אור ברסלב

קול הרמז קדשים· רבי משה זכות

בכורות

חולין

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט ד"ה אחר חולין סידר בכורות וכו'. קשה לו דפסוק (דברים יב,טו) בכל אות נפשך, לא מיירי בחולין אלא בקדשים והוממו,

וכדאמרינן (טו,א) תזבח, ולא גיזה, וכדכתב רש"י בחומש. ותירץ דאי התם קאי הוה ליה לאקדומי מעשר בהמה דקדים התם תרי זמני, דכתיב

מעשרותיכם, ואית ביה טעמא דזוטרן מיליה דהיינו רק פסוק אחד ותנייה בשילהי מכילתין חד. ולי נראה במאי דיהבינן טעמא בגמרא (יג,א) דאקדים פטר חמור לבכור טהורה משום דחביבא ליה, כדרבי חנינא (ה,ב) דזכו פטרי חמורים לפדיון משום דהועילו לישראל להביא משא ממצרים, ואם כן תנא ליציאת מצרים קאי. ודין הוא דהוה ליה לאקדומי בכור טהורה כדקדים בפרשת בא, אלא משום דחביב וזוטר, והתם במצרים כתוב ושחטו אותו דהוה להו למילף דיני שחיטה, ומשום הכי אקדים דיני שחיטה בכללות: משנה א:

שנאמר (במדבר ג,יג) בישראל. מייתי קרא לאשמועינן דלאו שפיר עבד לאפקה קדושתיה, דהכי משמע מסיפא דקרא מאדם עד בהמה לי

יהיו. ועוד י"ל כדכתבו תוס' (ב,א ד"ה הלוקח), דאף על גב דאיכא תרי קראי חד דעובר וחד באם נקט במתניתין, פי' קרא דעובר לאשמועינן דיש במוכר ובלוקח, דהיינו הצריכות כדכתב התי"ט, ודוק:

מקל וחומר. בגמרא (ד,א) איכא דמפרש הקל וחומר, ומה אם הפקיעה בהמת הלוים את בהמת ישראל כל שכן את של עצמן, והוקשה דאם

כן תפקיע גם בכור בהמה טהורה, ועוד התנא תני פטרו דמשמע הלויים ולא בהמתם. והשתא ניחא דאיכפל תנא לאשמועינן הקל וחומר, כי היכי דלא נטעי בקל וחומר הנזכר לעיל דתיפוק מיניה לפטור בהמה טהורה: דין. הקשה תוס' (ג,ב ד"ה כהנים), דנילף ממאי דאמרינן דשלש מאות יתרים שהיה בלוים היו בכורות ופטרו עצמן. ותירצו דאי לאו קל וחומר הוה אמינא דנפדו בחמש סלעים ולא נכללו במאתים שבעים ושלשה העודפים, משום דלא הוזקק הכתוב למנות אלא של ישראל לחודייהו:

הרע"ב ד"ה אם וכו' - לא וכו'. פי' ומאי דתנן של ישראל לא ר"ל בהמות ישראל אלא קדושה של ישראל עצמן כמו שאמר בסמוך:

אבל וכו'. האי דכתב זה הכא כלומר דהשתא דהקל וחומר הוא כדפי' הר"ב ודעליה סמיך דרשה דכל שישנו וכו', אתי שפיר דלא נפטרו מבכור בהמה טהורה, לאפוקי פירוש הקל וחומר הנז"ל:

תי"ט ד"ה הלוקח וכו' - בכורה וכו'. שאם העובר נקבה תוכל לילד אחר שתגדל זכר פטר חמור:

איסורא וכו'. קשה דעדיף מיניה קאמר דעביד עובדא טבא דמייתי ליה לקדושה, ובמוכר האי דקאמר דקא מפקע היינו איסורא. ותו קשה

דהאי דתנינן אף על פי שאינו רשאי פי' כדכתב הר"ב. ונראה לי דטעמיה משום דאי שאינו רשאי הוא משום דמפקיע קדושיה הוה ליה למתנייה בתר דוהמשתתף להו:

ד"ה אף על פי וכו' - כיון דזבנה וכו'. י"ל דהכא מצי להיות דלא קנייה וכגון דאמר ליה מה שתלד חמורי מכור לך דהוי דבר שלא בא

לעולם, ומכל מקום כשנולד העובר ונתנו לגוי אף על גב דלא נקנה לו לא גרע מהמקבל דפטור מן הבכורה:

ישכיר וכ"ש וכו'. כתב כן משום דרש"י כתב כאן (במתני') כדתנן בעבודה זרה ואהא סמיך, מה שאין כן הר"ב שלא הזכיר מקום הדין:

פרק א משנה ב

חמור. נראה דר"ל שיהא חמור בין הפוטר ובין הנפטר, ולפי שבשני הפסוקים כתוב חמור שהוא לשון זכר שהרי הנקבה נקראת אתון, לכך תני היולד בלשון זכר, אבל בלשון חכמים מצינו חמור גם על הנקבה: פטר חמור שני פעמים. מייתי קרא לאפוקי קרא אחרינא דמייתי תנא ברא, ע"ע:

מהטמא. ודמתניתין דגרסיה חמור שילדה כמין פרה הצריכות הוא שזו קדושת דמים וזו קדושת הגוף דאשתני למעליותא ואימא ליחייב,

הרא"ש (סי' ד):

מהטמא. בגמרא (ז,א) מוכח דגרסינן מן הטמא, עיי"ש, והוי דומיא דמן הטהור:

תי"ט ד"ה ומה וכו'. וכן צריך לומר. מה הוא מיושב יותר, שלא דיבר אלא בפרה שילדה מין חמור ולא בחמור שילדה פרה:

סד"ה בהמה וכו'. ואפילו הכי דייק מיניה לקמן (ז,א) דמי רגלים דחמור אסורים אף על גב דלא ממנו מגופיה, ומדלא קתני היוצא מטמא אלא מן הטמא דמשמע מין דטמא משום דעכירי ודמו לחלב. וכתבו תוס' (ו,א ד"ה למה), דהתם דייק ייתור דמלת מן והכא דייק מדקתני שהיוצא שנותן טעם לדבר הוה ליה למתני היוצא:

פרק א משנה ג

אחד לכהן. אפילו הוא שוה כל שהוא, טור יו"ד סי' שכ"א, וזהו יתור דאחד ולא תני מפריש טלה לעצמו:

הרע"ב ד"ה שני זכרים וכו' - פירשו רבותי וכו'. כך פי' רש"י (ט,א במתני'), והוא דעת הרא"ש (סי' י') והטור (סי' שכא):

ספיקי טובא וכו'. וקשה דאין כאן ספיקות הרבה, שהרי ספק ראשון וספק שני יש ודאי חיוב להפריש טלה לעצמו, ולא נשאר אלא בספק

השלישי שמא הראשון ילדה נקבה והשני נקבה ואחר כך זכר ואם כן מאי ספקות הרבה. וביו"ד סי' שכ"א הרבה להקשות בעל דרישה ופרישה ואחריו בעל טורי זהב (ס"ק יא), והעלה הט"ז דספקות הרבה היינו הראשון והשני דיש חיוב אבל אינו יודע איזו היא החייבת דיש פיטור מצד אחד וחיוב מצד שני ואמנם על אלו נוסף הספק השלישי שהוא פטור לגמרי ולכן אין לכהן כלום, ע"כ. ושמא זהו דיוק מתניתין אין כאן לכהן כלום, פי' אפילו ספק ליכא שמן הספק השלישי הוא פטור. וגם בזה אזלה לה השגת הראב"ד (הל' ביכורים פי"ב הכ"א), דאיכא נמי ספק באיזו ילדה זכר ואיזו ילדה נקבה. והט"ז כתב במסקנא דכיון דאין הפסד להפריש לעצמו טוב לחוש

למחמירים, וכנזכר לעיל מדברי הרא"ש:

תי"ט ד"ה חמור וכו' - דאמר וכו'. ומכל מקום לא הויא סתם ואחר כך מחלוקת, מדלא תני ויצאו שני ראשיהן כאחד:

ד"ה מפריש וכו' - דלפוטרו וכו'. כן כתב תוס' (ט,ב ד"ה לאפקועי) אהא דאמרינן וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי, ועל זה הרגישו התוס' לימא לפוטרו ממצות עריפה, ותירצו וכו'. אבל לא יש הרגש זה על מה שכתב הר"ב ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור, דדלמא דבזה נפטר מן העריפה:

מספק וכו'. והסברא שעיקר טעם עריפת החמור הוא מפני שהוא הפסיד ממונו של כהן, וכיון שאין נותן לכהן מספק אינו מפסידו כלום ואינו בדין שיערפנו, ואפילו היה ספק היה לו להקל משום צער בעלי חיים: ד"ה וילדו וכו' - לאשמועינן וכו'. ולעד"נ דסלקא דעתך אמינא הואיל (ד,ב) ובמדבר פדה שה אחד של הלוים כמה פטרי חמורי ישראל וכדפי'

רש"י בחומש (במדבר ג,מה), אימא הכא נמי הכי קמ"ל שני טלאים: ליכא למימר וכו'. הקשה חידושי הלכות (ד"ט ד"ה שתי), דהכא נמי נימא האי טעמא דקמ"ל דלא תלינן וכו', וכתב ויש ליישב, ולא יישב. ואין לומר די"ל דעדיף למימר תרי טעמי הכא חדא והתם אחרינא, שהרי צריכותא דהכא פשוטה, דהא לקמן תנינן ופודה בו פעמים הרבה כשבא לידי כהן ומינה דקודם לכן לא. אבל נראה לי שיש ליישב דלקמן איירי בבהמה דקה שסימן הולד בה הוא טינוף דהיינו כעין אבעבועות דם, וזה יכול להיות שטנפה, ולא נראה לפי שהוא דבר קטן, אבל כאן דאיירינן בחמור דאיהי בהמה גסה דסימן ולד בה שליל הוא דבר גדול והיה נראה ונמצא על הקרקע, וכל שכן באשה שסימנה שפיר ושליא. ובהכי ניחא אם קושית חידושי הלכות היא גבי נשים אסיפא דזכר ונקבה דכתבו התוס' דלא צריכא כלל:

מה שילדה וכו'. קשה דהתם נמי ניחא דילדה במחבוא וכדכתבו שם רש"י והר"ב שלא ידעו מה שילדה. וכי תימא אם כן היינו דבכור בהמה טהורה, י"ל דאיצטריכה ליה מאי דתנן בתר הכי מת אחד מהם וכו' אם לכהן אחד נתנן וכו', ומשום הכי יכון לשנות תחלה שנותן חמש סלעים וכו':

ד"ה אין וכו' - ונקבה וכו'. לא דק דבזכר ונקבה ליכא אלא טלה אחד לכהן, אבל בשני זכרים ונקבה איכא טלה אחד לעצמו, וכן כתב

הרא"ש (סי' י) וגם הר"ב:

פרק א משנה ד

שני זכרים. הוא הדין אם היו של שני אנשים דומיא דשתי נשים של שני אנשים דפרק ח' משנה ה', וזכר ונקבה כל אחד מפריש טלה לעצמו להפקיע ספק איסור הנאה:

נהנים. לא תני הרי הוא של כהן, ללמד שמותר בהנאה גם לישראל, וזהו גם כן נהנים בלשון רבים, (ישעיה כד,ב) כעם ככהן. ומאי דתנן לקמן משנה ו' וחכמים אומרים אין חייבין באחריותו, איצטריך דלא תימא שכאשר יראה הכהן שמת יאמר אי אפשי בו דאין זכין לאדם כנגד רצונו, קמ"ל דתו אינו חייב:

הרע"ב ד"ה ופודה וכו'. ור"ת (ד,ב ד"ה ופודה), פי' דקאי אספק, דתנן טלה אחד לעצמו ופודה בו ספקות אחרים פעמים הרבה וכן משמע וכו':

ד"ה ואם וכו' - דאפרשיה וכו'. ואין צורך להפריש שה אחר, וגם נפקא מינה שמיד שהפרישו אף על פי שלא בא ליד כהן מברך על הפדיון, דאינו כפדיון בכור דחייב באחריותו עד שבא ליד כהן, הרא"ש (סי' יד): תי"ט ד"ה שנאמר וכו' - קאי וכו'. ונטר ליה עד הכא לפרושי ביה מן הכבשים ומן העזים וכו'. אבל הר"ב לא פירש מאי שנאמר, ונראה לי דסבירא ליה דקאי אמאי דאמר טלה אחד לכהן, ודקדקנו לעיל דר"ל אפילו כחוש אפילו קטן, ולעיל פירשנוהו לפי' הרא"ש:

ד"ה ופודה וכו'. בגמרא (ד,ב) רצה אביי להכריח מסברא דשה אחד מלוי פדה כמה פטרי חמורי ישראל, מדלא מנה הכתוב העודפים בבהמה כמו שמנה העודפים באדם, ודחי ליה דדילמא לא פיישי להו בהמות טובא, ומסיק מקרא (במדבר ג,מא) דואת בהמת הלוים כדמייתי התי"ט, ואם כן קשה לפי' רש"י שבחומש שכתב ההכרח דאביי שנדחה בגמרא. ואחר כך מצאתי (שגור אריה)[שהרא"ם] הקשה זה ותירץ, ע"ע. ולי נראה דבדמסיק בגמרא מדרשות הפסוק לא קאמר אלא דהוה משמע דדחי לגמרי הכרח דאביי, וטעמא הוי דמדכתיב בהמת הלוים תחת בהמתם נראה דהוו פיישי בהמות דישראל, ואם כן מיניה נילף דסברת אביי קושטא היא ומשום הכי כתבה רש"י:

שני טלאים וכו'. אין זה הכרח דהיא גופה קשיא, שאם שהאחד פטר הרבה פטרי חמור אם כן למה נותן שני טלאים. ונראה דילפינן מן הלוים דאין השה נתפס בקדושת הפטר חמור ושרשאי הכהן לחזור וליתנו לכהן אבל לא ששה אחד יפטור הרבה כמו שהיה במדבר:

פרק א משנה ה

אין. היינו כשרוצה לפדות גוף בגוף בלי שומת שוויא כמו שהוא הפדיון בשה דאפילו קטן וכחוש פודין בו, אבל אם רוצה לפדות שוה בשוה פודה אפילו בעשבים שלוקות. ולהרמב"ם דוקא כשאין לו שה לפדות בו דאם יש לו שה בו היא המצוה. ואפשר שזו היא גם סברת רש"י, והיינו דקאמר ארישא קאי וכו', דקשה דמה צריך התנא להביא פסוק מלא, אלא הכי קאמר דתנא לא מדבר מתחלה ועד סוף פדיון בדבר אחר אלא פדיון בטלה משום דפדיון פטר חמור עיקרו בשה, דלכך טרח קרא וכתב שה דהוה ליה לומר תפדה סתם. אי נמי הכי קאמר מנא לן דפדיון פטר חמור בשה כמו שהוא שנאמר וכו'. ובהכי אתי שפיר מאי דסמך ליה מן הכבשים וכו', אבל להיות שיש פדיון בשאר דברים לכך לא תני אין פודין אלא בשה, ודוק:

לא וכו'. תנא ושייר שה הנדמה ושל פסולי המוקדשים, ומשום מחלוקת דרבי אלעזר בכלאים וכו' תני הנך אגבייהו:

רבי אלעזר. אבל התוס' (יב,א ד"ה רבי) גרסי רבי אלעזר ומייתו ראיה לדבר, עיין שם שיש טעות סופר באותו דיבור וכך צריך לומר, אלמא דרבי אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע, וכן כתב חידושי הלכות: לקיימו. פי' לקיימו חי אלא אם לא הפריש שה תחתיו יערפנו כל שלא מפקיע קדושתו על השה אסור בהנאה לכל:

תי"ט ד"ה ולא בחיה וכו' - באתנח וכו'. זה אינו כך, וכונתו על א' של איל שההפסק הוא קמוץ:

ד"ה עד וכו' - דקסבר וכו'. וא"ת לעיל דאמרינן מפריש טלה אחד לעצמו ניחוש נמי דיורה היתרא כי הכא. וי"ל דאין הכי נמי אבל אין תקנה התם כי הכא, דלא יזוז הישראל משם עד שיפדנו וכדכתב הר"ב, אבל לעיל מי יודע ורואה מה שתלדנה כל החמורים שבישראל ובדידיה תליא מילתא. ועוד י"ל דשאני הכא שיש לכהן שייכות בפטר חמור, שהרי אם ישראל נותנו לו קיים מצותו ולכך יבא הכהן לטעות ולומר שאינו אסור לו בהנאה ולא יפריש השה, מה שאין כן בישראל שיודע שהוא אסור לו:

פרק א משנה ו

כלום. פי' אין לו לתבוע שה אחר, אבל זה שמת הוא לכהן כדתנן לעיל, ואם מת נהנין בו:

תי"ט ד"ה וחכמים אומרים וכו' - ותימה וכו'. גם בעיני יפלא שהר"ב מביא בד"ה כפדיון פסוק (שמות יג,יג) דופטר חמור תפדה בשה וכל בכור וכו', ובגמרא (יב,ב) (לא) מייתי ביה פסוק (במדבר יח,טו) דאך פדה תפדה וגו' להיקשא. וצריך לומר דהרמב"ם והר"ב גרסי פסוק ופטר חמור. ולקושית התי"ט נראה לי שהם ז"ל חקרו למצוא טעם לרבנן, דודאי פשוט הוא מדלא בעו בגמרא מאי טעמא דרבנן ולכן נשתמשו בלשון הגמרא וכתבו לפדייה הקשתיו וכו', והיינו מאי דאישתמיטתיה התי"ט, דלעיל דף ד' ב' אמרינן אמר קרא אך פדה תפדה וגו', מה בכור אדם לא חלקת בו בין לדורות בין לאותה שעה (פי' דזמן מדבר) בכסף, אף בכור בהמה טמאה לא תחלוק בו בין לדורות בין לאותה שעה בשה, ומדרבי אליעזר למדו לרבנן, שכשם שרבי אליעזר דורש אך פדה תפדה שלא להקיש לכל כך ממש דורשים רבנן לסברתם להקיש דוקא לפדיה בשה לדורות אבל לא לפדיון פטר חמור שמת, ובודאי דאי הוה משכח התי"ט האי דאשכחנא הוה מתרץ ביה קושייתיה, דהא סלקא דעתיה דתי"ט למתרצינהו במאי דקאמר, והא דפירשו הרמב"ם והר"ב בריש פרקין וכו', ודחי לה ואמר לאו הקישא דפדייה הוא וכו', הא אי הוה משכח האי היקשא דכתיבנא דאיירי בפדייה יפיס דעתיה:

פרק א משנה ז

בקופיץ. דוקא בקופיץ ולא במגל או בקרדום וכיוצא, דף י' ב': מאחוריו. ממול ערפו דכתיב וערפתו, רש"י י' ב':

(שמות יג,יג) תפדה. מייתי קרא למידק דמצוה דפדיה קודמת דוקא לעריפה אבל לא לנתינת הפטר חמור לכהן דשוה היא לפדיה. ובהכי מפרש קרא דלא תימא דהכי קאמר אם לא תפדה אין לו כי אם העריפה, ואינו כן אלא בא ללמד דקודם דוקא לעריפה אבל לא לנתינה לכהן, וכדכתב התי"ט בשם הטור (סי שכא):

(שמות כא,ח) לא יעדה. הא נמי קמ"ל דאף על גב דכתיב לא יעדה וקרינן לו בו' דמשמע לעצמו, מכל מקום גם היעידה לבנו שוה ליעידה לעצמו ודוקא לפדיה קודמת:

הרע"ב ד"ה קופיץ וכו'. רש"י (י,ב) כתב סכין גדול:

ד"ה וקוברו וכו' - עריפה. דגמרינן (קדושין פ"ב מ"ט) מעגלה ערופה כנזכר לעיל בתי"ט סוף ד"ה מפריש טלה אחד לעצמו:

ד"ה בראשונה וכו' - ממון וכו'. ומצות יבום קודמת, ומתניתין כאבא שאול וחכמים פליגי עליה בברייתא בפרק החולץ דף ל"ט ב':

ד"ה מצות וכו'. ובהא ניחא יתורא דמתניתין, דהוה ליה למימר מצות גאולה לאדון קודמת לכל אדם, אלא הכי קאמר חדא מצות גאולה באדון כדמשמע מהפסוק, ועוד הוא קודם לכל אדם מטעמא דמוסיף חומש, ומייתי קרא ללמדנו פירושו, דלא תימא דמלת וגאל שהיא מהנפעל מוסבת לכל אדם, לזה אמר דמצות גאולה היא באדון שלא יאמר באחר לשון גאולה אלא קנייה ומכירה וכדכתיב ונמכר בערכך:

תי"ט ד"ה מצות וכו' - חדא וכו'. ומשום הכי מייתי קראי כאן ללמד שמלבד הטעם דערכין דמוסיף חומש עוד יש של הפסוק:

פרק ב משנה א

פרתו. לא תני בהמתו דהוה דכייל גם עז ורחל, משום דבעי למתני שאינו רשאי דלא שייך אלא בבהמה גסה. ומשום הכי חזר הר"ב לפרשו

כאן אף על פי שכבר פירשו ריש פ"א:

לא נפטרו וכו'. כבר נזכר לעיל בריש פרק א' דאיכא מאן דעביד קל וחומר, אם הפקיעה בהמת לוים את בהמת ישראל דין הוא שיפקיעו את של עצמן, ולפי זה אף בכור בהמה טהורה לפטור, ולא היא וטעמא חדא מדשום דמסתבר לדון קל וחומר לתפוש מעט דהיינו פטר חמור לבד, ועוד דאם כן אמאי אתא היקשא דכל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה כנזכר לעיל ריש פרקין. וכל זה רומז התנא ביתור לשונו דלא נפטרו מבכור בהמה טהורה, פי' דלא נתפוש הרבה ולא נפטר אלא מפדיון וכו' הוא ענין ההיקש, ודוק:

פרק ב משנה ד

המקבל. אפילו האחריות על הישראל, טור סי' ש"ך:

המקבל. כבר כתב התי"ט לעיל (פ"א מ"א) משם הטור (סי' שכא), דהוא הדין לפטר חמור, ולא תנייה תנא לעיל משום דלא תני אלא מילי

דפטר חמור:

צאן ברזל. עיין ריש פרק ז' דיבמות למה לא אומר בהמות ברזל:

פרק ב משנה ה

ועז. בברייתא (יז,א) פליגי רבי מאיר ורבנן ברחל בת רחל בת עז, אי נמי ברחל בת עז בת רחל, דרבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים, הלכך איכפל תנא ותני ועז שילדה כמין רחל, דמכל מקום פטור ואף על פי דאם האם עז, והכי קאמר רחל שילדה כמין עז דהיינו עז בת רחל ועז שילדה, פי' ועז זו שילדה כמין רחל דהויא רחל בת עז בת רחל פטור (מ"ה)[מן הבכורה]:

תי"ט ד"ה ואם וכו' - בפרה וכו'. ולא תנייה לעיל (פ"א מ"ב), משום דערביה בהדי חמור שילדה כמין סוס ולא מצי למיתני בתריה ואם יש בו קצת סימנים, והיינו למאן דאמר (ה,ב) גלי רחמנא בקדושת דמים וכו', ולמאן דאמר דמהכא ילפינן תנייה שפיר הכא ולא התם דהכא עיקר:

פרק ב משנה ו

(שמות יג,יב) הזכרים. נראה דמייתי קרא לאשמועינן דדוקא כשראו שיצאו ראשיהם כאחד, דהכי משמע קרא וכל פטר הזכרים לה', פי' שראית בשעת פטר הרחם שהיו שנים אף על פי שגם אפשר שלא נצתמצמו בשיווי ויהיה ספק, אפילו הכי שניהם לה', מה שאין כן כשלא ראה יציאתם ומצא שנים דגם הוי ספק מכל מקום אין לכהן אלא אחד:

אי אפשר. אי לא תני אי אפשר אלא אחד לו ואחד לכהן, הוה אמינא דסבירא ליה דאף על גב דאפשר לצמצם לא נפיק מספק דהא אפשר נמי שלא נצתמצמו, ומאן דאמר אחד לו ואחד לכהן אין לומר שהוא רוצה לומר שיטילו גורל, דהוה ליה סברא שלישית דאם כן תיהוי הלכה כחכמים, אלא רבי טרפון ורבי עקיבא מפרשים דברי חכמים:

לכהן. לא תני ירעה וכו', דסמיך אמאי דתני בפרק א' סוף משנה ג' אין כאן לכהן כלום ואפילו הכי מפריש טלאים לעצמו:

הרע"ב ד"ה משמנים וכו' - כרבי עקיבא. ואפילו למאן דאמר (עי' יבין שמועה כלל רלא) רבי טרפון רבו הוה, מכל מקום רבי טרפון הדר ביה מהאי כדבסמוך בלשון הר"ב:

ד"ה רבי טרפון אומר וכו' - דהדר וכו'. דאי לא תימא הכי אמאי יחלוקו נחזי אנן אי מית שמן של כהן מית ואי כחוש דישראל מת, ש"ס

(יח,ב):

תי"ט ד"ה משמנין וכו' - השומן וכו'. אבל לא דק לפרש הלשון, וז"ל רש"י (יח,א ד"ה שומן) אהא דאמר בגמרא מאי משמנין שומן יהיה ביניהן, ופי' רש"י, מה שהאחד שמן יפה מחבירו יהא מוטל ביניהן ועליו יבואו לדין ויטעון ישראל לכהן אייתי ראיה דבכור הוא זה ושקול: ד"ה והשני וכו' - צריך וכו'. דהוה ליה מקריב קדשים בחוץ:

ד"ה וחייב וכו' - היא וכו'. נראה דכתב כן משום דוהשני ירעה אין ספק דכולי עלמא היא, ודלא כהתי"ט דר"ל דרבי עקיבא הוא, אבל וחייב במתנות היא רבי מאיר דלקמן משנה ח' רבי מאיר מחייב, ורבי סתמא כי היכי (דלא) דליהוי סתם להלכה, וכמו שכתב הרא"ש דהלכה כרבי מאיר, והיינו דכתב רש"י סתם משנה היא זו, וכלומר והלכה כן. ואם תאמר והרי אחריו מחלוקת וקיימא לן דאין הלכה כסתם, י"ל כמו שכתב מהרי"ק בכללי הגמרא (דף צ"א) (ש"ה פ"ג ס"א) משם הרשב"א, דע"כ לא אמרינן מחלוקת דאחר סתם אין הלכה כסתם אלא היכא דהמחלוקת שאחריו הוא דרבים אצל יחיד אבל אם במחלוקת שאחריו הוא דיחיד אצל יחיד הלכה כסתם. כך נראה לי לסברת הרא"ש. ולהרמב"ם נראה לי דסבירא ליה דרבי יוסי אצל רבי מאיר הוה ליה כרבים אצל יחיד דאין הלכה כסתם:

פרק ב משנה ז

נותן. ייתור מלה זו רומז מ"ש לעיל פרק קמא משנה ג' בשם התוס', דבבא זו אשמועינן דלא נימא להעמיד הממון ביד הבעלים דאחת טנפה, וזהו דיוק מלת נותן כלומר דהוא סברא לומר שהאחד שלו, קמ"ל נותן כלומר ממה שהוא נראה שהוא שלו ומשלו נותנו:

פרק ב משנה ח

שחליפיו. הכהן נוטל אחד מן הספקות פטור האחר מן המתנות דעשו את שאינו זוכה כזוכה, רש"י (יח,ב במתני'). והא דאצטריך למיהב טעמא בדרבי יוסי ולא בדרבי מאיר (וכמו שנז"ל בדברי הר"ב ד"ה וחייב במתנות), הטעם הוא לאפוקי טעמא אחריני דסלקא דעתך בגמרא (יח,א) דאי מחייבת ליה במתנות אתי ליה לידי גיזה ועבודה, להכי צריכים לטעמא דחליפין, ונפקא מינא לספק מעשר דפטור מן המתנות משום דלית חליפין ביד כהן, ואי הוה מטעם האחר הוה לן לחיוביה:

רבי מאיר מחייב וכו'. יש לדקדק למה לא מקשינן בגמרא רבי מאיר היינו תנא קמא כמו שטת הגמרא, דאי לעשותה מחלוקת ליתני וחייב במתנות כרבי מאיר. וי"ל כמ"ש בגמרא (יח,ב), מהו דתימא דרבי יוסי לדבריו דרבי מאיר קאמר ליה לדידי אפילו אין חליפין ביד כהן דאי מחייבת ליה במתנות אייתי ליה לידי גיזה ועבודה לדידך אודי לי מיהא היכא דחליפין ביד כהן דעשו שאינו זוכה כזוכה ואמר ליה רבי מאיר לא, ע"כ. ואם כן אי לא הדר ותני רבי מאיר מחייב הוה אמינא דהודה לרבי יוסי ומשום הכי חזר ושנה רבי מאיר מחייב וכדאמר בגמרא ואמר לו לא. ועוד י"ל דבגמרא משמע דאיכא תרי טעמי לחייב במתנות, חדא משום דאתי כהן בממה נפשך וכמו שכתב הר"ב לעיל, וחדא כדי שלא תשתכח תורת מתנות, ואיכא בינייהו ספק מעשר, דלטעמא קמא פטור דליכא ממה נפשך, ולטעמא אחרינא חייב דאיכא שכחת מתנות, ותנא קמא סבירא ליה האי טעמא וקמ"ל רבי יוסי דכיון דחליפיו ביד כהן ליכא חששא לשכחת מתנות דמידע ידעי דשייך ביה הכהן, ורבי מאיר מחייב מטעמא דממה נפשך:

פרק ג משנה א

מן העכו"ם. הא דלא תני סתם הלוקח בהמה ואין ידוע וכו', קמ"ל דגוי לא מהימן בהא אפילו מסיח לפי תומו, ועיין ט"ז וש"ך יו"ד סי' שט"ז: בנות שלש. תוס' הוכיחו במכילתין (יט,ב ד"ה פרה), דפחות משלש אינן יולדות, אבל בפרק אין מעמידין (ע"ז כד,ב ד"ה פרה) תמהו דהא מעשים בכל יום דפרה בת שלש שנים יולדת, ותירצו דודאי עתה נשתנה העת מכמות שהיה בדורות הראשונים, וכמו שהוא בעינוניתא דורדא שבזמניהם לא נמצאת בבהמות הבייתיות ועכשיו ישנה בכולן:

כדבריך. פי' דאינה יולדת אלא אחר שנתה אבל שמא טינפה וכו' שהם ספק ניפול:

תי"ט ד"ה זה וכו' - נקוט וכו'. זה מוכרח מברייתא (כ,א), דתני בה דרבי ישמעאל ודרבי יהושע שהם דרבי עקיבא דמתניתין, ואחר כך תני

אמר רבי עקיבא אני לא באתי לידי מדה זו אלא כל שידוע שבכרה אין לכהן כלום וכו':

פרק ג משנה ג

הרע"ב ד"ה ד"ה עושה וכו' - תני וכו'. והשתא ניחא מאי דתנן עושה מקום ותנן נמי ותולש השער, דאי כדסלקא דעתך שגוזז בקופיץ עצמו מאי ותולש דתני בתר הכי. אבל השתא אתי שפיר דעושה מקום לקופיץ, שר"ל שמפריש הצמר לשני הצדדים והיינו מכאן ומכאן, ואחר כך תולש השער היינו אותו שבנתיים שהוא הקצר שיש בין הגיזים, וזהו לשון שער וכמו שנכתוב לקמן בסייעתא דשמיא:

ד"ה וכן וכו' - לכתחלה וכו'. והיינו וכן דקאי אתולש דלכתחלה עושה מקום, ואין לומר דקאי אלא יזיזנו, דפשיטא הוא ומה אם שוחט דשחיטתו מוכחת עליו לא יזיזנו כל שכן לראות מקום המום, גמרא (כה,א): תי"ט ד"ה ותולש וכו' - אורחיה קמ"ל וכו'. קשה דהא תנן בפרק ה' משנה ג' מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל, קרי ליה שער אף על פי שהוא זכר של רחל. ולי נראה שהגיזין שנגזזין נקראים צמר אבל העיקר שלהם שהוא מחובר לגוף נקרא שער ובו שייכא תלישה וכנ"ל: ד"ה שלא וכו' - עביד בקדשים וכו'. גזיזה עביד בקדשים, הכי גרס בעל חידושי הלכות, ונראה לי דרש"י כתב כן לאוקמיה מתניתין אפילו כעקביא דלקמן דמתיר שער הנושר, אבל לרבנן דאסרי והלכתא כוותייהו לא יזיזנו משום דאסור בהנאה, וכדפסק הרמב"ם פ"ק ה"י דהל' מעילה: ד"ה וכן וכו'. אין זה הכרח דהא כתבו תוס' פרק קמא דחולין דף ג' א', דאף בה' משמע לכתחלה, ובגמרא (כד,ב) גרסינן וכן תולש, ואפילו הכי איבעיא ליה אי בדיעבד או אפילו לכתחילה:

פרק ג משנה ד

התיר. פי' לא הוצרך להתיר בזה דאפילו רבנן מודו וכדכתב הר"ב, אלא שהר"ב כתב לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, ולדידיה הוה

ליה למימר במתניתין לא בזה חכמים אוסרים:

הרע"ב ד"ה לא בזה וכו' - דמגו וכו'. וליכא למגזר שמא ישהנו שהרי כונתו לשחוט אותו בזמן מועט, וכדתנן ואחר כך שחטו:

פרק ד משנה א

חייבים. שמוזהר לעכבו אצלו בעל כרחו ולפרנסו, רש"י (כו,ב במתני'). וכלומר דתנא קאי אקרא ולהכי תני עד כמה חייבים, ועל דרך

דאמר ריש ברכות תנא היכא קאי דקתני מאימתי:

שאקריבנו, מותר. פי' שאקריב אותו עתה ולא ארענו מותר, כי מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן:

(דברים טו,כ) לפני. נראה דמייתי קרא לאשמועינן עוד דלשנה דידיה מנינן, וכדאמרינן בגמרא (כז,ב) שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסת בחברתה הוי אומר שנה של בכור. ור"ל שאם דרך משל נולד בניסן אין שנתו נשלמה אלא בניסן האחר, ונמצא שנכנסה שנתו בשנה של ימות העולם דהיינו תשרי:

תי"ט ד"ה בבהמה וכו' - הטעם וכו'. קשה דמהו הטעם שפירשו רבותינו ז"ל בכאן והלא אינו אלא דרשה שדרשו. וי"ל שטעמם הוא הכלל שלמדונו תפסת מועט תפשת. אי נמי הטעם הוא דקים להו דחמישים בבהמה גסה הוי דרך גדולה וכדכתיב (שמות כט,כט) למשחה בהם:

פרק ד משנה ב

תי"ט ד"ה עד וכו' - ישחטנו וכו'. נראה דקשיא להו בפי' רש"י שכתב (כח,א ד"ה אינו רשאי), ואם ישחטנו מיד יסריח. כי למה לו לשוחטו יתנהו לכהן חי, לכך פירש שלעולם ימתין עד שימצא כהן:

דתנן וכו'. דין זה מצי מיירי אפילו בזמן המקדש, דבין תמים בין בעל מום רשאי לקיימו כל השנה וכדכתב הר"ב לעיל, אבל אינו ענין למתניתין דתני נולד לו מום בתוך שנתו מותר לקיימו כל שנים עשר חודש, ועל כן פירש אפילו נולד מום בתחלת שנתו מותר לקיימו כל שנים עשר חודש, דמצות אכילתו שנה בשנה. ואפשר דרמוז הדין במתניתין מדלא תני בשנתו אלא בתוך שנתו, ומשמע דוקא שנתו שלו שנים עשר חודש הא בסוף שנתו יהיה יותר, ודוק:

פרק ד משנה ג

מומחה. הא דלא פירש הר"ב בכאן אלא במשנה בסמוך, נראה לי משום דהאידנא דליכא מומחין ואינו נשחט אלא על פי שלשה בני

הכנסת ובמומין מובהקין וניכרין כקטיעת יד וכיוצא, אם שחטו ואחר כך הראה את מומו אסור, וכמו שכתב שו"ע יו"ד סי' ש"י, ואם כן מומחה לאו דוקא, מה שאין כן במשנה דבסמוך דמיירי במי שהוא מומחה ממש: תי"ט ד"ה רבי מאיר אומר וכו' - קנס וכו'. דאי הוה קנס אין הלכה כרבי מאיר בקנסותיו:

שייך קנסא וכו'. קשה דמה לי אם שחטו אחר, כי בודאי לא נשחט אלא מדעת הבעלים והיינו שוחטו. ולי נראה לדייק דאי הוה קנס הוה ליה למימר במתני' הואיל ולא נשחט על פי מומחה אסור, ואז הוה משמע דמטי בה משום קנס דלא עבד כדין, אבל הואיל והוא נשחט וכו', ר"ל הואיל וכבר הוא נשחט ואי אפשר לבדוק אם היה דוק בעיניו ולא חשש לזה, אסור שמא ישחטנו גם במומין שבגופו:

פרק ד משנה ד

דן את הדין וכו'. הא דלא מקצר ותנא דן את הדין וטעה, משום דמאן דלא דאין דינא דגרמי מוקמינן שנשא ונתן ביד, ולכך תנן זיכה את החייב וכו', דר"ל שעשה מעשה, וכדכתב הר"ב טמא את הטהור. וא"ת הא תנן בפרק הנזיקין (גטין פ"ה מ"ד) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור, כבר הקשה התוס' בבבא קמא דף ק' א' (ד"ה טימא), ותירצו, ע"ע. אבל התירוץ שתירצו שם וכדמייתי התי"ט יותר מרווח, דמתניתין דהכא רבי מאיר היא דקניס שוגג אטו מזיד ודהתם רבי יהודה דלא קניס. ואף על גב דקיימא לן היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק והיינו דטמא את הטהור וכו', הא אמרינן התם בנזקין דמדרבנן אסור לעשות כך במזיד ורבי מאיר קניס נמי שוגג אטו מזיד:

וכל. וכל ר"ל בין טעה בדבר משנה ובין בשקול הדעת פטור:

הרע"ב ד"ה וישלם וכו' - המוטל וכו'. ובהרמב"ם פרק ג' ה"ו דהלכות בכורות, כתב הראב"ד דבגסה משלם מחצה מפני שהרויח המזונות שהיה מוציא עליה:

ד"ה שמומחה וכו' - אי נמי וכו'. אמר לו כן ללמד הדין בעלמא, דהכא מאי שקול הדעת איכא. ועוד י"ל כמ"ש בחולין דף נ"ו ב', הורו בטרפחת שהוא האם כרבי בזפק איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו תיק"ו. נמצא שאף על פי ששנינו במשנה נטלה האם כשרה מכל מקום אית סברא דיש תנאים דפליגי והורו בטרפחת לאיסורא, והיינו שיקול הדעת, אבל סוגיא דעלמא כמתניתין דכשרה:

תי"ט ד"ה וישלם וכו' - פירשה בענין וכו'. לפי דעתי פירוש הרמב"ם דחוק, דאתחזוקי רשעות לא מחזקינן, ומתניתין תני דין כולל לכל. וז"ל התוס' (כח,ב), משום גזירת מגדלי בהמה דקה, פי' שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשין חוץ ליישוב ויש בה טורח גדול לגדל בהמה דקה, ע"כ. כיון לזה דמאי טורח גדול יש לגדל בהמה דקה אחר שיכול לאכול עשב, דאי לא תימא הכי וכי לא ראה הר"ב דאמרינן בגמרא מפני גזרת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, אלא ודאי דבכל טורח גדול נכלל הכל. וגם הרא"ש (סי' ד) לא כתב כי אם לשון הגמרא משום גזרת וכו' ולא הזכיר שהוא קנס כדכתב הרמב"ם:

ד"ה מה וכו' - תוס' וכו'. קושיא זו הקשה אותה הרא"ש (סי' ד) וגם תירץ התירוץ דקנסא ומטעם דחכמה יתירה היא וכו'. אלא דהתוס' (כח,ב ד"ה לימא) הקשו קושיא אחרת, שבפרק הגוזל קמא (ק,א) בעי הגמרא לאשכוחי משנה דדאין דינא דגרמי ומייתי הא דדן את הדין, ודחי לה דהכא במאי עסקינן שנשא ונתן ביד דהתנן ונשחט על פיו, ולא תירצו. אבל בתירוצא דהרא"ש מתורצת, דשאני בכור דחכמה יתירה היא ומשום הכי קנסוהו: ד"ה פטור וכו' - שהאכילה וכו'. נראה דליכא לאוקמי האי מעשה כמאן דלא דאין דינא דגרמי, דצריך לומר דסבירא ליה שרבי טרפון האכילה לכלבים בידים, ואם כן לא שייך לומר דחוזר הדין, דבעל הבהמה לא אפסיד אנפשיה:

פרק ד משנה ה

שוחטין. קשה דטוביה חטא וזיגוד מינגד. ונראה דחייב להחזיר השכר לבעל הבכור כיון שנטלו שלא ברשות חכמים, דלא היתירו ליטול אלא למאן דקים להו בגוויה דמומחה הוא, ולא תני אין נוטלין שכר לראות בכורות וכו' אגב סיפא הנוטל שכרו לדון:

מומחה. שייך בין בחכמה בין בחסידות:

הרע"ב ד"ה כאילא וכו' - תמים וכו'. פי' שאמר מום עובר הוא, כפי' רש"י בגמרא (כט,א):

תי"ט ד"ה בין וכו' - חייבוהו וכו'. קשה דמה יעשה בעל הבכור אם זה לא ירצה לראות פעם אחרת. וז"ל הרמב"ם בפרק ג' ה"ז, ולא יטול שכר על בהמה זו חוץ מפעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד, ע"כ. ופי' חשד, שהוא בהול על הממון:

פרק ד משנה ו

שכרו. (כינוי)[פי'] שכרו, כל מה שהוא משתכר לאפוקי פועל בטל: תי"ט ד"ה הנוטל וכו' - הר"ן וכו'. שפירש (דברים ד,ה) כאשר צוני, כלומר שצוני ללמד בחנם. וכן יכון לפרש דלא כדפירש סמ"ע בחו"מ סי' ל"ד ס"ק מ"ו שכתב, מה אני נצטויתי מהשם יתברך בחנם שלא נתתי לו שכר אף אתם נצטויתם ממני בחנם שלא נתתם לי שכר וכן תעשו לדורות. וסיים שפירוש זה הוא בהרא"ש במכילתין (סי' ה) וז"ל, כאשר אני צוני ה' ולמדני בחנם אף אתם למדתם ממני בחנם ולא קבלתי מהם שכר, ע"כ. דוק שלא אמר שלא נתתי לו שכר כי איך תיסק זה אדעת, אלא אמר למדני בחנם, ור"ל שלא יגעתי בדבר. אבל עדיין קשה פירושו באף אתם בחנם, דלפי זה לא נכתב בתורה האיסור לדורות, דיאמרו ישראל אם אתה נתפייסת ללמד בחנם אנו אין רצונינו בכך. ולהר"ן אתי שפיר הכל:

ד"ה דיניו וכו' - משמע וכו'. וכן מצינו באותו מעשה דרבי אליעזר בבבא מציעא נ"ט ב', שהביאו כל הטהרות שטיהר ושרפום:

ד"ה להזות וכו' - זו וכו'. איפכא מסתברא, דבקידוש איכא טירחא טפי דצריך ליקח המים חיים והאפר ולשתמר מכמה חומרות שהחמירו בחטאת, אבל המזה הוא בנקל, ואם כן הוה ליה למימר זו ואין צריך לומר זו. ולי נראה דאי הוה תני לקדש ולהזות הוה אמינא תרווייהו כחדא, אבל כל חד באפי נפשיה שרי משום דהוה אמינא דלא אסיר אלא העושה כל המצוה. ואקדים דין לעדות משום דדין כתוב בתורה (דברים ד,ה) למדתי אתכם חוקים ומשפטים:

פרק ד משנה ז

הרע"ב ד"ה החשוד וכו'. והרמב"ם כתב בפרק ג' ה"ח דהלכות בכורות, החשוד על הבכורות למכרן לשם חולין. ונראה שלא רצה לפרש להטיל מום בבכור, משום דחמיר טפי דעבר על איסור המטיל מום בקדשים:

תי"ט ד"ה ולא וכו' - הרמב"ם וכו'. המעיין שם יראה דאינו מן הענין למשנתינו, דהכא לא מיירי כדהתם שיש הבכור או קצתו במציאות. אבל מה שכתב הרמב"ם ויקנסוהו, הוא מה שכתב הר"ב שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי, שהם דברי הגמרא (כט,ב), ואם הרמב"ם רצה לומר קנס אחר מנא ליה להחמיר יותר מן הנזכר בגמרא:

פרק ד משנה ט

להיות. נראה דלא תני החשוד על התרומה, דהוה משמע שאינו מפריש תרומה ואוכלה, ואם כן היה פשוט שאסור ליקח ממנו, אבל תני החשוד למכור, לומר אסור ליקח ממנו אבל מותר לאכול עמו, שו"ע יו"ד סי' קי"ט ס"ב:

תי"ט רבי שמעון אומר וכו' - להביא וכו'. ראיה שאינה צריכה היא, שהרי כל כוונת הכסף משנה שם (הל' מעשר פי"ב ה"ד) היא להשוות תלמוד ירושלמי לשלנו, נראה לכאורה שחולקים הם זה על זה, ע"ע: ד"ה תרומות וכו' - דאשני מעשרות וכו'. פי' דתרומות מאי איכא למימר. ואין לומר תרומה גדולה ושל מעשר, דאם כן מאי טעמא דתנא קמא דתני תרומה. ונראה לי דתרומות פי' דאורייתא ודרבנן, ותרומה דתנא קמא היא מדאורייתא והוא הדין מעשרות וגם מעשר שני, ומשום דחשוד אדאורייתא קנסוהו אף בדרבנן. ומה שהקשה התי"ט דקיימא לן דמעשר ראשון מותר לזרים, לא קשיא דדילמא דמתניתין איירי בדמאי דאסור מדרבנן. והשתא ניחא דתני מעשרות, דאי לא איירי אלא בשל תורה למה לי למיתני מעשרות כלל הלא תרומה ומעשר מן התורה הוא לבד בדגן תירוש ויצהר, אלא ודאי דאיירי נמי בשל רבנן ובהם יש קלין שבדמאי שאין בהם זיקת מעשר, ודוק:

חשוד וכו'. לא ידעתי מאי קאמר, דהרמב"ם לא כתב אי חשוד על מעשר שני:

שהעתיק וכו'. אני לא כן אחשוב אלא דדוקא הוא, והיינו משום דקיימא לן החשוד על החמור חשוד על הקל, והיינו דפתח תנא בתרומה ורבי

שמעון תני אף מעשרות דקילי מתרומה, לאשמועינן דחשוד אף על המעשר, ובודאי דמעשרות דקתני העיקר הוא מעשר שני דאיתיה אף בבעלי חיים, כגון שחילל מעשר שני על בעלי חיים שחוטים, וכדכתב הרמב"ם בפרק ד' ה"ו דהל' מעשר שני. ובמשנה דלקמן פירש הרמב"ם בהדיא שהוא מעשר שני, והריבוי יובן כנ"ל דאורייתא ורבנן:

דא"כ וכו'. קשה דאיך ישנה החשוד על השביעית אינו חשוד על התרומה, והלא התרומה חמורה מן השביעית שהיא במיתה:

כלומר וכו'. מלבד שזה דוחק גדול לרבות שם הכולל במין מפני פרטיות, עוד קשה דאם כן ליתני בכל מקום מעשרות ולמה יאמר פעם מעשרות ופעם מעשר. ועוד כי אין זה כלל גדול במעשרות דאיכא דאי אפשר לפרושי הכי כגון במנחות פרק י' משנה ד' דאיירי בעומר שהוא מן השעורים ותני וחייב במעשרות. הכלל העולה שצריך לפרש מלת מעשרות לפי המקום דרובה ככולה, פי' מעשר ראשון ומעשר שני, והכא פי' דאורייתא ודרבנן:

והשתא וכו'. תשובתו בצדו, דהתם (תרומות פ"ט מ"ג) תנן וחייבת במעשרות ובמעשר עני, ולפי פירוש התי"ט בריבוי דמעשרות הוה ליה למתני נמי ובמעשרות עני. ועיין מה שכתבתי שם לתירוץ קושית הר"ש:

פרק ד משנה י

על זה. פי' הרמב"ם החשוד בשניהם. ולא ידעתי למה צריך שיהא חשוד בשניהם כיון שהם מן התורה:

פרק ה משנה א

בליטרא. צריך להבין למה לא מסיים כאן שהנייתן להקדש, ולמה שנה אותה אחר שהפסיק בחוץ מן הבכור וכו'. ונראה לי שרומז בזה מ"ש בגמרא (לא,ב) הנאתן להקדש, אדמעיקרא, כדמייתי התי"ט. ולכך לא סמך הנאתן להקדש אחר ונשקלין, שאין אותה הנאה של הקדש באה אחר המסירה או השחיטה והשקל, אלא קודם לכן דאיהו טפי ופריק לה: הרע"ב ד"ה ושוקלין וכו' - בספרי וכו'. ומייתי לה בגמרא (לא,ב): תי"ט ד"ה חוץ וכו' - ומעשר וכו'. רש"י כתב כן במשנה (לא,א) לפי הסלקא דעתך, דמשמע דמעשר נמכר, וכך היא דרכו ז"ל. אבל על הר"ב יש לתמוה שמפרש תמיד לפי המסקנא למה לא כתב דמתניתין איירי במעשר של יתומים וכדמייתי התי"ט בסמוך. ונראה לי דאמרינן בגמרא (לא,ב) דאף על פי דאסור למכור מעשר בהמה, שחוט מותר להבליע בשרו בחלבו בעורו ובגידיו ובקרניו, שמוכר או חלבו או עורו וכו' ומבליע הבשר. ואם כן הואיל ויש אופן למכור במעשר בהמה לא רצה הר"ב לפרש אלו הפרטים דמעשר של יתומים ודהבלעה, ולטעות לא חשש דמשנה שלימה היא במעשר שני פ"א מ"א, מעשר שני אין מוכרין אותו וכו':

פרק ה משנה ב

מת. אם לא יקיזוהו, רש"י (לג,ב במתני'). שלא תאמר שר"ל אפילו קרוב למיתה וגוסס שנחשב כמת:

הרע"ב ד"ה לא ימנה וכו'. לא תני לא ימנה הכהן את ישראל אלא לא ימנה לכלול ישראל על האיסור. וזה שאמר רש"י לא יאכל עמו.

וז"ל רש"י (לב,ב במתני'), אפילו אם זימן כהן אורח ישראל על הבכור בעל מום לא יאכל עמו. נראה שמיישב למה לא תני לא יאכל ישראל מן הבכור, ומפרש דהוה אמינא שר"ל שלא יאכל מדעת עצמו אבל אם הכהן מזמנו הוה אמינא דמותר דקרינן ביה יהיה לך שלך הוא ואתה רשאי לתת משלך, קמ"ל אפילו זימן אסור:

תי"ט רבי שמעון אומר וכו'. כן כתבו גם כן תוס' (לד,א ד"ה אילימא) והרא"ש (סי' ג), אבל הר"ב אי אפשר לפרשו כך דבהדיא כתב, ואף על פי שהוא הטיל המום בידיו. איברא דרש"י כתב בסוף הסוגיא (לד,א ד"ה דברייתא) וז"ל, אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא כדי שלא ימות, ע"כ. וכלומר דבהכי לא הוי ענין לפסיק רישיה, דסבירא ליה דלא אסור אלא כשמכוין להתירו במומו דהוה ליה ביזוי הקדשים לחללם מקדושתם:

פרק ה משנה ג

הצורם. נקט צורם באוזן אגב עובדא דקסדור:

הרע"ב ד"ה הצורם, - הפוגם, ובכהן וכו'. אף על גב דמשנה הקודמת [בכור שאחזו דם] נמי נראה דמיירי בכהן, דאמר אדם בהול על ממונו, שר"ל הכהן וכמו שפירש רש"י בפסחים י"א ב' (ד"ה על ממונו), מכל מקום אפשר נמי להיות בישראל שרוצה לתת הבכור לבן בתו או לבן אחותו שנישאו לכהן כהא דתנן בערכין פרק ח' משנה ז', אבל במתניתין דהכא איירי בכהן ממש ולא בישראל דאין האדם חוטא ולא לו:

ד"ה והתירוהו וכו' - עשה וכו'. ז"ל רש"י, אין לומר שהגוי הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שעל ידי מום שיעשה בו ישחט אלא אם כן נפל מאליו, ע"כ. (דכך א"ל אלא אם כן היה בו מום), וכלומר שעשה כן דרך היתול ושחוק. והשתא ניחא למימר דלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל, אבל הר"ב לא נוכל לומר כן שהרי כתב נתכוין להטיל מום: ד"ה ושלא וכו' - מסיח וכו'. ורבותא היא, דבקסדור דהוכרחו להשיבו הוה אמינא שיהא מותר, אבל לא בכאן שהם התחילו לדבר שנראה שהיתה להם נחת רוח:

תי"ט ד"ה הרי וכו' - משמע דלהלכה וכו'. לא על הר"ב תלונותיו כי אם על הרמב"ם בפירושו שכתב במשנתינו וז"ל, וראוי שתדע שמטיל מום בקדשים לוקה ובתוספתא דבכורות אמרו העושה מום בבעל מום והמסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ לוקה ארבעים ודע זה, ע"כ. ובודאי דלרבי אליעזר כתב כן דהא איהו פסק כחכמים וכדמייתי התי"ט בסמוך. ונראה לי שהרמב"ם והר"ב רוצים להסביר במאי קמפלגי רבנן ורבי אליעזר, ואומרים שרבי אליעזר סבר מטיל מום בבעל מום אסור מן התורה, הלכך הצורם באוזן הבכור דחשיד להטיל מום בקדשים, אי שרית ליה במום אחר אתה נותן מכשול לפניו שיחזור ויתן מום ויעבור איסור תורה להטיל מום בבעל מום:

ד"ה היו וכו' - ואני וכו'. וי"ל דכיון דבפסוק גמור מרבינן (ויקרא כב,יח) מאיש איש, את הגוים (מנחות עג,ב) שנודרים ונדבות, באותה פרשה עצמה כתיב כל מום לא יהיה בו, שאסר להטיל מום בקרבנות, ממילא נאסר בן נח בזה, והוה אמינא דאתי למיסרך, אלא דבלאו הכי נהוג הוא באיסורין:

פרק ה משנה ד

ורועים כהנים. רועים תרי משמע בין כהן רועה בכור ישראל ובין כהן רועה בכור של הכהן וכדפירש הר"ב, ואגב רועים כהנים תני רועים ישראל:

תי"ט ד"ה הרי וכו'. ורא"ש (סי' ו) נראה איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין אחר רדיפה לא אלא אפילו לאחר רדיפה

תוכן העניינים

קול הרמז קדשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה