אור ברסלב

קול הרמז קדשים· רבי משה זכות

חולין

מנחות

פרק א משנה א

פתיחה:

ד"ה כשהשלים וכו'. נראה דאצטריך ליה טעמא דסדר המקראות דקדים בתורה זבחים לחולין, משום דהוה אמינא דליתני האי מסכתא קודם לכל משום דגם היא צריכה לזבחים שיהיו נשחטים כראוי:

משנה א:

בשחיטתן. בש"ס (במתני') גרסינן את שחיטתן, ואתי שפיר לפי' רש"י שכתבתי לקמן (ד"ה חוץ), וכך היא בב"י (ז,ב בדפי הטור), אבל גרסת בשחיטתן דייקא לפי' ר"ת, ור"ל יקלקלו לאחרים בשחיטתן: הרע"ב ד"ה הכל כו' - ואעפ"י וכו'. זהו ריבוי דהכל:

הלכות שחיטה וכו'. ואמר ברי לי שלא נתעלפתי. כל זה צריך להוסיף בפי' הר"ב, דאיהו מזכי פירושא לתרי מימרי דרבינא, וכדהתחיל מעיקרא בהכל שוחטין ואעפ"י שאינן מוחזקין:

תי"ט ד"ה הכל וכו' - חידוש וכו'. שהרי בכל מידי דאורייתא במליחה וניקור סמכינן עליה לכתחלה, הר"ן (במתני' ד"ה וכולן):

ד"ה הכל וכו' - דבמי וכו'. חידוש זה משלו, שהרי מדברי הר"ב שאמר, דכיון דתנן הכל שוחטין פשיטא דכשרה, משמע דאי הוה הכל שוחטין חוץ מחש"ו, לא הוה קשי ליה מאי אתא למימרא, והאי דכתב הר"ב דהאי דמרבינן מהכל וכו', אינו מטעם הפשיטות שכתב התי"ט אלא משום (דהלן)[דקי"ל] הכל ריבויא היא, וכדמייתי בריש ערכין ובכל דוכתין בכל הגמרא, ומפרשינן ריבוייהו, והא דאמרינן בריש ברכות תנא אקרא קאי, היינו משום דענין קריאת שמע ברור מאד בתורה מה שאין כן השחיטה (כז,א) דרמיזה במלת (דברים יב,כא) וזבחת:

ד"ה חוץ וכו' - חולין וכו'. ובהא אתי שפיר מאי דתנא יהיב טעמא לחש"ו, דמלתא פשיטא היא, אלא לדיוק יקלקלו תני ליה. ודע שפי' רש"י (יב,ב) הא דאין מוסרים, אפילו אחרים רואין אותם דלכתחילה אין מוסרין, והקשו התוס' (ב,א ד"ה שמא) על זה מסיפא וכו' ששחטו ואחרים וכו' דמשמע דווקא בדיעבד, ולכן פי' ר"ת כמ"ש התי"ט כאן. אבל לעד"ן דאין דיוקן מוכרח, דמדסיפא משמע דוקא דיעבד ולא לכתחילה דאיכא למימר דהוא הדין דלכתחילה מוסרים להם באחרים רואין, והא דקתני וכולן ששחטו היינו לגבי סיפא דתני ושחיטתן כשרה בדיעבד חוץ מחש"ו, ואהא נמשך דבאחרים רואים שפיר דמי, דהיינו משום דמלת וכולן כוללת איזה ענין חוץ מחש"ו, דאי אחש"ו גרידא קאי הו"ל למתני ואם שחטו, על דרך שדייק הרב לשטתיה. תדע דאין קושיית תוס' מוכרחת, שהרי רבינא מוקי למתני' בתרי אוקומתי, הראשונה כדפי' הר"ב והשניה הכל שוחטין פי' המוחזקים שלא יתעלפו, והכל מייתי אעפ"י דלא נדע שבקיאין בדינין, ושחיטתן כשרה בדיעבד באינו מוחזק שלא יתעלף ובלבד שיאמר ברי לי שלא נתעלפתי, וכולן מרבה היכא דליתא קמן דנשייליה אם נתעלף דאז צריך שיהיו אחרים רואים אותו ואז כשרה שחיטתו משום דאחרים הרואים ראו שלא נתעלף, והשתא אין לומר דמי שאינו מוחזק שלא יתעלף דלכתחלה אין מוסרין, דהא כל המתחילים לשחוט אינן מוחזקים שלא יתעלפו בודאי. ויתר על כן פי' ר"ת לא ניחא לרש"י, דמה דמדמה ליה ר"ת לכיסוי ההוא טעמא לא קאי הכי, דבהדיא אסיקנא (פו,א) דרבנן לא חיישי להא דלית למיכל משחיטתיה, עיי"ש:

ד"ה שחיטת וכו' - ואכלת וכו'. והכסף משנה כתב שם (הל' אבות הטומאה פ"ב ה"י), דקרא זה אסמכתא והוא מדברי סופרים. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שבפ"ב מהל' אבות הטומאה הביא איסורו וכתב עליו זה מדברי סופרים הוא, אבל בפ"ב הי"ב מהל' שחיטה בדין נפלה סכין ושחטה שהוא אסור באכילה, וכדתני לקמן פ"ב מ"ג, הביא הפסוק (דברים כז,ז), דוזבחת, להורות שזהו עיקרו של פסוק. והשתא אתי שפיר מאי דמייתי תנא התם בפ"ב האי קרא, לאשמועינן דלהכי דוקא אתא ולא צרכינן אמאי דכתב שם התי"ט דתרתי שמעינן מינה:

פרק א משנה ב

הרע"ב ד"ה מגל כו' - דהשתא וכו'. אבל הגהה יו"ד סי' ו' ס"א אסרו לכתחילה אלא אם כן היתה שעת הדחק:

תי"ט ד"ה בצור וכו' - לענין ע"ז (ע"ז פ"ג מ"ה) - וכו'. פי' דתלוש ולבסוף חברו מקרי תלוש לחייב בה עובדיה, דלא חשבי כמחובר לפטור מי שעובדו, דכתיב (דברים יב,ב) אלקיהם על ההרים:

ד"ה מגירה וכו' - זו וכו'. ולדידי זו אף זו, דמגל קציר דהכא מיירי ששחט בדרך הובאה אלא שינוי שיני המגירה קורעים יותר הרבה ממורשי מגירה, וזו מושכל לחוש העין:

פרק א משנה ד

העורף. נראה דתרי מילי קמ"ל, חדא דלא תימא מול ערפו היינו הסמוך אצל שיפוי הקדקוד אלא כל העורף, ותו קמ"ל דלא כשר אלא במה שהוא אחורי הצואר לאפוקי מה דבהדי פרצוף:

תי"ט ד"ה השוחט וכו' - דודאי וכו'. נראה לי דבפי' רש"י (יט,ב) כל המשנה הולכת בדרך שוה, בבא קמא השוחט [מן הצדדין] אפילו

לכתחילה והמולק אפילו בדיעבד, מציעתא השוחט [מן העורף] פסול אפילו דיעבד והמולק כשר אפילו לכתחילה, ובבא בתרא השוחט [מן הצואר] כשר אפילו לכתחילה והמולק פסול אפילו דיעבד. ויש לי להביא ראיה לסברת רש"י, שהרי אמרו בפרק השוחט (ל,ב), שמותר לצייד לשחוט (בחוץ)[צ"ל בעוף], והתם אי אפשר אלא מן הצדדין, ואם החיה תהיה במקום נמוך ישחוט ממעלה למטה:

פרק א משנה ה

כשר בבני יונה. נראה לי דהאי בבא יתירה, דכיון דתני כשר בתורין דהיינו הגדולות פסל בבני יונה, מינה דבני יונה בעינן קטנים. אלא נראה דתנייה אגב אינון דבתר הני, דבכולהו בעינן תרי בבי. והאי דתני (מ"ו) כשר בעגלה, נראה לי דהיינו דאין המום פוסל אבל בפרה פוסל, ותרי בבי דכהנים ולוים צריכי, דלא מצינן למילף חדא מחבירתה:

תחילת הציהוב. מייתי לה מדכתיב בויקרא (א,יד) מן התורים, ולא כל התורים, או מן בני היונה, ולא כל בני היונה, פרט לתחילת הצהוב שבזה ובזה פסול, הביאו רש"י ז"ל בחומש:

הרע"ב ד"ה כשר כו' - דלא לישתמיט וכו'. הכי אמרינן בגמרא וכתבו התוס' (כב,ב ד"ה לא), דלרבותא נקטי דהא אפילו לא הוה כתוב אלא חד דוכתא תורים ובני יונה הוא מצי למדרש מדכתיב בהא בני ובהאי לא כתיב בני דלמה יכתוב הפסוק בני בחנם. וקשה דהא בגמרא אמרינן דאיכא קל וחומר למכשר גדולים נמי בבני יונה, אלא דכתיב תורים ובני יונה קטנים ולא גדולים, ובעי מאי תלמודא, ופי' רש"י מנא לן דמעכב, ומשני לא לאשתמיט קרא, ופי' רש"י בכל מקום דמייתי קינים תמיד כתוב בני שמע מינה לעכב. ואם כן איך אמרו התוס' דאפילו בחד דוכתא היה סגי, דדילמא התם דוקא לקטנים ולמצוה אבל בכל השאר הוא אמינא אפילו גדולים, אי נמי דוקא גדולים דומיא דתורים:

פרק א משנה ו

טהור. יש לדקדק דהוה ליה להתחיל בבבא דטהור בכל הכלים, חדא דאינהו כלל, ועוד אית בקרא פרשת שמיני דכתיב (יא,לב) כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם, ובתריה נאמר, וכל כלי חרש. ונראה דההיא דכלי חרש דאין מטמא במגע טומאה הוי רבותא טפי, אי נמי משום דכלי חרש שכיחי לכולי עלמא:

הרע"ב ד"ה טהור בכלי עץ וכו' - ולכבוד וכו'. פי' כלי מתכת:

פרק א משנה ז

הרע"ב ד"ה התמד עד שלא, - החמיץ. ז"ל רש"י (כה,ב במתני'), הא נמי להכי תנייה הכא משום דדמיא להנך דלעיל אלא דעד השתא איירי וכו':

ד"ה התמד, - מים שנותנים וכו'. כפי' רש"י (שם), אבל התוס' (ד"ה התמד) פליגי עליה וסברי דאיירי דוקא בנותן מים בשמרים דומיא דהתמד דמייתי עלה בגמרא (ב"ב צז,א) ואינם שוים לגמרי כדמשמע בפרק אלו עוברין (פסחים מב,ב). והר"ב גופיה פי' במעשרות (פ"ה מ"ו), המתמד שנותן מים בשמרים, ואם כן לא ידענא איך מזכי שטרא לבי תרי, דפירש כרש"י וכתוס':

פרק ב משנה א

עד. אי רבי יהודה קאמר אפילו בדיעבד הו"ל למימר רבי יהודה אוסר עד וכו', אלא רבי יהודה לכתחילה קאמר אבל בדיעבד מכשיר, וסתם

הרא"ש (סי' א), דרבי יהודה אדיוקא דמתני' קאי, אשוחט אחד בעוף בדיעבד כשר אבל לכתחילה בעי שנים וכן רובו בדיעבד כשר אבל לכתחלה בעיא כולו. ואהא קאמר רבי יהודה דהוא הדין נמי בוורידין דלכתחלה ישחוט עד שישחוט את הוורידין. אבל הר"ן חולק על זה דאפילו בדיעבד אסור, והא דתני אומר ולא אוסר, משום דאינו אסור לגמרי אלא אפשר לחתכו אבר אבר וסגי:

פרק ב משנה ב

הרע"ב ד"ה אפילו וכו' - אחד וכו'. אבל הר"ן פירש (במתני'), שני בני אדם בשני סכינים. ואחד למעלה ואחד למטה, פי' בשני מקומות,

דכתב דהכי מסקנא בגמרא, והיינו דאמר לעיל ממתני' (ל,ב), ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות על רבי יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי אמר ליה רבי זירא לימדנו רבינו (פי' רש"י בלקיחה זו) משנתינו בשני סכינים ושני בני אדם. וכתב הרמב"ם פ"ב ה"י מהל' שחיטה, אפילו אחד שחט הושט ואחד הקנה. ולפי דעתי זהו אחד למעלה ואחד למטה, שהרי הקנה למעלה מן הושט:

תי"ט ד"ה השוחט וכו' - דיעבד וכו'. כ"כ הר"ן (במתני'):

שנים וכו'. איברא שכן כתב הר"ן, דאפילו לכתחילה, אבל מאי דתנן שחיטתו כשרה משמע בדיעבד, וכן כתב הרמב"ם פ"ב ה"י מהל'

שחיטה, שנים שאחזו בסכין, וכן כתב השו"ע סי' כ"א ס"ג, דהאי דתנן שנים אוחזים, הוא כלומר שנים שאוחזים וכו' שחיטתן כשרה. ודוגמתו (ב"מ פ"א מ"א) שנים אוחזים בטלית, ולקמן משנה ח'. ומה שמזכיר ריש פ"ב דקדושין, אין משם ראיה, אלא שבקדשים כתיב תזבח, ואמרינן שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד כנזכר שם, והזכירו כאן תי"ט. והשתא גם בקדשים כתיב שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, והא קמ"ל מתני' בחולין השוחט שנים כאחד כשר, ולא ידענא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, דאי ברישא חיישינן שמא ידרוס ומשום הכי לכתחלה לא, גם בסיפא יש לחוש לזה:

פרק ב משנה ג

התיז. בגמרא (ל,ב) מייתי דשחיטה היינו המשכה, כמד"א (ירמיה ט,ז) וחץ שחוט, שהחץ הולך במשיכה בהולכה:

צואר אחד. והא קמ"ל דאע"ג דאינה שני צוארים, דסגי בצואר אחד חוץ משני הצוארים. וא"ת ולבעי מלא שני צוארים אחד אחד בשני

ראשים, אלא מכאן סייעתא לתוס' (לא,א ד"ה חוץ) והרא"ש (סי' ח), דלא אמרו מלא צואר לראש אחד אלא שישחוט בריוח אבל בציר מהכי וחתך בהולכה או בהובאה שהסכין חריף. ומשום הכי לא תני ברישא צואר אחד, משום דבדיעבד לא צריך אחד דוקא. והיינו נמי דדייקי רש"י והר"ב, או חוץ לצואר משהו דרסה היא, ולא כתבו פחות מצואר:

הרע"ב ד"ה אם כו' - שיש וכו'. בגמרא (לא,א) מייתי לה מדתני, בשני צוארים אם יש מלא צואר אחד, משמע דבעינן צואר אחד חוץ

מצואר הבהמה:

כדי ביקור וכו' - סכינו וכו'. כתבו תוס' בפ"ק (ט,א ד"ה כדי), ואעפ"י שיש סכין גדולה וסכין קטנה [פי' ונתת דבריך לשעורין] משערינן לכל בהמה בסכין שיש בה כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר:

תי"ט ד"ה שנאמר וכו' - ברפ"ב דקדושין וכו'. עיין מה שכתבתי שם:

פרק ב משנה ד

הוושט. דלא תימא דדוקא פסוקת הגרגרת משום דחיים תלויים בקנה אבל וושט אימא לא, קמ"ל:

עד. נראה לי דתני בבא זו משום רבי עקיבא, דאף בזו שמתה סבירא ליה דהויא טרפה, ולא הוה קארי נבלה אלא דמתה בלי שום שחיטה:

והודה. בגמרא (לב,א) [מקשינן] מריש פ"ג דמני בכלל הטרפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, וכיון דהודה רבי עקיבא הכא דנבלה היא אם כן ההיא דפ"ג מני, ומשני (לב,ב), דההיא קודם חזרת רבי עקיבא, קודם שהודה ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ונראה דלכך תני תנא והודה לו רבי עקיבא לאשמועינן דאפילו הכי משנה ראשונה לא זזה. וכתב רש"י (ד"ה ומשנה), דאעפ"י שזו קודמת לזו אין סדר למשנה דלא קפדינן אסדרא אלא דווקא בסתם ואחר כך מחלוקת. ואח"כ מצאתי שהתי"ט כתב זה באלו טרפות (מ"א ד"ה נקובת), אבל בגמרא הובא במשנתינו. ואע"ג דאין ספק דכללו של רש"י הוא אמת, מ"מ נראה לי דאפשר לומר שהתנא תני ההיא דקודם חזרה בתרהא דבתר חזרה, לאשמועינן כללא דמשנה ראשונה לא תזוז, שהתנאים לא רוצים לשכחה וכדכתב רש"י. ונראה לי דטעמא היה על דרך ששנינו פ"ק מ"ה דעדיות, שאם יראה בית דין את דברי היחיד יסמוך עליו. או על דרך כמ"ש שם, יאמרו לו כדברי פלוני שמעת:

הרע"ב ד"ה ופסקו, - מלמטה וכו'. והוא הדין מלמעלה למטה, דמתני' רבותא אשמועינן, שאעפ"י שכבר נשחט הראשון בהכשר אפילו הכי

שחיטתו פסולה. אי נמי נקט אורחא דמילתא, דכששחט הסימן הראשון בהובאה כשחזר לעשות הולכה נתחב ראש הסכין בין סימן שני לצואר, תוס' והר"ן אמתני' דהשוחט שני ראשים (ל,ב ד"ה או). והא דאמר מלמעלה למטה, פי' רש"י (שם ד"ה ופסקו), שהחליד הסכין בין סימן לסימן ושחט הוושט ואחר כך הוציא הסכין ושחט את הקנה. ומאי דתנן הכא ופסקו, היינו משום שאינו כדרך שחיטה, אבל לא הוי כפסק דרישא דהיינו עיקור:

פרק ב משנה ה

כשרים. ולא ניחוש דילמא מתו קודם שחיטה, וכן כתב הרמב"ם פ"ד הי"ג מהל' מאכלות אסורות:

הרע"ב ד"ה בידים מסואבות, - כלומר וכו'. נראה דמשום הכי לא תני טמאות, לפי שאינם טמאות ממש:

ד"ה הוכשרו וכו' - נמי וכו'. פי' כמו שמוציא מידי אבר מן החי כך שויה אוכלא להכשיר. אבל לא רצה לומר דשחיטה מכשרת בדם, דהא בגמרא אמרינן (לג,א), (דר"ל)[דרבי יוחנן] ס"ל דדם אינו מכשיר, ובהכי דייקא מתני' דלא תני אף השחיטה מכשרת:

תי"ט ד"ה ונאכלים וכו'. אי נמי משכחת לה כשהודחו ע"י גשמים שלא מדעת דכיון דלא אחשבינהו לא מכשרי, הר"ן (במתני'):

פרק ב משנה ו

נ"א, רבן גמליאל. וכן הכריחו בעל חידושי הלכות (המהרש"א לדל"ז ע"א), עיי"ש:

וכמדת. כלומר וליה לא סבירא ליה:

וחכמים אומרים עד וכו'. אמרינן בגמרא (לח,א), דאי חכמים קאי (ארשב"ג)[אדר"ג] הו"ל למימר כיון שפרכסה וכו' דיה, אלא קאי ארבי אליעזר דמיקל טפי ורבנן מחמרי מיניה, והיינו עד. וצ"ל דתנא נקיט להו כסדר שנחלקו ולא כסדר מדרגת קולא וחומרא, דאם כן הו"ל למתני רבי אליעזר בסוף:

הרע"ב ד"ה השוחט וכו' - וכשיטת וכו' ואין וכו'. אבל (רשב"ג)[ר"ג] הלכתא כוותיה בצד אחד דבעינן פרכוס:

ד"ה אחד וכו' - צריכה וכו'. בסוכה ד"כ ע"א כתבו התוס' (ד"ה אחת), שלדעת רש"י כל היכא דתנן אחד זה ואחד זה תני הפשוט ברישא, והם אמרו דהכי הוא היכא דקדים תנא אחד ברישא. והשתא אליבא דכולי עלמא במתני' בעינן לפרושי הפשוט ברישא. ונראה דבהמה דקה חמירא טפי לאצטרוכי פרכוס גמור, דהא פשיטות ידה לא סגי בה ובגסה סגי. והא דלא תנן פרכוס העוף, משום דבכל דהו כשרה אפילו רפרף בעינו, וכדכתב השו"ע יו"ד סי' י"ז ס"א:

תי"ט ד"ה השוחט וכו' - פירוש וכו'. קשה דילמא לן אסור לכתחלה ומותר בדיעבד ויחזקאל רבותיה דאפילו בדיעבד הוה מחמיר אנפשיה. ונראה דמ"ש דכוס כוס משמע מדאמר לשוחט שחוט שחוט משמע דאפילו לכתחלה שרי:

משום וכו'. קשה דליתני שוחטין את המסוכנת ובלבד שתפרכס. ונראה לי דאגב כל הני דפרקין דתני בהו השוחט תני נמי הכא הכי. ועוד י"ל כמ"ש המגיד פ"ד הי"ב מהל' מאכלות אסורות בשם הגאונים, דכשהותרה בשל ישראל הותרה משום הפסד ממונו אבל בשל טבח (כותי)[עכו"ם] אסור. ולדברים אלו יש מציאות דלכתחלה אסור:

פרק ב משנה ז

הרע"ב ד"ה מקום וכו' - ובזריקה וכו'. כן כתב רש"י (לט,ב ד"ה חולין), והקשה ריב"א (תוס' ד"ה מקום), דבזריקת דם לעבודה זרה לא אתסר בשר כדמוכח בגמרא. ותירצו דדם מיהא איתסר. והקשה המהרש"א בעל חידושי הלכות דהוא הדין בהקטרת חלב לעבודה זרה דחלב ודאי איתסר. ותירץ דדוקא בשחיטה וזריקה פוסל מעבודה לעבודה השוחט או זורק להקטיר לע"ז, מה שאין כן במקטיר בכונה לעבודה אחרת לע"ז. והרז"ה פי' בדרך אחרת, דהיינו מ"ש בגמרא שהמחשבה פוסלת המוקדשים בארבע עבודות, ור"ל שכולם ישים מעבודה לעבודה בשחיטת קדשים, שוחט להולך או לקבל או לזרוק או להקטיר, וכן בשאר עבודות כדתנן פ"ב דזבחים מ"ג, אבל בע"ז ליתנהו אלא עבודת שוחט על מנת לזרוק או להקטיר, ודוקא בשחיטה ולא בשאר עבודות:

דשייכא וכו'. דכתיב (ירמיה ז,ט) וקטר לבעל:

תי"ט ד"ה מחצר וכו' - לאו דוקא וכו'. קשיא לי חדא דלא אפשר לאסוקי כך אדעתין דהא קרבנות הגוים אינם אלא עולות, כדכתב הרמב"ם

פ"ג ה"ב מהל' מעשה הקרבנות, ואם כן מה לי בשר מה לי חלב ודם והלא כולה סלקא לגבוה. ועוד אם כן מאי אפילו. ונראה לי דר"ל אפילו לא כיון אלא לבשר הפחות שבכל הגוף:

פרק ב משנה ח

הרים. הא דנקט הרים בלשון רבים, משום דקאי אקרא דכתיב (דברים יב,ב) אלקיהם על ההרים וגו', ואגבן נקט הכל בלשון רבים:

לשם מדברות. הא דלא חבר מדברות לגבעות, י"ל דנקט להו דרך יישובו של עולם, וימים ונהרות יש בהם יותר מהלכים מבמדברות: אוחזים. מכאן ראיה דמאי דתנן לעיל משנה ב' שנים אוחזים וכו', אינו אפילו לכתחילה:

בסכין. נראה לי דהכא לא יפרש הר"ן כנז"ל משנה ב', דמיירי גם בשני בני אדם דשוחטין בשני סכינים בשני מקומות, דכיון דאחד ששחט סתם למה תאסר הבהמה:

הרע"ב ד"ה השוחט וכו' - ודוקא וכו'. ומיהו לא מכוין לעבודה זרה אלא שוחט לשם רפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים הגוים,

הרמב"ם פ"ב הי"ד מהל' שחיטה:

אבל אם וכו'. אפילו שחטה לרפואה כיון שדרך הגוים לעבדו עשאוהו כתקרובת עבודה זרה, הר"ן (במתני'):

פרק ב משנה ט

אין שוחטין. דוקא לכתחילה אבל בדיעבד שחיטתו כשרה, כן כתב

הרמב"ם פ"ב ה"ה מהל' שחיטה. ונראה לי לחלק בין אלו לשל המשנה הקודמת, דהתם אפילו בדיעבד פסולה משום דעקם שפתיו לומר לשם הרים, ועוד דמחלפא בשחיטה לשם ע"ז, מה שאין כן כאן דמשום שלא יאמרו הוא דאסור לכתחילה אבל בדיעבד לא ניחוש להאי:

עוגא. בעל הערוך (ע' אגן) והר"ן (במתני') גורסים אוגן, ופירשו לשון אגן, וגם הרמב"ם פ"ב ה"ה מהל' שחיטה כתב לתוך כלי (של)[מלא] מים, והנאני חדא דבהכי איכא למיחש למ"ש (מא,ב), לפרצוף פניו כיון דשוחט לתוך כלי מלא מים מה שאין כן לתוך עוגא. ועוד דבאותן דסתמו מים צלולים ניחא מאי דמקשינן בגמרא (שם), ליחוש דלבבואה קא שחיט, ומשנינן בעכורין, ואי גרסינן עוגה אין הקושיא כל כך, שהרי סתם עוגיות עכורים מימיהן. ועוד דאמאי לא תני לתוך גומא של מים שהוא שם כולל לכל מקום קיבוץ מים, אבל עוגיות הוא פרטי לאותם שעושים בעיקרי הזיתים והגפנים שיתעכבו שם המים מלשון העוגה וכדכתב שם הר"ן: לא יעשה כן. פי' אפילו בעשיית מקום חוץ לגומא, כי שמא בדריסת רגלי העוברים בשוק יקנח המקום ששפך בו הדם וישאר הקבוץ בגומא יחקה המינים שיחשבו שאף הוא מהם, ולכן אמרו בברייתא (מא,ב), ואם עשה כך צריך בדיקה אחריו:

פרק ב משנה י

זה הכלל. הא דלא תני בהדיא להני תרתי (מא,ב), דאתו בזה הכלל, משום דתנא לא תני אלא כוללות הקרבנות הנקובים בתורה ולא תני קרבן פרטי. וכן נראה לי דראוי ליתו טעם בכל כהאי גוונא, דלא מייתי זה הכלל אלא חדא דאמאי לא תנייא בהדיא, לאפוקי היכא דמייתי מילי טובא כההוא דסוף מתני' דריש פרקין דלקמן, דאיכא למימר דלא תני שייר, והכי אמרינן בגמרא (מב,ב), והא דלא קיצר התנא ותני השוחט לשם דבר שנידר ונידב וכו', משום אשם תלוי לרבי אליעזר (מא,ב), ולאשמועינן דפסח נקרא נידר ונידב:

הרע"ב ד"ה השוחט וכו' - כיון וכו'. הרמב"ם והרשב"א והר"ן, וכתב הב"י (ריש סי' ה), דטעמייהו דכיון דלא שמעינן ליה דהקדישה בהדיא לית לן למיחש שמא הקדישה דהא לשם קדשים הוא שוחטה ואינה מקדישה, ע"כ. וכתב כן לאפוקי מהטור דכתב דחיישינן שמא עכשיו מקדישה. והיה נראה טעם טוב שהרי כמו שנחוש שהרואים יאמרו דקדשים מותרים בחוץ וכדכתב הר"ב, למה לא ליחוש דאיהו גופיה גם כן טועה בזה, ובמ"ש הב"י מיושב, ודוק:

ד"ה אשם ודאי, - כגון וכו'. תמה התי"ט דלא מייתי אשם מצורע, ותשובתו בצדו כמו שפי' רש"י בחטאת (מא,ב ד"ה לא שנו), דלא

חיישינן שיאמר הרואה מחוייב חטאת הוא דההוא קלא אית ליה דמי שישגג אינו מחפה שגגתו כדי שיתכפר לו, ע"כ. אבל כל דבמזיד לית ליה קלא, ואם כן מאי הני תלתא דמייתי הר"ב באים על הזדון כשגגה, דגזלות ודשפחה חרופה ואשם מעילות הוא דוקא לשוגג ולית בהו חפייה, אבל הצרעת אינה באה אלא על זדון (עבודות)[עבירות] חמורות ולא ידעתי אמאי לא כתב הר"ב מה שהזכרתי בשם רש"י לטעמא דמתני'. ועוד י"ל יותר פשוט דאשם מצורע בא להכשירו לאכול בקדשים וצריך שיעשהו כתיקונה, וכל שכן דבעי עוד דברים אחרים הזיות וכו', ואיך יעלה על דעת שיעשהו בחוץ. ותמהתי על התי"ט איך לא מצא כאן אחת מכמה תשובות ליישב תמיהתו:

תי"ט ד"ה שנים וכו' - ותירץ וכו'. בתירוץ זה מיושב אמאי איכפל תנא למיהדר ולימתני האי בבא דשנים אוחזים כיון דכבר תנייה לעיל משנה ח', אלא אתא לאשמועינן חילוק זה שכתב הב"י:

יש לתמוה וכו'. י"ל דהרא"ש לא ס"ל טעמיה של הטור דחיישינן שמא איהו אקדשיה, אלא מצינו למימר דס"ל דמטינן בה משום מראית העין. אבל האמת נראה לי שגם אנכי כתבתי לעיל לדברי הב"י שהבין כך מדברי הטור, אבל לפי דעתי מ"ש הטור דאיכא למיחש שמא הקדישו עכשיו ר"ל דאחרים יחושו לזה, והראיה שמביא אחר זה וז"ל, וכתב הרשב"א אפילו היא בעלת מום שאינה ראויה להקרבה שפעמים שאדם מכסה את מומה ואין ניכר, ע"כ. הא ודאי דהטור סבר דאין חיישינן שהוא מקדישה, דאם כן לדידיה ודאי לא תפסל הבעלת מום דמי לא ידע שבעל מום פסול לקרבן ומאי אהני הכיסוי:

פרק ג משנה א

אלו טרפות. נמצא בתוס' (מב,א ד"ה אלו), דיש גורסין ואלו טרפות בוי"ו, וקאי אכל אינהו דלעיל שהן נבילות, וקאמר הכא ואלו טרפות:

נקובת הוושט. לא התחיל במוח שהוא בראש, לפי שהטרפיות אינן נמצאות היטב אלא לאחר השחיטה, שממשמשים באיברים ורואים

אותם. אי נמי דהני תרי קדמאי אינון אליבא דרבי עקיבא קודם חזרה וכדכתב התי"ט לקמן, ולדידיה הוו רבותא ומשום הכי אקדמינהו. אי נמי שינה משאר הבבות לרמוז שאלו התרי בבות נשנו אליבא דרבי עקיבא: המסס. מהערוך נראה דה' המסס היא ה' הידיעה, שכן הביאו בערך מסס, ונכון הוא, דלפי זה יש בה ה' הידיעה כשאר האיברים השנויים

במשנה, ולפי הפירוש מהר"ב [מוסף הערוך] הו"ל למימר ההמסס:

הרע"ב ד"ה ניקב הושט וכו' - טרפה וכו'. משום דזמנין דמתח ליה ומתרמו להו אהדדי והוה ליה נקב גמר:

ד"ה ניקב הלב וכו' - שני חללים וכו'. כן כתב הרמב"ם בפירושו, וכן נראה מלשון חיבורו פ"ו ה"ה מהל' שחיטה, אבל הטור כתב בסי' מ' דיש לו ג' חללים, וכן כתב השו"ע, וכפי' רש"י דמ"ה ע"ב, דיש לו חלל האמצעי שהוא גדול והרבה חדרים קטנים יש לו סביב:

ד"ה ונפסק וכו' - ואפילו לא וכו'. אפשר לומר דאי הוה תני נפסק חוט השדרה הוא אמינא אפילו למעלה מהפולין ולמטה מן הפרשות, הילכך איכפל תנא למתני לומר דוקא חוט השדרה ובמקום דשייכא לישנא דשבירה, כי למעלה מהפולין הוא פי קדרת המוח ושייכא בה לישנא דפחיתה, כדלקמן משנה ב' נפחתה הגולגולת:

ד"ה הריאה שניקבה וכו' - לאינתוקי וכו'. ודאי דאינו ר"ל שסוף הסירכא להתפרק, שזוהי דעת התוס' (מו,ב ד"ה היינו), ולא אמרינן אין סירכא בלא נקב, אבל ר"ל דעביד קרום הסירכא להסתר, דקרום מחמת מכה בריאה אינו קרום, וכ"כ רש"י (ד"ה לית להו):

ד"ה המסס וכו' - הכוסות וכו'. פי' רש"י פ"ג דסוכה (לד,א ד"ה בית הכוסות), לפי שעשוי ככובע וככוס. לפי המוחש נראה לפי שעשוי כוסות כוסות, וכן כתב הרמב"ם בפירושו, שיש בו גומות גדולות: תי"ט ד"ה או שחסרה וכו' - דלר"ש וכו'. היינו למ"ד (מז,ב. מח,ב), דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון אליבא דרבנן, תנא חסרה משום

רבי שמעון, אבל למ"ד דלרבנן חסרון מבפנים שמיה חסרון תני ליה אפילו לרבנן, תוס' (מב,א ד"ה או שחסרה), וכן הוא בגמרא. ומ"ש הר"ב שחסר אחד מחמשה אונות, כן פי' הרמב"ם, ואזיל לטעמיה דכתב בפ"ח ה"ז מהל' שחיטה, דחסרה הריאה הרי היא כחסר אחת מהאונות, ועיין מ"ש הב"י ביו"ד סי' ל"ו (ד"ה כתב הרמב"ם):

בחסרה. ר"ל בנקובה דיש בה חסרון מודה רבי שמעון אפילו דלא תנקב לבית הסמפונות:

ד"ה המסס ובית הכוסות וכו' - דלפי וכו'. י"ל כמ"ש ההגהה יו"ד סי' מ"ח ס"ז בשם רש"י וא"ו הארוך, דהמסס חמיר מבית הכוסות דאפילו נקב שאינו מפולש פוסל בו מה שאין כן בבית הכוסות, ולפי זה מתני' זו אף זו:

פרק ג משנה ב

כזית. ברי"ף נראה דגרס כל שהוא, דכתב הר"ן (במתני') וז"ל, ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כל שהוא, אי לא תנא הכי הוא אמינא מאי לא נשתייר הימנה כלום דקתני רישא דליכא כזית דכל פחות מכזית כמאן דליתיה דמי להכי תנא ונשתייר הימנה כל שהוא לאשמועינן דאפילו פחות מכזית כשרה, ע"כ. ואע"ג דהויא מתניתין דלא כהלכתא, כבר כתב הרי"ף על בבא דרישא (סי' תשכא), דלא נשתייר וז"ל, אוקמינא כרבי שמעון ולאו הכין הלכתא אלא בעינן דנשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה, ע"כ. ומינה דל"ג הרי"ף כזית בסיפא, דאם כן הו"ל למימר הלכתא כסיפא דתנן כזית. והגם דיש לדחות דאמר הכי לקצר, דאי הוה אמר הלכתא כסיפא הוה צריך להאריך ולומר והאי כזית אוקמתיה רב פפא (מו,א) במקום מרה ובמקום חיותה, מ"מ הר"ן ודאי גריס הכא כל שהוא, ולדידיה מתני' כולה כרבי שמעון. וא"ת והא בפסקא דרישא מקשינן בגמרא (שם), מכלל דכל שהוא כשרה והתנן ניטל הכבד ונשתייר ממנו כזית, דהיינו דוקא כזית כשרה, ומשני [רב יוסף] לא קשיא הא ר' חייא הא ר' שמעון בר רבי, והא קמן דקתני בסיפא כזית נראה דהר"ן סבר דלא מקשינן ממתניתין אלא מברייתא, ולדידיה ניחא דמוקי לה כרבי חייא אע"ג דאינו תנא גמור שלא נזכר לתנא בשום משנה, אפילו הכי כיון דהוא סידר הברייתא נוכל לומר ששנה כאותו תנא דההיא ברייתא משום דס"ל כוותיה:

הרע"ב ד"ה ניקבה הגרגרת, - בלא וכו'. פי' ומשום הכי צריכא

למתניתין למתנייה לאשמועינן שיעור החסרון. וכן כתב הר"ן (עי' בר"ן מה,א ד"ה ניקבה וכו' נקבים), שלכן נשנית בבא זו. כיון הר"ב באמרו בלא חסרון איסר וכדמפרש וכו', ור"ל שזו היא כונת התנא מעיקרא:

ד"ה נפחתה הגולגולת וכו'. אם יש בפחת כסלע טרפה. והאי דנקיט לה סתמה נפחתה הגולגולת, היינו טעמא שלפי ששנינו (מ"א), ניקב קרום של מוח טרפה, אשמועינן שאין נקב פוסל בגולגולת כמו שפוסל בקרום של מוח, הר"ן (ד"ה אמר רב נחמן):

פרק ג משנה ג

ניקבו הדקין. אע"ג דכבר תנייה בטרפות הבהמה וכל שכן בעוף, כתב הר"ן (במתני'), דתנייה משום דבעי למיתני בכשרות יצאו ולא ניקבו, דלא תימא דטריפה בעוף דחיותו קל:

נפלה לאור וכו'. הא דנקט לה דוקא בעוף, להרמב"ם ודעמיה משום דבעוף הוא דאיכא האי איסורא אבל לא בבהמה דעורה מגין עליה, וכן פסק השו"ע יו"ד סי' נ"ב ס"ז, אבל לפי הר"ן ורבוותא אמרינן דסברי דה"ה בבהמה. כתב הר"ן (ד"ה אדומין), דנקט עוף דשכיחא ביה הנפילה לאור יותר מן הבהמה דלא שכיחא כולי האי בביתא, וה"נ דרסה וטרפה בכותל [דנקט בעוף אעפ"י שכך הדין בבהמה]. ונקט עוף לרבותא דאע"ג דחיותו קל מ"מ כשירה אם שינתה:

ירוקים. פי' הר"ב כגון הלב והכבד וכו'. אע"ג דבכל בני מעים פוסל השינוי אם נפלה לאור, מ"מ לא תני תנא בכלל אם נשתנה לאשמועינן דאפילו הלב והקרקבן שהם עבים השינוי פוסל בהם כנ"ל. והר"ן (ד"ה אדומים) כתב וז"ל, וא"ת ואמאי נקט מתניתין טפי אדומים שהוריקו מירוקין שהאדימו, וי"ל לרבותא שאעפ"י שדרך האש להאדים משכחת לה דאדומים כשרה. ולדרכו ז"ל לא מתיישב אמאי לא תני סתם אם נשתנו טריפה:

הרע"ב הכתה וכו' - ביד וכו'. ומשום הכי לא תני דרסה, והא גופא קמ"ל דכל מכת חולדה דאינה במקום שיש לחוש לנקיבת המוח כשרה, ולאפוקי דרוסה דבכל כנגד החלל טריפה:

ד"ה ירוקים וכו' - אדומים וכו'. והר"ן פי' אם אדומים, כלומר אע"ג שהוסיפו אדמימות כשרה:

תי"ט ד"ה ואלו וכו' - נקובת וכו'. וגם נראה לי דבנקובת הושט גופיה יש חידוש דלא תימא ניקב אחד משני העורות טרפה:

תטרף בנשבר וכו'. ז"ל הרא"ש (סי' מז), דלא תימא כל עוף קרומו רך כמו עוף המים ויטרף בשבירת העצם, ע"כ. ור"ל דלא תימא שיהיה כל עוף כעוף של מים דמיטרף בשבירת העצם, קמ"ל דבעינן בסתם כל עוף שינקב הקרום, שאם בדק בדחיקת האצבע או שאר בדיקות דאמר בגמרא (נו,א), ולא נמצא העוף נקוב כשרה, ולא תימא דאין לה בדיקה וכעוף של מים. וא"ת ומנ"ל דהא קמ"ל, דילמא דאיצטריך לאשמועינן דלא תיסק אדעתין דבפחת הגולגולת גרידא טרפה כד הוה ס"ד בבהמה, וכנז"ל משם הר"ן, ואע"ג דאשמועינן בבהמה אימא דאף בעוף דחיותו קל צריך להודיעו, ולפי זה לא נימא דאית בדיקה במוח סתם העוף אלא דכל עוף כעוף של מים, וי"ל דמשום הכי איכפל תנא וכתב בכשרות (נו,ב), הכתה חולדה מקום שאין עושה אותה טרפה, דתרי זמני מזהיר על המוח, חדא לומר דאין כל עוף כעוף המים ודאית לה בדיקה:

פרק ג משנה ד

ניקבה הגרגרת. אע"ג דחיותו של העוף קל מ"מ אין נקב וסדק פוסלים בו, הר"ן (במתני'):

חולדה. עיין ברישא דהתם כתיבנא צריכותא דהאי בבא:

תי"ט ד"ה רבי אומר וכו' - משום וכו'. האי בורכא היא, דכיון דכאן מיירי בפלוגתא גם שם היה יכול למתנייה. ועוד דאי הוה תנייה לעיל היה צריך לחזור ולשנות כאן ניקב ורבי אומר אפילו ניטל, והיו הדברים כפולים. אבל נראה לי דאי הוה תני לעיל ניטל, הוא אמינא דהיינו דוקא ניטל כולו, ואינו כן דאפילו נשתייר בו כדי שיעבור המאכל הוא טרפה כדכתב הר"ן, והביאו ההגהה בשו"ע סוף סי' ל"ג:

פרק ג משנה ו

סימני. נראה לי במ"ש בגמרא (נט,א), דאם אין לה שיניים מלמעלה היא מעלת גרה, באופן שסימן זה נודע ממה שנאמר בתורה, וזהו שרומז התנא נאמרו מן התורה ולא תני בתורה:

בהמה. בפרשת שמיני כתיב (יא,ב) זאת החיה, ובפרשת ראה (יד,ד) זאת הבהמה:

אצ'בע יתירה זפ'ק קר'קבן. שמעתי ג' אותיות שניות של ג' אלו צפ"ר טהורה:

פרק ג משנה ז

ובחגבים. אע"ג דדגים קדמי בקרא לחגבים, י"ל דהקדים חגבים לדגים משום דדמו לעופות, דיש להם כנפים ומהלכים ביבשה כעופות.

א"נ דיש בהם שני דברים דאתו מדרשא חביבא ליה:

הקבועין. יותר מן הקשקשין שאין זזין מאליהן אלא בידים אבל הסנפירין הוא יכול לקשקשן, הר"ן (ד"ה גמרא). ור"ל שיכול להניען בלי שינתקם ממקומם:

הרע"ב רבי יוסי אומר וכו' - וכן הלכה. דרבי יוסי מפרש דברי ת"ק: ד"ה כל וכו' - ועתיד וכו'. והיינו מריבויא דכל תני:

תי"ט ד"ה ובחגבים וכו' - כנפיו וכו'. והא דלא תני המפורשים בתורה יחד, (י"ל דמשום יחד) י"ל דמשום דרגלים וכנפים הושוו במנין:

פרק ד משנה א

תי"ט ד"ה בהמה וכו'. כתבו רש"י והר"ן וז"ל, בהמה המקשה לילד, בשעת שחיטה, והחזירו, קודם שחיטה, ע"כ. ונראה דכונתם למ"ש

הכסף משנה בהל' מאכלות אסורות פ"ה ה"ט, דמתניתין לא מיירי אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו, אבל אם הוציא ידו ואחר כך נולד דצריך שחיטה, שחיטתו מהניא אף להכשיר אותו האבר שיצא לחוץ. ולכן כתבו (רש"י והר"ן), והחזירו, קודם שחיטה, וכלומר דאח"כ נשחטה מיד. ומפני כך כתבו גם כן המקשה, בשעת שחיטה, משום דהוצרכו לכתוב והחזירו, קודם שחיטה, משום דכך היא המציאות דאין בין ההוצאה אל החזרה אלא שיעור מעט. והר"ב שכתב בסתם, נראה דאפילו בנולד קודם שחיטה איירי, ולא ידעתי למה לא תפס דרך הרמב"ם:

ד"ה מן וכו' - ותמיהני וכו'. תימה תמיהתו, חדא דאיכא התם בגמרא (נה,א) לישנא בתרא, ואי בעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד. ויש מי שמתיר נחתך (ב"י סי' מג) לפי תירוץ זה, ואם כן י"ל דרש"י ס"ל נמי הכי. ועוד דאפילו ללישנא קמא כבר כתב הר"ן שם, דאיכא מ"ד דבתר דמפלגינן בגמרא בין סומכיה לקולשיה, י"ל דכי היכי דנקב בקולשיה מותר ה"נ בנחתך בקולשיה, ואיכא למימר דמתניתין איירי בנחתך בקולשיה, דבהמה לא מטרפא בהכי, וכן פסק בעל ההגהה יו"ד סי' מ"ג ס"ב, וכן כתב הר"ן שם לעיקר, ומשום הכי גם הוא כתב במתני' דהכא בלשון רש"י:

פרק ד משנה ב

ומשליך. וכל שכן דמותר למכרו לגוי, שהרי אפילו בעל מום מותר להאכילו לגוי, כדתנן בבכורות פ"ה מ"ב, אבל הכא קמ"ל דאפילו לכלב מותר, דע"כ לא אמרה תורה (דברים יב,טו) ואכלת (בכורות טו,א. תמורה לא,א) ולא לכלבים, אלא בראוי להאכל. א"נ דאפשר דהני אבר אבר מאיסי ולא חזו למיזבן:

פרק ד משנה ד

הבשר טהור. נראה לי דר"ל אעפ"י שהוא אסור משום (שמות כב,ל) בשר בשדה טרפה כדלעיל פ"ב (לז,א) מ"מ הוא טהור:

מנין לטריפה. תניא בברייתא (עג,א), אמרו לו הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מן העובר שבמעיה וכו', כדאיתא בריש פרקין (מ"א סח,א). ונראה דתנא דידן לא תנייה משום דסמיך לדלעיל: הרע"ב ד"ה הבשר מגע וכו' - מטמא וכו'. פי' שמטמאה אדם וכלים, כדלקמן פ"ט מ"ז, עיי"ש בפי' הר"ב:

כנבלה. אי נמי אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו, רש"י (במתני'):

פרק ד משנה ה

הרע"ב ד"ה ומוציא וכו' - לא גרע וכו'. לא ידעתי למה ידמהו לדם האיברים, דאם כן היה די במליחה לבד, ומתני' תנן קורעו ומוציא את דמו, והכי הו"ל למימר לא גרע מדם התמצית, וכל שכן למאי דכתב הר"ן, שמדברי הר"ן והרמב"ם נראה דחמיר אפילו מדם התמצית, ודס"ל שחייבים כרת על דם שליל כלב, וי"ל במ"ש הרא"ש (סי' ה), שהטעם שדמו אסור הוא לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשוב כדם האיברים של הבהמה עצמה, ע"כ. והר"ב ס"ל להכי:

ד"ה טעון שחיטה וכו'. והשתא ניחא דיש חילוק בין חכמים לרבי שמעון שזורי:

תי"ט ד"ה קרעה וכו' - שחיטה וכו'. האי בורכא היא, דנימא ליה הבא לי אסיפה לעובר זה כאסיפה לדגים. ונראה לי לתרץ דנפקא מינה לענין שמותר לשוחטו בו ביום, וכמו שפסק השו"ע סי' ט"ז ס"י, והיינו יתורא דמתני' לפי שלא נשחטה אמו, כלומר דדוקא בשחיטתה הוא דאם טעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו, ומדברי הרי"ף ז"ל למדתיה שבכל הגרסאות שלפנינו כתוב לפי שלא נשחטה אמו ואין בו משום אותו ואת בנו, שאין גירסא זו בשום מקום. ונראה דדברי הרי"ף הם, ובהא אפילו רבי מאיר מודה דקרא אמר (ויקרא כב,כח) אותו ואת בנו לא תשחטו, דוקא כשיש שחיטה בתרווייהו אבל אם הולד טעון שחיטה משום דאמו לא נשחטה, אין בו איסור דאותו ואת בנו:

פרק ד משנה ו

וכן. מלת וכן לפירוש ראשון שהזכיר הר"ב קאי מן הארכובה ולמעלה, ולרי"ף והרמב"ם דייק טפי דתני לקצר, וכלומר שצומת הגידין הוי כנחתכו רגליה, דיש כשרה ויש טרפה, וכדכתב הר"ב בשמם:

הרע"ב ד"ה וכן וכו' - רבותי וכו'. היא שיטת רש"י (עו,א בגמרא):

פרק ד משנה ז

חישב עליה. לאכילה, רש"י (עז,א במתני'):

אסורה. כתב הר"ן (במתני' ד"ה כסימן) וז"ל, לא מבעיא היכא דאית בה ולד אלא אפילו לא נמצא כלום בשליא אלא שנימוח הכל חיישינן שמא ולד היה בו ונימוח ובאותו זמן היה ראשו קיים ויצא לחוץ, ע"כ. ואנן תנן בריש פרקין, הוציא את ראשו וכו' הרי הוא כילוד. וליכא [למימר] דיהא מותר מספק ספיקא ספק אם היה ולד אם לאו, ואם תאמר היה ולד שמא אותו המקום שיצא לא היה מקום הראש, דלמ"ד בעינן ספק ספיקא מתהפך (עי' ביו"ד סי' ק"י בכללי ספק ספיקא ס"ק י"ד וט"ו), רוב הילודים יוצאים דרך הראש:

תי"ט ד"ה ישליכנה וכו'. ואמרינן בגמרא (עז,ב), כל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנדמה למחצה נקבות והוו להו זכרים מעוטא. וז"ש הר"ב, רובא לאו בת מקדשא היא:

פרק ה משנה א

הרע"ב ד"ה בין וכו' - איידי וכו'. ולעד"ן דכיון דחולין ומוקדשים אינהו בחד פרשתא (ויקרא כב), סד"א דוקא בארץ דאפשר לתרווייהו נהיגי, אבל בחו"ל דלא חזיא לקרבן אימא לא לינהוג, קמ"ל דשור הפסיק הענין: ד"ה והשני וכו' - תרי גברי. ובהכי דייקא מתניתין דלא תני ועל השני סופג את הארבעים, לאשמועינן דאפילו היה איש שני שוחט את השני סופג ארבעים:

ד"ה ושניהם סופגים וכו'. פי' גם השני אינו לוקה אלא ארבעים ולא לוקה עוד ארבעים משום מחוסר זמן, דאינו אלא לאו הבא מכלל עשה והוא עשה שנאמר (שם כב,כז) מיום השמיני והלאה ירצה, כן כתב הרמב"ם (בפירושו) והוא מהש"ס (פא,א):

תי"ט ד"ה אותו וכו' - סתם וכו'. אבל מתני' דהכא ודאי ס"ל דאינו נוהג אלא בנקבות, דתנן שלוקה ארבעים, ואילו לרבי יהודה (עט,א),

דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב, איסור איכא מלקות ליכא, וכדכתב בשו"ע יו"ד סי' ט"ז ס"ב:

פרק ה משנה ב

תי"ט ד"ה חולין וכו' - למתני חולין וכו'. פי' חולין בחוץ וקדשים בפנים, הראשון כשר ופטור והשני סופג ופסול. קדשים בחוץ וחולין בפנים, הראשון פסול והשני כשר ושניהם סופגים וכו':

פרק ה משנה ג

פרת חטאת. האי דאקדים פרה, לא מבעיא למ"ד דפרה קדמה במרה, אלא אפילו למ"ד דלא, ס"ל הכי ודאי, דפרה היה מוכרח שיעשוה, מה

שאין כן השאר שתלוי במקרה, וגם (פב,א) שפרה ועגלה אינה משנה, ופי' רש"י שלא נשנית במשנתם, ותוס' (ד"ה עגלה) כתבו שכך היתה קבלה בידם, מ"מ רבי שנאה, על דרך מה שאמרו, משנה ראשונה לא זזה ממקומה, ועיין לעיל פ"ב מ"ד מה שכתבתי שם:

בארבעה פרקים. כתב הרמב"ן (פג,א), שאם לא הודיעו הוי מקח טעות אבל בשאר הימים המוכר צריך לשאול. וי"א (רשב"א ור"ן) דבשאר הימים הוי ספק ספיקא. ולפי זה אפשר שאם המוכר מכר לשחוט אפילו בשאר הימים צריך להודיע ללוקח אפילו לא שאלו, דלא הוי אלא ספק אחד, ואם לא הודיעו לא הוי מקח טעות כ"כ הר"ן. ונראה דטעמיה משום דלגבי ממון ספקא חדא להקל:

תוכן העניינים

קול הרמז קדשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה