קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
ערכין · פרק ו משנה ב
הפודה. משמע מדברי הרמב"ם פרק ז' הי"ד מהלכות ערכין דאחר פודה ולא הבעל [חוב], ובעל לחם משנה נתן טעמו שאם הבעל [חוב]
פודה לא יתפרסם שפדה אלא יאמרו שיצא בלי פדיון מה שאין כן אם פדאו אחר, וגם מלישנא דמתניתין הפודה פודה משמע דאינו המקדיש: הרע"ב ד"ה והיה וכו' - שקדמו וכו'. והוא הדין אם הגיע זמן תשלום חובו קודם שהקדיש, ומשום הכי תנן נמי בעל חוב בהדי כתובה:
תי"ט ד"ה אלא וכו' - משום וכו'. טעם זה נכון, דאי לאו הכי אלא דיש אונאה להקדשות יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:
ויתן וכו'. ואין לומר בשלמא לפי' רש"י (כג,ב במתני') שאמר שהבעל פודה מרויח שמשלם את חובו לאשה או לבעל חוב, אבל לתוס' דפירשו כל הרוצה לפדות מאי מרויח כיון שנותן הכתובה ונותן להקדש המותר. די"ל דהיינו הרויח שרוצה לקבוע רכושו בקרקע שהוא דבר קבוע או שאותו שדה מצרני לשדותיו:
דאינו וכו'. דאלו היתה קדושת הגוף אליבא דכולי עלמא חלה הקדושה עלייהו דמפקעת מידי שעבוד, וכן כתב רש"י בפסחים דף ל"א א'
(ד"ה ואתי):