אור ברסלב

קול הרמז קדשים· רבי משה זכות

ערכין

בכורות

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט ד"ה כשהשלים וכו'. ולי נראה לפי שערכין ומעשר בהמה סמוכין זה לזה בפרשת בחוקותי, ואף על גב דערכין קודמין בפרשה מכל

מקום הקדים את מעשר בהמה משום הטעם שכתבו התוס' כדכתב תי"ט ריש פרק ט' דבכורות, וגם לפי הטעם שכתבתי גם אני, ע"ע:

משנה א:

הרע"ב ד"ה הכל וכו' - בן וכו' הביא וכו'. אף על גב דמשנה שלימה היא בפרק יוצא דופן (נדה פ"ה מ"ו) מכל מקום דרך התנא ללמד ברמז מה ששנה במקום אחר בפירוש, וכן כתב תוס' בריש פרק א' דברכות: מופלא וכו'. אף על גב דנראה דהוי ליה לקרותו מפליא, כדכתיב (ויקרא כז,ב) איש כי יפלא, י"ל דבלשון חז"ל מצינו פעול במקום פועל, כגון שתויי יין, נשוי אשה:

תי"ט ד"ה הכל וכו' - וכן הוא בתוס' וכו'. וכן כתב הרב בעל ברכת הזבח (לד"ב ע"א). ומה שכתב הר"ב ולא הביא שתי שערות כדי נסבה, דכיון שאינו בן שלש עשרה השערות אינן אלא שומא, וכדכתב הר"ב פרק בא סימן (נדה פ"ו מי"א). והרמב"ם פרק י"א ה"א מהלכות נדרים כתב, קטן בן י"ב ויום אחד ולא הזכיר שערות:

פרק א משנה ב

נערך. פי' מאחרים, כגון ישראל שאמר ערך כותי זה עלי נותן לפי שני הכותי הנערך, אבל הוא אינו מעריך לא את עצמו לומר ערכי עלי ולא את אחרים לומר ערך ישראל זה עלי, הרמב"ם פרק א' ה"ו מהלכות ערכין:

תי"ט רבי יהודה אומר וכו' - דשקלים וכו'. עיין מ"ש בלחם משנה (שם) ובברכת הזבח (לד"ה ע"ב) בענין הזה:

ולי נראה וכו' סתמא וכו'. קשה דאם כן אמאי קאמר רבא (ה,ב) דמסתברא כרבי מאיר, תיפוק ליה דסתמא כותיה. ותו כיון דההוא סתמא והאי פלוגתא דהכא אינון בתרי סדרי, ליכא למשמע אפילו הוא סתם דדילמא דהוי סתם ואחר כך מחלוקת. ומיהו י"ל דכל כהאי גוונא הוי ספיקא ובדאורייתא אזלינן לחומרא, וכן כתב יבין שמועה כלל ס"ט. ולקושיא קמייתא נראה לי דמסתברא דקאמר רבא הוא מחמת ההוא סתמא דמייתי הכא (עזרא ד,ג) דלא לכם ולנו:

ד"ה זה וכו' - אבל הרמב"ם וכו'. גם הלחם משנה (שם) הביא קושית התוס' (ה,ב ד"ה אלא) ותירוצם, והוא יישב דברי הרמב"ם כעין מה שיישב התי"ט, אלא דחזר והקשה כמה קושיות ותירץ בדוחק, ע"ע:

פרק א משנה ג

הרע"ב ד"ה ולא נערך וכו'. ומתניתין דייקא דלא תנן לא נידרין ולא נערכין דתרי נינהו גוסס ויוצא ליהרג, אלא משום שיש טעם פרטי לכל אחד:

תי"ט ד"ה ולא וכו' - דאהעמדה וכו'. ומאי דממעטינן גוסס משום דלאו בר העמדה והערכה הוא כדכתב הר"ב. האי העמדה פי' קיום והעמדה. ואני נראה לי להוסיף עוד, דשאני סוטה דממעט בה קרא מומין אחריני גדמת ואלמת, ועוד דשני פעמים כתיבא בה העמדה:

לא כתב וכו'. הרב לחם משנה הראה פנים לומר דגם הרמב"ם סובר דגוסס נודר ומעריך על עצמו, בפרק א' הי"ד מהלכות ערכין:

סד"ה רבי חנינא וכו'. ומשום הכי תני בלשון יחיד נערך וכו' אבל אינו נידר וכו', משום דלא פליג אלא היוצא ליהרג:

פרק א משנה ד

שהיא. פי' שהיא יוצאה דהיא בריאה והולכת כדרכה, לאפוקי אם יש לה צירים וחבלי לידה הויא לה כישבה על המשבר וצריך להמתין לה:

הרע"ב ד"ה נהנין בשערה, - לאו וכו'. כן כתב הטור ביו"ד סי' שמ"ט, אבל הרמב"ם התיר בפרק י"ד הכ"א מהלכות אבל, ונתן טעמו באמרו ששערו הוא מותר מפני שאינו גופו. והכסף משנה תמה עליו ואמר דאינו יודע מנין לו זה, והרב לחם משנה כתב שדעת הרמב"ם נכונה בעיניו ודפסק כרב נחמן בר יצחק (ז,ב) דמתיר, וכן כתב הרב בעל ברכת הזבח (לד"ז ע"ב):

תי"ט ד"ה ישבה וכו'. טעמיה דרש"י (ז,ב במתני'), דאי ישבה על המשבר משנגמר דינה אמאי ממתינין לה, והלא משנגמר דינה הולד חייב מיתה כדכתיב גם שניהם. וטעמייהו דתוס' (שם) דדילמא כבר נד ולד קודם גמר דין דעסקינן דישבה על המשבר מיד אחר גמר הדין ואיכא למיחש לספק נפשות:

ד"ה אסורה וכו' - ותימה מאי וכו'. י"ל דהר"ב אקרא קאי דכתיב (שמות כא,כח) יסקל השור ולא יאכל את בשרו, אלא אפילו בעליו נקי מנכסיו שאין לו שום הנאה, והיינו אפילו שערה:

אלא לרב נחמן בר יצחק וכו'. כן פסק הב"ח יו"ד סי' שמ"ט, ונתן טעמו דרב נחמן בר יצחק הוא בתרא, ואף על גב דרב נחמן סתם קודם לרבא היינו רב נחמן בר יעקב אבל רב נחמן בר יצחק הוא אחר רבא:

פרק ב משנה א

פתח בטועה. ענין זה לא בא מפורש בדברי הר"ב דהיינו פחות משבעה, אבל יתבאר היטב בפירוש הרמב"ם, עיין מעבר לדף:

אין בנגעים. אף על גב דנגעים קדמי לנדה בין בתורה בין במשניות, י"ל דתנא הקדים נדה לנגעים משום דדין זה דנדה לא משתמע בדוכתא

אחריתי, מה שאין כן בנגעים דמתניתין שנויות הן:

הרע"ב ד"ה אין בערכין וכו' (ויקרא כז,כה) - בשקל וכו'. דאין לומר שצריך הפסוק ללמד שהשקלים יהיו בשקל הקדש, שהרי כבר נאמר בראש פרשת הערכין חמשים שקל כסף בשקל הקדש:

ד"ה פתח, - תחלת נדות וכו'. הרמב"ם פירש וז"ל, ופתח נקרא הזמן שהאשה עומדת אחר שפסק הדם ואז תבוא ווסת שניה:

תי"ט ד"ה פחות וכו' - לאו דוקא וכו'. פירש בעל ברכת הזבח (לד"ז ע"ב), כגון שהיו לו חמש סלעים והעריכו הכהן ונתן ד' והעשיר נותן כל החמשים:

פרק ב משנה ב

נאכל. לישנא דקרא (ויקרא כג,יז) לחם תנופה שתים, (שם כד,ח) ביום השבת יערכנו:

תי"ט ד"ה ולא וכו' - לתתר"ף וכו'. עיין בספר הפרדס בשער שם בן ד' (דף קי"ח) ותמצא סוד גדול בצירוף שם הויה והוא סוד תתר"ף, ולפי עומק חכמת האר"י ה' פעמים רי"ו גי' תתר"ף, ועיין בכונת עמידה דראש השנה:

פרק ב משנה ג

הרע"ב ד"ה ולא וכו' - טעמא. ומדרך הסברא י"ל שכך היה ראוי לפי ערך נעימות הזמר:

ד"ה לא היה וכו' - היו מחלילים וכו'. מחללים כן כתב ברש"י (י,א במתני'), וצריך לומר מחללים ופסוק הוא במלכים א א,מ:

תי"ט ד"ה אבוב וכו'. כתב הרמב"ם בפרק ג' ה"ה מהלכות כלי המקדש וז"ל, והחלילים שהיו מנגנים בהם היה אבוב שלהם של קנה, ע"כ. משמע דחליל אינו אבוב. ובגמרא (י,ב) אמרינן היינו חליל היינו אבוב. דנראה דס"ל דשם העצם של כלי זמר זה הוא חליל, וכנזכר בכמה מקומות במשנה בפ"ג מ"ד דבכורים ובפ"ה מ"א דסוכה, אלא שהאבוב דהיינו הקנה שבראש החליל היה נקרא בתואר חליל, משום (י,ב) דחלי קליה, פי' רש"י מתוק, אבל שם העצם שלו הוא אבוב:

פרק ב משנה ד

הרע"ב ד"ה ועבדי וכו' - בחליל וכו'. והוא הדין שאר אוחזי כלי שיר, כפי' רש"י סוכה נ"א א' (ד"ה עבדי):

תי"ט ד"ה משיאין וכו'. וגם בסוכה נא,א גריס כן. ונראה לי דהכי גרסינן שלפי זה רבי יוסי פליג ארבי מאיר דאמר שהיו עבדים ורבי יוסי אמר שהיו מאותן משפחות, ועוד מוסיף שהיו משיאין לכהונה, ושם בסוכה גרסינן בגמרא משפחות וכו' היו שהיו משיאין לכהונה, ואם כן היו לא קאי למשיאין, ולפי דקדוק התי"ט לא משמע דקאי אמנגנין אלא אמשיאין, ולא אתי שפיר ודוק:

פרק ב משנה ה

ס"א. משום דבגמרא (יג,א) גרסינן להו בעירוב, אין פוחתין משתי חצוצרות ומתשעה כנורות ומוסיפין וכו'. וקשה על ס"א דאמאי לא ערבינהו. וי"ל משום דמוסיפין דחצוצרות אית ליה קצבה (יג,ב) עד מאה ועשרים, מה שאין כן בכנורות:

הרע"ב ד"ה כדי וכו' - סימנא וכו'. דאי דוקא לשבת ולראש השנה היה צריך יותר מששה לתמידין ולמוספין, גמרא (יג,א) אלא סימנא בעלמא, שלא תטעה במספר הימים נתן סימן שבת ושני ימי ראש השנה וכלומר שלשה ימים, כך פי' רש"י:

שחיטה, הכי וכו'. ובהכי דייקא מתניתין דלא קתני לשבת ולשני ימים של ראש השנה אלא כדי לשבת וכו', גמרא. ופי' רש"י (יג,ב ד"ה דיקא) דר"ל כפי חשבון הראוי לשבת ולראש השנה שהם שלשה ימים דהיינו ששה תמידין:

תי"ט ד"ה אין וכו' - שיהא פסח וכו'. לרש"י בפרשת בא (יב,כה) פסח מדבר אינו פסח דורות, דבהדיא כתב שם בפסוק והיה כי תבואו, שלא נתחייבו בפסח דורות עד ביאתן לארץ, ואם כן מסתברא להכליל פסח מדבר בכלל פסח מצרים בענין הביקור וממנו נלמוד לתמידין, והר"ב קרא בפירוש לפסח מדבר פסח מצרים דכתב דומיא דפסח מצרים:

פרק ב משנה ו

תי"ט ד"ה אין וכו' - דאין עולין וכו'. וכן כתב [הרמב"ם] בפרק ג' ה"ג דהל' כלי המקדש. ומאי דתנן צוערי הלוים, פי' לפי שניגון כליהם היה מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהיו אומרים שירה בפה. ולפי' רש"י והר"ב קשה דפשיטא שלא יהיו הקטנים עולים למנין (במדבר ד,יט) דאיש איש על עבודתו כתיב, איש ולא קטן:

ויתכן וכו'. עליו כתב הרמב"ם בפרק ג' ה"ג מהלכות כלי המקדש וז"ל, ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודה בפה ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסים, ע"כ. ומדקאמר בפה בלא כלי מוכח בהדיא שבא למעט מה שכתב התי"ט שהיו אומרים שירה בפה ומנגנים גם כן בכלי שיר, וסברא גדולה היא שלא יוכלו לכוין יחד לדברי המזמור ולנועם השיר ועוד לכוין לניגון היד:

פרק ג משנה א

בערכין. הא דלא ערבינהו וליתני וכן בשדה אחוזה וכן בשור המועד וכו', משום דבשדה אחוזה איכא פלוגתא דרבי אליעזר:

תי"ט ד"ה את וכו' - בעכו"ם וכו'. ז"ל התוס' (יד,א ד"ה בעובד), ואף על גב דאמרינן גוי יורש את אביו דבר תורה מכל מקום אין להם אחוזה בארץ ודין זה לא שייך כי אם בארץ ישראל דמצוה היא התלויה בארץ וגוי אין לו חלק בארץ, ע"כ:

פרק ג משנה ב

מה בין. פי' אם כן למה חלקן הכתוב:

הרע"ב ד"ה נותן וכו' - ההקדש בין וכו'. וכן כתב רש"י, ור"ל דתנא קמא לא נחית אחומש כרבי אליעזר אלא על החמישים שקל שבהם שייך להקל ולהחמיר:

תי"ט ד"ה אלא וכו' - ולא נחת וכו'. ולי נראה דנקט מאי דאית ביה קולא וחומרא בנתינת ממון, דהיינו החומש דאיתיה בשדה אחוזה וליתיה בשדה מקנה:

תי"ט ד"ה חבל וכו'. ואם תאמר ומי מכריח לתנא לשנות הכא הני תרי בבות דמשום הכי נקט שור המועד. וי"ל דעיקר החידוש הוא חבל בזה ובזה משלם נזק שלם, פי' אפילו יעלה הנזק יותר משלשים סלע:

פרק ג משנה ד

הגדולה שבכהונה. אמרינן בגמרא (יד,א), דכהנים מקודשים טפי מישראל, פי' וסלקא דעתך אמינא שיתן לה יותר מחמישים,

שהרי תנן בפרק קמא דכתובות מ"ה, בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים, קמ"ל:

תי"ט ד"ה והפגם וכו' - במשנה וכו'. עיין מה שכתבתי שם:

ד"ה הכל וכו' - אבושת וכו'. בפרק ג' דכתובות משנה ט' פירש הר"ב שפגם המפותה גדול משל אנוסה שאין עליה לעז כל כך, ומינה דאף בפגם שייך בושת לשפחה הפגומה מאיש בכל שאין המפותה שוה באנוסה שהמפותה נמכרת יותר בזול מפני בושת פגמה:

פרק ג משנה ה

תי"ט ד"ה אלא וכו' - והוא וכו'. ולי נראה שהלשון הרע הוא מה שנאמר (במדבר יג,לא) כי חזק הוא ממנו, כדברי רז"ל (סוטה לה,א), וגם מה שנאמר (שם יד,ג) ולמה ה' מביא אותנו וגו', שכל זה הוא נגד כבוד ה':

פרק ד משנה א

השג. נראה שהתנא הקדים את המאוחר הוא ענין הערכת הכהן על פי השגת יד הנודר, כי קודם לזה יקדים דבר הנערך להפליא נדר ואחר כך ילך אל הכהן שיעריכנו כדי השג ידו. וי"ל דאף הנודר אינו מכוין בתחלה בשעת נדרו להתחייב במה שלא תשיג ידו ואם העני העריך את העשיר איכא למימר בהכרח שאינו מכירו דלאו בשופטני עסקינן שיקבל עליו מה שאינו יכול לקיים:

הרע"ב ד"ה והשנים וכו' - ואיידי וכו'. יש להקשות דכתבו התוס' פרק אלו מגלחין דף כ"ג ע"ב ד"ה מאן דאמר וז"ל, אין שיטת הגמרא

לומר איידי דתנא הא תנא נמי הא אלא במילתא דאמת אלא דלא צריכי אבל דברים נראים שקר אין לו לשנות משום איידי, ע"כ. והשתא השנים בנידר נראה שקר דהאומר דמי פלוני עלי אינו נידון לפי מדת שניו אלא כפי שאותו פלוני נמכר בשוק וכן פי' רש"י. וי"ל דכיון שהתורה קורא את המעריך בשם נודר אם כן גם נידר יהיה הנערך ואין כאן שקר:

ד"ה והערכים וכו' - דזכר וכו'. ומשום הכי תני והערכים בלשון רבים לכלול זכר ונקבה:

תי"ט ד"ה והשנים וכו' - ולא איצטריך וכו'. קשה להלום תימה השני, חדא דתנא תני ארבע הבבות בשוה. ותו דאי הוה תני זכר נותן ערך נקבה היה צריך לשנות עוד ונקבה נותנת ערך זכר והיו הדברים ארוכים. ועוד שהיה צריך לפרש כיצד כדלקמן. ועוד דגם בבא דשנים היה לו לומר ילד נותן ערך זקן:

פרק ד משנה ב

תי"ט ד"ה אם וכו' - שאין מחלוקת וכו'. כל זה דוחק גדול כי אפילו מלשון מתניתין דתני אומר אני נראה בפירוש שהוא האומר כן ולא רבנן. והרב לחם משנה מאריך בישוב הסוגיא אליבא דהרמב"ם (הל' ערכין פ"ג ה"ו). ותמצית כונתו היא דרבנן ורבי פליגי בודאי, דרבנן סבירא להו דיש הפרש בין קרבנות לערכין, ורבי משוי אותם, אלא שמה שמחלקים רבנן בין קרבנות לערכין הוא במציאות אחרת שהוא כתב שם, אבל במאי דתנן ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי אפילו רבנן מודו ביה, והוא הוא הדין שכתב הרמב"ם. והראב"ד השיג עליו ואמר דפסק כרבי ולא כרבנן, ע"ע. והרב בעל ברכת הזבח (לדי"ז ע"א) כתב דהרמב"ם פסק כרבי משום דמסתבר טעמיה, ויסודתו של ברכת הזבח בהררי קדש, התוס' מסיקו בקושיא אליבא דרבנן דלא אשכחו טעמא למילתייהו, עיי"ש:

פרק ד משנה ג

בקרבנות. רש"י ותוס' (יז,ב) מפרשי להא לסיומא דרבי יהודה דאמר אפילו עני והעשיר וחזר והעני דנותן ערך עשיר, יש לומר דבקרבנות

אינו כן, ור"ל דאם הביא קרבן אשם בעשירות והעני מביא חטאת עשיר ואם היה עני כשהביא האשם והעשיר מביא חטאת עני שהכל הולך אחר הבאת קרבנו, ומאי דתנן אחר כך אפילו מת אביו מילתא באפי נפשה היא, ומיירי בערכין שאם מת אביו של מעריך בשעה שכהן מעריכו והניח לו רבוא וכו'. אבל הר"ב שלא פירש כלום באבל בקרבנות אינו כן מוכח דלא ניחא ליה בפי' רש"י ותוס', אלא מפרש כל המשנה במצורע, והוא דרך הרמב"ם, ע"ע:

פרק ד משנה ד

הרע"ב ד"ה יום וכו' - לפחות מבן וכו'. לא דק דהא אפילו בן שלשים אין לו ערך עד שיהיה בן חודש ויום אחד, וכמו שיבוא בסמוך

משם הכסף משנה:

תי"ט ד"ה נותן וכו' - כערכך וכו'. והכי תניא בברייתא בגמרא (יח,א). ונראה לי דאין כאן תמיהה שהרי גם גרעון כסף בכלל ערך הוא,

וכמו שאמר הכתוב (כז,יח) וחשב לו הכהן את הכסף, וכההיא דתנן (פ"ז מ"א) הקדש מחשב חדשים:

ד"ה בין וכו'. אבל לשון המשנה בין להקל בין להחמיר לא משמע הכי, ואפשר דקרי להחמיר שצריך ליתן ערכו מיד קודם שיבוא יום של אחריו כדי שיראה שהוא כלמטה הימנו:

ד"ה רבי אליעזר אומר וכו' - ושמא דריש וכו'. והוה ליה כהא דגמרא (בכורות לב,א ועוד) ושב הכהן ובא הכהן, זו היא שיבה זו היא ביאה, ודוק:

עכ"ל הכסף משנה וכו'. קצר התי"ט במקום שהיה צריך להאריך, כי ז"ל הכסף משנה הנמשך אחר האמור כאן, ולרבנן דפליגי ארבי אליעזר אף על גב דלא דרשי גזרה שוה מכל מקום מדאשכחן בחד דוכתא מבן חודש ומעלה גילוי מלתא היא אבל היכא דכתיב מבן חודש דהוי בן חודש ויום אחד אי נמי מדכתיב בערכין בפרשת בחוקותי ואם מבן חודש דמשמע שיהיה בן חודש שלם דהיינו שיהא בן חודש ויום אחד, ע"כ. הא קמן דלא כיון הכסף משנה אלא לבן חודש דערכין דלית ביה מעלה ומנא לן שיהא בן חודש ויום אחד, ולכך מייתי ליה בין מטעם גילוי מלתא בין ממשמעות מלת מבן חודש. ומעתה אזדא ליה סברת התי"ט שכתב דומעלה חד יומא משמע שהרי בן חודש דערכין אין בו ומעלה, וגם לא נלמד מגזרה שוה דשנה שנה וצריך לו לימוד בפני עצמו. ואף מכאן תשובה על הרב לחם משנה דגם הוא השיג על הכסף משנה ריש הלכות ערכין, ואמר דכיון דאית לן גזרה שוה דשנה שנה ידענו שבכולם הוי יום אחד אחרי כן, ע"כ. איברא דהשגת הלחם משנה כוללת אכל מאי דאמר התם הכסף משנה דבדין בן חמש ויום אחד כתב דכ"ש שבן חודש צריך שיהא לו עוד יום אחד דהוא הדין לשנים, ואהא משיג הלחם משנה שפיר דלשנים אית גזרה שוה דשנה שנה, ולא צריכין לדמות הכל לחודש ויום אחד, מכל מקום אין השגתו השגה כוללת לבן חודש דביה צריכין לדברי הכסף משנה:

פרק ה משנה א

הרע"ב ד"ה האומר וכו' - רגיל וכו'. בגמרא (יט,א) אמרינן, לא שכולם רגילים לשקול אותו הדבר אלא דאיכא דתקל ואיכא דכייל מהו דתימא כיון דכולהו לא תקלי לא קמ"ל. ויש להקשות דהא קיימא לן (נדרים פ"ב מ"ד) סתם נדרים להחמיר. ותירץ הרב לחם משנה בפרק ב' ה"ז דהלכות ערכין, דהכא מיירי דפירש בהדיא לכופרא נתכוונתי וז"ש מצי פטר נפשיה בכופרא כלומר שהוא אומר כך אבל אם הוא סתם ואינו אומר שלכך נתכוון ודאי שאינו יכול לפטור עצמו בכך, עכ"ל. כתב הר"ב ואפילו זפת ואפילו בצלים אחר שקדם וכתב פטר נפשיה בכל דהוא טרח ופרט אלו שני

המינים, וכך איתנהו בגמרא (שם), אלא שבכל אחד מהם יש חידוש, שבזפת יש שמוכרים אותו במשקל ויש במדה וקמ"ל כנזכר לעיל, ובבצלים יש חידוש אחר שאחר ששוקלין אותם מוסיפין לתת עוד שנים או שלשה ומהו דתימא בטיל תורת משקל קמ"ל. ולפי זה הואיל והזכירה הר"ב ללא צורך היה לו לכתוב החידוש שיש בהם:

תי"ט ד"ה מרפיקו וכו'. ורש"י והערוך (ע' מרפק) פירשו אציל, וכדאיתא בתרגום (יחזקאל יג,יח) על כל אצילי ידי, מרפקי ידין, ובירמיה (לח,יב) תחת אצילות ידיך, (טרפק)[מדבקי] ידך, ומלשון תחות נראה כפירושו: ד"ה ושוקל וכו' - דשקל קלא וכו'. לא נהירא לי, חדא כי לא מצינו שהתנא ידבר בלשון תרגום אלא כשמדבר בלשון שבני אדם נוהגים לומר כן, כגון כל אותם תנאי בית דין שבפרק ד' מ"ח דכתובות או פרק ט' מ"ג דגיטין ודין די ליהוי ליכי מינאי וכו', ולמה יהא כאן מדבר בלעגי שפה. אבל האמת שאי אפשר לשקול הדבר אם לא יטלנו, אבל המשקל הוא העיקר ואין לומר שיהא העיקר חסר מן הספר:

פרק ה משנה ב

הרע"ב ד"ה וכמה וכו' - לא נקטעה ידו וכו'. ומשום הכי דייק תנא, דבפרק החובל דמיירי שנקטעה ידו תנן כמה היה יפה ור"ל היה מקודם, והכא תני כמה הוא שוה בלא יד אפילו דהוא הוא בשלימותו בלא פגם אלא שאין לו זכות ביד. וגם שם שונה יפה דהיינו בבריאות הגוף, וכאן אומר שוה ור"ל דנתליה באומד השווה, אומדים שאם היה נמכר כולו היה שוה חמשים וכשידו מוכתבת לרבו שוה ארבעים ונמצא שיתן עשרה שקלים להקדש:

תי"ט ד"ה יתנו וכו' - וקשה וכו'. קשה לי מאד על קושייתו, דלפי סברתו אין שום מציאות להעמדה והערכה אלא במך לבד, ואם כן יקשה

במה דאמרינן (כ,א) הכא במאי עסקינן כשעמד בדין, דאיך נדחקה הגמרא לאוקומי מתניתין באוקמתא פרטית דעסקינן דוקא במך כי שאר הנערכים אין לזה צורך כלל לעמוד בדין לפי התי"ט, וכמו כן לדברי התי"ט צריכים לפרש משנה דהגוסס דבפרק קמא משנה ג' בעני בלבד דמטינן בה משום דכתיב והעמיד והעריכו דמיירי במך, אלא ודאי דכולהו צריכי עמידה בדין. ויש לדקדק כן מהגמרא דאחר דמוקי כל המשנה בעמד בדין מחלק בין ערכי עלי ובין דמי עלי, ואומר דמי עלי מחוסר אומדנא ערכי עלי לא מחוסר ולא כלום, ופי' רש"י מחוסר אומדנא, שחייבוהו לשלם ולא הספיקו לאומדו עד שמת. דוק דלא קאמר שעמד בדין ולא הספיקו וכו' אלא שחייבוהו, דמוכח שצריך שיחייבוהו בית דין אף על פי שהכל יודעים שמי שנודר צריך לשלם, ודוגמתו בערכי עלי דזיל קרי בי רב כמה חייב לפי שניו מכל מקום גזרת הכתוב הוא שצריך הכהן לחייבו, למה הדבר דומה לטומאת נגעים שגזרת הכתוב שהטומאה והטהרה ביד כהן אפילו שוטה, שחכם ישראל רואה את הנגע ואומר לכהן אמור טמא או טהור שאין הנגע טמא עד בוא גזרת הכהן, הכי נמי אינו חייב עד שיעמוד לפני הכהן וכמו שכתבו הרמב"ם והר"ב. ושוב מצאתי בתורת כהנים פרשת בחוקותי (פרשה ג הלכה טו) וז"ל, יעריכנו הכהן בניין אב לכל הנערכים שיהו בכהן, ע"כ. ופסוק זה הוא סוף פסוק (כז,ח) דואם מך הוא מערכך והעמידו וגו', והרי שהוא בנין אב לכל הערכים בין עניים בין עשירים שצריכים לעמוד בדין לפני הכהן, וסבירא להו להרמב"ם והר"ב דגזרת הכתוב היא כוללת לכל הערכים כפשט דברי תורת כהנים, דהכי גרסינן בילקוט (רמז תרעו ד"ה ואם מך) לכל הערכים:

לעמוד על זה וכו'. גם לחם משנה ובברכת הזבח (לד"כ ע"א) תמהו על הכסף משנה ז"ל. ולי נראה לומר דבגמרא (כ,א) אמרינן אמשנה דמת הנודר והנידר מאי ניהו שעמד בדין היינו הך, פי' היינו מתניתין דהאומר ערכי עלי ואמאי הדר הא למתנייה, ומשני סיפא איצטריכא ליה וכו'. וסבירא ליה להכסף משנה ליישב להרמב"ם, דאין ספק דלהראב"ד אוקמתא דעמד בדין דחוקה מאד, דכיון דלא צריך לעמוד בדין דבלאו הכי חייב, אם כן צריך לומר דעמד בדין ר"ל דאקרי הכי דעמד גם שלא היה צריך לעמוד, ומוקמינן לה הכי כי היכי דלא נידוק לחייב היורשין, ואם כן ודאי אוקמתא דחוקה היא מאד, ואין סברת שיחזור התנא לשנותה במשנה ד' משום סיפא, אבל אי האי דעמד בדין הוא דין גמור כסברת הרמב"ם, אורחא דתלמודא הוא רישא אגב סיפא כיון דלא צריכים לאוקמא במילתא דלא צריכא, אלא דעל כרחך הכי הוא דעסקינן בעמד בדין, בדין התורה ודוק:

ד"ה שאין וכו' - נראה לי וכו'. איני טועם טעם זה, דהכא לא שיימינן גוף המת כמה היה יפה בחייו וכמה יפה עכשיו אלא כמה היה בשעת הנדר. אבל הטעם כדפי' רש"י (במתני') דמחוסר אומדנא שלא נדר אלא מה שישימוהו בית דין וכו', וכיון שלא שמוהו ומת אין הנדר חל על ממונו שאין דמים למתים כי לא במותו יקח הכל:

ד"ה ערך וכו' - מאיזה וכו'. ולי נראה לומר כדברי רז"ל סוף ויקרא רבא (לז,ב) וז"ל, (שמות ב,יב) וירא בסבלותם, מה ראה ראה משוי איש על אשה ומשוי גדול על קטן ומשוי בחור על זקן וישב להם סבלותם וכו' אמר לו הקב"ה אתה ישבת לבני סבלותם חייך שאתה עתיד ליישב ולפרש לבני נדריהם בין איש לאשה בין גדול לקטן ובין בחור לזקן הה"ד איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה', ע"כ. וקשה וכי כל שאר המצות לא אמרן משה רבינו ע"ה ומי הוא שצונו כולן אלא הוא. אבל נראה שבאו לתת טעם לכפל הכפי"ן ואמרו שהן לגבי משה רבינו ע"ה שה' היה מדבר לו ואומר ערכך להזכיר שבחו וזכותו במה שגמל טוב לישראל:

פרק ה משנה ג

חצי ערכי. נראה לי דתנייה לאפוקי מרבי יוסי בר יהודה דאמר בברייתא (כ,א) דחצי ערכי נותן ערך כולו גזירה חצי ערכי אטו ערך חציו דנותן ערך כולו. אי נמי דלא תימא ערכך אמר רחמנא ערך כולו כי היכי דאמרינן בפרק קמא דף ד' ע"א והביאו התי"ט לעיל ד"ה ערך ידי, קמ"ל דנותן חצי ערכו. ואם תאמר ומאי שנא חצי ערכי מערך ידי ואמאי לא נבעי נמי הכא ערך כולו. וי"ל דחצי ערכי הוא דבר נודע ומסויים והוי ליה כאלו אמר כך וכך סלעים עלי מה שאין כן בערך ידי ורגלי:

פרק ה משנה ה

תי"ט ד"ה דמי וכו' - שבגמרא ל"ג וכו'. הכי איתא בגמרא (כ,ב), לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי וכדכתב התי"ט, ואם כן מוכרח הוא שלא נשנה דמי, והוי ליה להתי"ט להגיה כן במשנה שלא להטעות הלומדים המשנה לגירסא:

פרק ה משנה ו

חייבי ערכים. שכן ילפינן (ב"מ קיד,א) מיכה מיכה מערכין, דמסדרין לבעל חוב. והיינו טעמא דממשכנין שאחרי סדור הצריך לו ישתלמו מן המותר. ונראה דלא עריב כל המתמשכנין משום דבחייבי עולות ושלמים לא שייך סידור:

כופין. אבל קשה דמאי רצון שייך באמירתו כיון שהוא אנוס. וי"ל דיש שתי בחינות בפועל האדם והן בחירה ורצון, הבחירה היא מה שהוא גומר בדעתו לעשות שכן יפה לו כגון ההקזה ושאר התרופות לחולה שאינו חפץ בהם בודאי אלא דמשום צרכו להם בוחר בם לטובתו, ורצון הוא מה שנעשה בחפץ גמור דאם כן כשבית דין מכים אותו הוא בוחר במה שהם מזהירים אותו להנצל מהמכות והוי כתלויה וזבין, וזהו דיוק הכתוב דכתב לרצונו באות ל' ולא ברצונו, ור"ל במה שיהא הולך ונוטה לרצונו אף על פי שאינו רצון גמור:

פרק ו משנה א

היתומים. עיין פרק י"א דכתובות משנה ה':

ומכריזין. ואם תאמר ומאי שנא מאלמנה שמכרה דלא בעיא הכרזה כדמסקינן בכתובות צ"ח א'. תירצו התוס' התם (ד"ה אמר),

דטעמא משום דבית דין דטעו בפחות משתות מכרן קיים הלכך צריכי הכרזה, אבל האלמנה אפילו טעתה בדינר מכרה בטל ואין הפסד ליתומים. והר"ן (שם) תירץ בדרך אחרת, ע"ע:

הרע"ב ד"ה בבקר וכו' - שלשה דברים וכו'. פתח בשלשה וסיים בחמשה. וי"ל שהשלשה הם הנודעים בודאי שלא נפרעו, וסימנם זמ"ן, בתוך ז'מנו ומ'ודה ונ'ידוי. והשנים אפילו לא נודע שלא פרעם אלא מפני הפסד או ריוח היתומים. וכן תמצא שהרמב"ם בפרק י"א ה"ו מהלכות מלוה והטור והשו"ע לא כתבו בסימן ק"ח ס"א אלא השלשה, והא דרבית אוכלת בסימן ק"י ס"א. וגם הר"ב חזר והזכיר אלו השלשה בהעמדת אפטרופוס:

ד"ה ידירנה וכו' - שתגבה וכו'. ואין להקשות במאי דקיימא לן (כתובות נט,ב ועוד) החמץ והשחרור וההקדש מפקיעין מידי שעבוד, דכבר כתבו רוב הפוסקים דאין קדושת קרקע מפקעת מפני שהיא קדושת דמים וכדכתב התי"ט לקמן מ"ב סד"ה אלא הפודה, והתימה עליו איך לא העיר מזה בכאן כלום, ועיין מה שכתב הרב המגיד פרק י"ב מהלכות מלוה, וכיון שכן לא היה צריך לפדותו אלא משום גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון כדכתב הר"ב במשנה דבסמוך, אבל אינו יכול לפדותו אלא לפרוע חובו, ודוקא כתובת אשה ולא חיישינן בשאר חובות ושיעשה שטר חוב כדי לעשות קנוניא על ההקדש, דכיון שההקדש חל אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן:

תי"ט ד"ה שום וכו' - ותמיהה וכו'. י"ל דקאי אהיכא דשייכא שבועה כגון גביית כתובה שלה. ויתר על כן כתב המגיד ריש פרק י"ב דהלכות מלוה, דבמת תוך זמנו חיישינן שמא התפיסו צררי ואין נפרעין מיתומים קטנים. ולפי זה מסתבר דלכל הפחות יפרע בשבועה. ומה שכתב בפרק י"א ה"ו שכל אלו גובין בלא שבועה, י"ל דמיירי בגדולים, ועיין במגיד ריש פרק י"ב:

ד"ה הערב וכו' - אף וכו'. אף בלא אף מצי למידק מדתנן כיוצא בו. ועוד מדתני טעמא דקנוניא בסיפא מוכח דקאי אתרוייהו אהקדש ואהערב. ונראה דאין הכי נמי והכסף משנה כתב כן משום דבגמרא (כג,א) גרסינן אף, ולהרווחא דמילתא כתב כך אבל הוא הדין בלא אף, והראיה ממה דהביא התי"ט לקמן דהרא"ש פסק כרבי אליעזר ולא גרס אף:

וקי"ל כ"מ ששנה וכו'. בכללי הגמרא למוהרי"ק (ש"ה פ"א ס"ז) כתב משם כמה רבוותא דליתא להאי כללא, וכדכתב יבין שמועה (דף פ"ז)(כלל רלט), וגם התי"ט האריך בזה פרק ח' מ"ז דעירובין, ועיי"ש:

אלא הכא וכו'. קשה לי דבגמרא (כג,א) איכא תרי לישני, חדא דפליגי בבריא והשנית זו דבשאלה פליגי. ואם כן לימא דסבירא ליה להרמב"ם כלישנא קמא. ואחר כתבי זה מצאתי סיוע גדול לדברי שהרב בעל לחם משנה (פ"ז הי"ז) מצא סוגיית גמרא במסכת שבועות דף מ"ב ע"ב, דמוכח מינה דבמתניתין דהכא סבירא ליה כרבי אליעזר דבבריא עושה קנוניא ולא עביד שאלה ולא קיימא לן כתירוצא בתרא דהיכא דאיכא שאלה לא עביד קנוניא אלא הוא לכתירוצא קמא, עיי"ש. והשתא ניחא מאי דהוה קשיא לי דהכא מייתי ברייתא דתני בהדיא דרבי אליעזר ורבי יהושע פליגי בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בהקדש טעות, ואם כן הוה משמע דתירוצא קמייתא לא קאי, אבל מסוגיא דשבועות מוכח להפך:

פרק ו משנה ב

הפודה. משמע מדברי הרמב"ם פרק ז' הי"ד מהלכות ערכין דאחר פודה ולא הבעל [חוב], ובעל לחם משנה נתן טעמו שאם הבעל [חוב]

פודה לא יתפרסם שפדה אלא יאמרו שיצא בלי פדיון מה שאין כן אם פדאו אחר, וגם מלישנא דמתניתין הפודה פודה משמע דאינו המקדיש: הרע"ב ד"ה והיה וכו' - שקדמו וכו'. והוא הדין אם הגיע זמן תשלום חובו קודם שהקדיש, ומשום הכי תנן נמי בעל חוב בהדי כתובה:

תי"ט ד"ה אלא וכו' - משום וכו'. טעם זה נכון, דאי לאו הכי אלא דיש אונאה להקדשות יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:

ויתן וכו'. ואין לומר בשלמא לפי' רש"י (כג,ב במתני') שאמר שהבעל פודה מרויח שמשלם את חובו לאשה או לבעל חוב, אבל לתוס' דפירשו כל הרוצה לפדות מאי מרויח כיון שנותן הכתובה ונותן להקדש המותר. די"ל דהיינו הרויח שרוצה לקבוע רכושו בקרקע שהוא דבר קבוע או שאותו שדה מצרני לשדותיו:

דאינו וכו'. דאלו היתה קדושת הגוף אליבא דכולי עלמא חלה הקדושה עלייהו דמפקעת מידי שעבוד, וכן כתב רש"י בפסחים דף ל"א א'

(ד"ה ואתי):

פרק ו משנה ג

ממשכנין. ואינם חייבין להחזיר להם המשכון ביום או בלילה, הרמב"ם פרק ג' הי"ד דהלכות ערכין. ור"ל דאין זה המשכון כאותו

ששנינו סוף פרק ט' דבבא מציעא ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, אלא שמסדרין אותו כנזכר כאן והשאר מוכרין אותן לתשלום חוב ערכו. ונראה דהיינו דתנן אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן וכו', פי' אין משכון זה להחזירו לו ביום או בלילה לצרכו אלא נותנין לו מזון וכו':

הרע"ב ד"ה מעצדים וכו'. לפי' הערוך (ע' מעצד) וספר השרשים (ע' עצד) הוא קרדום גדול וקטן, ע"ע בשרשים, ולכן נותנים שנים וכן שתי מגירות גדולה וקטנה:

תי"ט ד"ה אבל וכו'. וטעמו (כד,א) משום שנאמר, ואם מך הוא, הוא ולא אשתו ובניו. ואף על גב דהאי הוא דרשינן ליה תעשה שישאר הוא וכדכתב הר"ב, מכל מקום ממילא נמעטו אשתו ובניו, אבל עיקר הדרשא הוא שיהיה לו הויה וחיות. ובזה מתורץ מה שהקשה הרב בעל לחם משנה פרק א' ה"ח מהלכות מלוה, דלמאן דסבירא ליה מזונות האשה מדבריהם אמאי איצטריך קרא הוא למעוטי אשתו ובניו וי"ל דכיון דאמר קרא החייהו מערכך סלקא דעתך דהוא הדין לאשתו ובניו, ע"כ. אבל לפי מה שכתבתי ניחא דדרשת הוא עיקרה להחייהו וממילא נדרש כעין אסמכתא למיעוט אשתו ובניו:

פרק ו משנה ד

וכל שיש. לא קתני ומין אחד מן המועט אלא שיש לו, מסייע לנמוקי יוסף שכתב בסוף המקבל (ד"ה היה לו), דאם אין לו כלל ממין אחד אין לוקחין אותו:

תי"ט ד"ה המקדיש וכו' - סילוק וכו'. אבל מלת לו אינה נכונה לפירוש זה:

פרק ו משנה ה

תי"ט סד"ה ולא וכו'. ואנכי לא ידעתי כונתו, כי אם צבע ר"ל בגד צבוע, כינוי מלת שצבען שהוא לשון רבים אמאן תרמייה, אלא ודאי דקאי אכסות אשתו ובניו, והכי פירושו דמתניתין, לא מבעיא דאין לו כלום בכסות אשתו ובניו פי' מה שכבר לבשו, אלא אפילו במה שעדיין לא נשתמשו אלא שהוא צבען לשמן:

פרק ז משנה א

הרע"ב ד"ה זרע וכו' - במפולת יד וכו'. ולא ממפולת שוורים. ופי' רש"י (כה,א), במפולת יד, שזורעין ביד. ולא מפולת שוורים, שהיו רגילים לתת שקין מלאים זרע על השוורים ומנקבים השקים מתחתיהן נקבים רחבים ומוליכין אותן על פי המחרישה והזרע נופל וגדולה קרקע המקבלת כור זרע במפולת יד שאינו עבה מקרקע המקבלת כור זרע במפולת שוורים שהיא עבה, ע"כ:

תי"ט ד"ה פחות וכו'. פי' דאין לומר דאין מקדישין ירצה לומר שאם הקדישו אינה מקודשת, דמה שכתב הר"ב עצה טובה, כך פי' רש"י. ומיהו היינו לפי מ"ש לקמן משנה ד' פרק ח' גבי רבי אלעזר בן עזריה דחייב אדם שיהא חס על נכסיו, דכתב דאין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה דאמר דאין אדם רשאי להחרים כל נכסיו משום דחייב לחוס על נכסיו, אבל לפי מה שכתב הרמב"ם סוף הלכות ערכין (פ"ח הי"ג) וז"ל, לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו והעושה כן עובר על דעת הכתוב וכו', נראה דפסק כרבי אלעזר בן עזריה. ולפי זה אין מקדישין, ירצה לומר דאיסור הוא. ומיהו יש לחלק בין מקדיש כל נכסיו למקדיש חלק מהם, ולפיכך כתב הרמב"ם בפרק ד' ה"ט מהלכות ערכין, אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל בפחות משתי שנים, ולא כתב ואסור:

ד"ה אבל וכו' - נקט דמקדשא וכו'. ואם תאמר בריש פירקין נמי נימא דאין מקדישין לאו דוקא, משום דטעמא דאין מקדישין הוא משום דאין גואלין פחות משתי שנים. וי"ל דהכא דוקא שייך למימר דלאו דוקא [נקט] מקדשא משום דקיימינן בחושב חדשים דהיינו דוקא בזמן הגאולה, מה שאין כן בריש פירקין, ודוק:

ד"ה בשעת וכו' - נוהג וכו'. והכי גרסינן בילקוט (ויקרא כז,טז רמז תרעז ד"ה ויסף) בפי' המקדיש את שדהו בשעה שהיובל נוהג:

בשעת היובל וכו'. כן כתב תוס' בקידושין דף ס"א א' (ד"ה המקדיש): לפי שיכול וכו'. קשה לי דמי יערבנו שיחיה ארבעים ושש שנה מתחלת היובל עד שלש שנים לפניו. ולי נראה דבשלמא עצה טובה דמתניתין אינה נראית שהיא נגד דעת התורה אלא הוא ענין הנלמד ממה שכתוב בה דהיינו הגירוע שאינו בפחות משתי שנים שלימות, אבל שלא להקדש שנה ראשונה נראה נגד הכתוב ואם משנת היובל:

ד"ה היו שם וכו' - דלמאי נ"מ וכו'. בפרק בית כור (ב"ב קג,א) איתא נמי האי סוגיא דהכא, ופריך לקדשו באפי נפשייהו, ופי' רשב"ם וז"ל, שכשירצה יפדה אותן הנקעין בפני עצמן לפי חשבון בית זרע חומר שעורים וכו' ואמאי קתני אין נמדדין עמה דמשמע כלל וכלל אינן בקדושת תורת שדה אחוזה אלא קדושת דמים לפדות בשוויהן, ע"כ. ואהא משני דמיירי במלאים מים ומשום הכי נפדין בשווין, אבל כשאינם מלאים אז מודינן לך דלקדשו באפי נפשייהו כדקא סלקא דעתך מעיקרא, משום דראויים קצת לזריעה, והן הם דברי הר"ב, הואיל וחזו למידי, פי' למידי דזריעה. ואם כן קשה לי דמאי אולמיה דפי' רש"י מפי' רשב"ם דהתם, וכל שכן דפי' רש"י דהכא לא עולה יפה, חדא דבגמרא לא נחית לגאולה אלא לקדושה, ועוד דמה שפי' רש"י בכאן ולפרקו נמי לפי חשבון חמישים, אין סברא לומר דרוחב פי הנקעים ימדד כאילו היה קרקע שוה וישר, דאם כן מאי פריך לקדשו באנפי נפשייהו הוה ליה לאקשויי אמאי אין נמדדין עמה. וגם זו קושיא על הראב"ד (פ"ד הי"ד), דסבר דנמדדין עמה אם אינן מלאים מים, שהרי המקשן לא ס"ד דמלאים מים ואפילו הכי פריך לקדשו באנפי נפשייהו, והתרצן משני דאי לא הוה מלא מים אין הכי נמי דלקדשו באפי נפשייהו, ועוד דיכול להיות הנאה להקדשו שימלא הנקעים עפר ויהיה קרקע יפה:

ביאר שם וכו'. נמדדין בפני עצמם:

אלא דאף וכו'. קשה לי דאם כן מה הועיל בהגהתו בדברי הר"ב כיון דמכל מקום אינו ניצול מן הקושיא שיש על הרמב"ם:

וזה דחו וכו'. גברא גברא קא רמי. וי"ל דלהרמב"ם גרע דמה שזה נקע מלא מים, דשאני מבור דעשוי לשתיה, ואם כן נקע זו גרע טובא. תדע דמאי דתנן בבבא בתרא גבי מוכר בית כור אין נמדדין, כתב הרמב"ם בפרק כ"ח ה"א דהלכות מכירה שהם ללוקח בלא דמים, דלא חשיבי ממון: פי' רש"י וכו'. וכן כתב בברכת הזבח (לדכ"ה ע"א), שדברי רש"י דקדושין סותרים מה שפי' בערכין, ששם כתב כנז"ל (ערכין כה,א ד"ה וליקדשו) דמה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה וכו'. אבל הוסיף לפרש מה שכתב הרמב"ם בחיבורו (הל' ערכין פ"ד הי"ד), ומחשבין להם מה שראוי להם, דהיינו כפי' רש"י דקדושין ור"ל קרקעות הנקעים ולא המדרון, ובזה הציל את הרמב"ם מהשגת הראב"ד, ולפי זה הכסף משנה אישמיטתיה פי' רש"י דקדושין דאי הוה שמיע ליה הוה מפרש כן דברי הרמב"ם בחיבורו, וכדכתב בברכת הזבח, וכן כתב בעל לחם משנה פרק ז' ה"ה מהלכות אישות, עיין שם. ותמיהני על התי"ט שידע פי' רש"י דקדושין איך לא פירש כמו שכתב הרמב"ם כמ"ש לחם משנה וברכת הזבח, אלא שהניחו בקושיות הרשב"ם והתוס' דריש פרק ז' דבבא בתרא, בשלמא הכסף משנה פירש מה שראוי להם דקאמר הרמב"ם דהיינו שישימום כפי שווין, וכדמוכח ממ"ש בפירוש כנז"ל דכתב ופוסק לה דמים בפני עצמה, והכסף משנה הבין דברי הפירוש והחיבור בשוה וכמו שהבין התי"ט לעיל, אבל על התי"ט לבדו תלונותי שידע דברי רש"י דקדושין ולא פירש לדברי הרמב"ם כמו שפירש בברכת הזבח:

פרק ז משנה ג

תי"ט ד"ה גאלה וכו' - אדרבה וכו'. ולעבד עברי שאם מת האב עובד את הבן, ונראה שבכלל זה נכלל שמקדים את האח בנחלה:

הראב"ד וכו'. אבל כתב שאחר כך מצא גירסת הרמב"ם:

והר"ב הוה וכו'. נראה לי דאף זו, זו אף זו היא, וקאי אגאלה מידו, והכי קאמר גאלה בנו אין צריך לאב לגאלה מידו, אלא בלאו הכי יוצאה לאביו ביובל, מה שאין כן אם גאלה אחר או קרוב שצריך לגאלה, ואהא קאי לא זו אף זו, לא מבעיא אחר אלא אפילו קרוב צריך לגאול ממנו, וקרא הכי פירושו, ואם מכר הגזבר את השדה לאיש אחר ונשארה ביד הקונה שהמקדיש לא גאלה מידו לא יגאל עוד, הא אם גאלה אינה יוצאה מידו. ושיעור הכתוב אם מכר מי שבידו למכור שהוא הגזבר ונשאר השדה מכורה לא יגאל, ומן הפסוק משמע דאם לא מכר קאי אאותו דואם לא יגאל שהוא המקדיש, וכן הוא האמת שהרי כיון שלא גאלה מן הגזבר או מן הקונה הוא נקרא ממש המוכר שהיה ספק שנשארה מכורה:

כיוצא בזה וכו'. לא נגע ולא פגע, דאותה ברייתא מוקי לה בגמרא (כו,א) ביובל שני ואליבא דרבי אליעזר דלקמן משנה ד', ואיתא בגמרא וכתבו בעל קרבן אהרן (פי"א ה"ז), דסלקא דעתך אמינא לא תפרוק כלל הואיל ולא נגאלה בהקדש ראשון כשקדשה הוא וכו':

ותהיה וכו'. פירש בעל קרבן אהרן (שם ה"ד), אפילו להיותם שדה מקנה: נגאלת אבל, כצ"ל:

לקיחה וכו'. האי דיוקא לא דייק משום דנסיב מיד הגזבר דבידיה השדה כמש"ה, ואם לא יגאל את השדה, שהוא ביד הגזבר:

פרק ז משנה ד

נכנסים. הקדים נכנסים לנותנים דמים שלא כנהוג כי תחלה נותנים המעות, והטעם כי נכנסים משמע מפשט דפסוק, והיה השדה בצאתו ביובל לכהן, ונתינת הדמים נלמד מגזרה שוה:

רבי אליעזר. נראה לי דגרסינן רבי אלעזר שהוא רבי אלעזר בן שמוע שהיה חברם של רבי יהודה ורבי שמעון, וכמו שכתוב בפרק ו' דיבמות (סב,ב), שרבי עקיבא סמך את רבי יוסי ורבי יהודה ורבי מאיר ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, וסימנך אישי"ם:

תי"ט ד"ה הגיע וכו'. ובהא מתרצים דלא תימא הואיל ונתינת דמיה נלמד (כה,ב) ממקדיש ביתו יהיה לגמרי כמקדיש ביתו דיוצא בדמים לכל מי שירצה, לכן כתבו תוס' (ד"ה מה) דפשטא דקרא הוא בכהנים דדוקא הם יזכו בשדה בנתינת הדמים:

פרק ז משנה ה

(ויקרא כז) ואם. במכילתין (כו,ב) ובגיטין (מח,א) סלקא דעתך דפליגי בקנין פירות דרבי יהודה ורבי שמעון סברי דלאו כקנין הגוף נינהו, ודקרא אשר לא משדה אחוזתו לא איצטריך למת אביו ואחר כך הקדישה, דודאי דשדה אחוזה גמורה היא שבחיי אביו לא היתה קנויה לו אלא הפירות, וקרא אתא להקדישה ואחר כך מת אביו, דאף על גב דבשעת הקדש הויא שדה מקנה, השתא דמת אביו קודם פדיון שדה אחוזה היא. ודחי דלעולם סברי דקנין פירות כקנין הגוף, ואיצטריך קרא נמי למת ואחר כך הקדיש, ודייק משדה וכדכתב התי"ט בסמוך, לאו כפי מה שכתבתי משם הרשב"ם. והשתא דאתאן להכי למדנו הטעם שהתנא מזכיר הפסוק, דאי לא הוה מייתי ליה הוא אמינא כדסלקא דעתך מעיקרא, לכך הביא הפסוק לאשמועינן קושטא דמילתא, ודוק. ודע דבמסכת בבא בתרא ע"ב ב' איתא סוגיא אחרת על משנה זו, והוה בעי מעיקרא למימר דפליגי אי אזלינן בתר שעת הקדש או בתר שעת פדיון, ומסקינן דאזלינן בתר שעת הקדש. והר"ב תפס ליה כההיא סוגיא. ואם תאמר אמאי שבק תרתי, סוגיין דהכא ודגטין ותפס ההיא חדא דבבא בתרא. ונראה דטעמיה משום דמאי דקאמרינן בתרי סוגיין דלעולם סברי דקנין פירות כקנין הגוף, כתבו תוס' בגטין (ד"ה לא) דדחויא בעלמא הוא, שהרי רבי יהודה סבירא ליה בהחובל דף צ' א' דלאו כקנין הגוף נינהו, אבל מאי דמסיק בבבא בתרא דאזלינן בתר שעת הקדש קושטא הוא:

תי"ט סד"ה יצתה וכו'. ורשב"ם בבבא בתרא (עב,ב) גריס אם כן ליכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו מאי משדה. ובעל קרבן אהרן (פרק יא סוף הלכה ד) כתב דגירסא נכונה היא, ופירש דאי כתב אשר לא שדה אחוזתו הוה אמינא שאינה שדה אחוזה שלימה דהיינו מת אביו ואחר כך הקדישה אבל הקדישה ואחר כך מת אביו אימא דתיהוי כשדה מקנה אשר לא משדה אחוזה שאין בה שום צד או זמן להיות אחוזה יצתה זו שהיתה ראויה להיות שדה אחוזה והיינו הקדישה ואחר כך מת אביו שהוא בכלל שדה אחוזה שהרי יכולה הוא להיות שדה אחוזה אם ימות האב קודם היובל:

ד"ה אינה וכו' - נוסחא וכו'. בעל קרבן אהרן (שם) קיים הנוסח של מעלה וסיים וז"ל, והכי דייק דאזיל בתר טעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

פרק ח משנה א

אומרים. גמרא (כז,א), מאי אומרים כופין ואיבעית אימא מעיקרא אומרין אי צאית צאית ואי לא כופין. וכתבו התוס' (ד"ה מאי) דהכא

כופין טפי מכל הני דתנן סוף פרק קמא דבכורות (יג,א), משום דיכול לבא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנה. וקשה למה לא הזכירו ענין זה לא הר"ב ולא התי"ט. והרמב"ם כתבו בפרק ה' ה"א מהלכות ערכין:

הרע"ב ד"ה שהבעלים וכו' - באדון וכו'. עיין מה שכתבתי סוף פרק א' דבכורות גם בהתי"ט:

תי"ט ד"ה נמצא וכו'. בעל יבין שמועה (כלל רכח) הוכיח מסוגיות הגמרא דמאי דאמרינן הלכה כרבי יוסי מחברו היינו אפילו מחבריו, עיין שם. ולפי זה איכפל תנא למתני סתמא כרבנן דאי לאו הכי הלכה כרבי יוסי דנימוקו עמו:

פרק ח משנה ג

תי"ט ד"ה בחמשה וכו' - וקשיא וכו'. נראה שהתירוץ פשוט, דדוקא בהאי בבא הוה אמינא דלא ליכרחו לבעלים משום דאתא גברא בחריקייהו, ואין ההקדש מפסיד דהא איכא החמש של ב' דאמור הבעלים ברישא ומשום הכי מקדים החומש דהיינו חמש:

תוכן העניינים

קול הרמז קדשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה