרשא הוא שיהיה לו הויה וחיות. ובזה מתורץ מה שהקשה הרב בעל לחם משנה פרק א' ה"ח מהלכות מלוה, דלמאן דסבירא ליה מזונות האשה מדבריהם אמאי איצטריך קרא הוא למעוטי אשתו ובניו וי"ל דכיון דאמר קרא החייהו מערכך סלקא דעתך דהוא הדין לאשתו ובניו, ע"כ. אבל לפי מה שכתבתי ניחא דדרשת הוא עיקרה להחייהו וממילא נדרש כעין אסמכתא למיעוט אשתו ובניו: