אור ברסלב

קול הרמז קדשים· רבי משה זכות

מנחות

זבחים

פרק א משנה א

שלא. אבל סתם עלו לחובה, ולהכי תני שלא נקמצו לשמן וכנזכר בריש זבחים:

לשמן. ומחשבה זו היא בדיבור, וכדכתב התי"ט בפ"ה דפסחים (מ"ב ד"ה ששחטו):

הרע"ב ד"ה אלא וכו' - והא דקתני וכו'. בגמרא (ב,א) אמרינן הכי. והא דדייקינן לה הכא ולא בריש זבחים, י"ל דנטר לה עד כאן משום

דאיכא סברת רבי שמעון בברייתא (ב,ב), דאין שינוי השם נגרע כלום במנחות, משום דמעשיה מוכיחין עליה שהוא מכזב, שהרי מרחשת עמוקה ומעשיה רכין וכו', ואם כן הו"א דכיון דקלישה שינוי השם דידיה לא יהא אסור לשנות אחר כך:

ד"ה חוץ וכו' - הבאה וכו'. והרמב"ם כתב בפי"ב ה"ד ממעשה הקרבנות, שהיא המנחה שמקריב העני שחייב חטאת ולא תגיע ידו:

ד"ה או וכו' - קמ"ל וכו'. מסיים רש"י (במתני'), דאף בגמר דבריו אדם נתפס. וצריך להיות בתחלת דבריו, וכן כתב בברכת הזבח, ושכן הוא בפסחים ד"ס ע"א ברש"י ד"ה אלא לאו בעבודה אחת, וגם בתוס' שם: תי"ט ד"ה שנקמצו וכו' - נתינה וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפי"ג ה"ו דפסולי המוקדשין, אבל שקודם קמיצה לא פסיל בהו שלא לשמן

ככתוב שם (ה"ז). ובמכילתין די"ג ע"ב מדמה את ארבע העבודות לשחיטה קבלה והולכה וזריקה, וקאמר קומץ היינו שוחט, ופי' רש"י (ד"ה זה הכלל), דזה נוטל ומפריש חלק לגבוה משל כהנים וכן זה, ע"כ. ור"ל שעיקר הכפרה בדם ותחלתה השחיטה, וכן עיקר המנחה בהקטרת הקומץ וזה תחלתו: תי"ט ד"ה והלך. עיין מה שכתבתי שם:

פרק א משנה ב

תי"ט ד"ה אחת וכו'. פי' ומשום הכי תני אחת מנחת חוטא. ונראה לי דאע"ג דדרך תנא למיתני הכי בכל מקום, וכגון לעיל פי"א דזבחים מ"ז, ופי"ג מ"ד ודכוותיה טובא, ולא דייקינן כלום, הכא שאני דתני מנחת חוטא ולא מנחת קנאות, משמע דבשל חוטא איכא שום צריכותא יותר מבשל קנאות:

ד"ה בן בתירא וכו' - וי"ל משום וכו'. ועוד י"ל דכל הני פסולין דמתני' דלעיל כולהו שוו לזבחים, וכדכתב הר"ב דכולהו מפורשים בפ"ב דזבחים, אבל האי דקמיצה בשמאל אית ליה קרא בפני עצמו, כדכתב התי"ט (ויקרא ט,יז) ויקרב את המנחה:

ד"ה מפני וכו' - מן הצד וכו'. ולכן תני תנא מתני' שאמרו וכו', להודיע דדוקא משום חסרון ולא משום חציצה:

פרק א משנה ג

ריבה. הא דלא תנן נמי ריבוי או חסרון בקמח, משום דאין פיסול בריבוי: בחוץ. לא תני כזית בלבונה, משום דדי בשני קרטין כדכתב הר"ב, ואח"כ מצאתי שרש"י (יא,ב ד"ה לבונה) הרגיש בזה וגם תירץ כתירוצי, ושמחתי שכוונתי לדעתו ז"ל:

זה הכלל. עיין פ"ב מ"ג דזבחים. אע"ג דכל הני דיני הוה שמעינן מעבודות הקרבן דפ"ב דזבחים, מ"מ אורחיא דתנא למיתני מילי מילי בדוכתייהו, כדאמרינן בפ"ז מ"ז דכתובות ובפ"ב מ"ה דקדושין, דהמקדש על מנת שאין עליה נדרים וכו', דבכתובות תניא משום תצא שלא בכתובה ובקדושין משום אינה מקודשת:

קמץ בשתיקה. והוא הדין אם קמץ במחשבה נכונה, הרמב"ם פי"ז ה"א מהל' פסולי המוקדשים:

כמצותו. עיין מה שכתבתי פ"ב דזבחים משנה ג':

הרע"ב ד"ה חסר לבונתה וכו' - קומצים וכו'. הקשו התוס' (יא,ב ד"ה כגון), דהיכי קדשי הני שני קמצים והא קי"ל (קדושין נ,ב), כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ותירצו באומר יקדש קומץ אחד מתוך שני קמצים דבהכי קדשי תרווייהו:

פרק א משנה ד

אם מחשבת. סבר דאין מחשבות מוציאות זו מזו:

וחכמים אומרים. עיין מה שכתבתי בפ"ב מ"ה דזבחים:

שאין אכילה. שאין שיעור לא באכילת אדם ולא באכילת המזבח:

הרע"ב ד"ה כזית בחוץ וכו' - דלא תימא וכו'. והיינו דקאמר זה הכלל לאתויי עבודה אחת, הכי אמרינן בפ"ב דזבחים (ל,א וברש"י ד"ה היינו):

פרק ב משנה א

לאכול. הא דמקדים לאכול אל הקטיר, משום דהקטרה הוא רבותא טפי, דמחלק בין הקטרת קומץ להקטרת לבונה:

מה שנה. כתב הרמב"ם בפירושו למשנה ג' דלעיל, דהקטרת קומץ ולבונה הוא כמו זריקת הדם והקומץ והלבונה עצמם כמו הדם והאימורים מן הזבח. ובפ"ב דזבחים מ"ב תנן סתמא, דהשוחט על מנת להקטיר אימורים הוי פיגול, ובודאי דרבי יוסי מודה התם, ולכך אמרו לו מה שנה מהזבח, וכפי' הר"ב, והכי עדיפא לאקשויי דקשיא מדידיה אדידיה, מה שאין כן אי הוו אמרו לו מה שנה להקטיר קומצא מלהקטיר לבונה, דאינה קושיה אלא שאלה:

הרע"ב ד"ה מודה וכו' - דתימא וכו'. ש"ס (יג,א):

המתיר. כשאינו מינו:

תי"ט ד"ה מודה וכו' - טעמא וכו'. פי' אי לאו דשמעינן לרבי יוסי דמודה ברישא דפגול הוא, הו"א דבין להקטיר קומצא ובין להקטיר לבונתא סבירא ליה דפסול מטעמיה, משום דאין מפגלין בחצי מתיר כשהם משני מינין, דהיינו הקומץ והלבונה, ולאפוקי שחט אחד מהכבשים וכו' דסיפא דהוו ממין אחד, אבל דשמעינן ליה דמודה במתיר קומצה דפגול הוא, ובמקטיר לבונתה דפסול על כרחך לומר דטעמיה משום דאין עבודה מתיר אחד, דהיינו הקומץ מפגל את המתיר האחר שהיא הלבונה שמחשב להקטירה בחוץ, אבל להתיר קומצה בחוץ מודה דפגול משום דלא חשב במתיר האחר, ובזה אין שום קושיא כלל, ודוק:

בלבונה וכו'. פי' ולכך לא נקרא חצי מתיר ליקוט הלבונה לגבי קמיצה: בהקטרת וכו'. תמיה לי טובא דאחלפא ליה הקטרה בהקטרה, דמ"ש פי' רש"י בדף י"ד דאין פיגול בהקטרה, היינו שפיגל בשעת הקטרת קומץ וכדכתב הר"ב לקמן, אבל הקטרה דהכא מיירי דבשעת קמיצה חשב להקטיר הקומץ למחר, ומשום דקמיצה היא עבודת שלימה דלדידיה אין קמיצה בלבונה, ועל כרחך לומר כן שהרי הר"ב כתב בהדיא ואפילו רישא וכו', וברישא לא מיירי כלל במפגל בשעת הקטרה אלא בשעת קמיצה שחשב להקטיר קומצה למחר, ובהכי סליק שפיר הר"ב אליבא דרש"י ולא צריכים לכל מאי דדחיק נפשיה התי"ט כההיא (יז,א) דחריפי דפומפדיתא דאינה הלכה, אבל הרמב"ם בודאי דס"ל דמודה רבי יוסי היינו לרבי מאיר:

פרק ב משנה ב

שני כבשים. הא דלא הקדים בזיכין דתדירי לכבשים, עיין לקמן (ד"ה תי"ט) שתרצתיו במ"ש משם ברכת הזבח. א"נ משום דבפשת אמור

קדמי שני כבשים לשני בזיכין:

הסדרים. - כתבו תוס' (יג,ב ד"ה לאכול), דה"ה חלה אחת מן הסדרים וכו' והא דנקט מן הסדרים לרבותא דרבי יוסי, דאע"ג דחשב על כל

הסדר אפילו הכי אותו סדר דוקא פגול ולא הסדר האחר, והכי איתא האי רבותא לחכמים בסיפא לענין טומאה, ע"כ. ואיצטריך למתני כבשים ובזיכין, דאי תני כבשים הוא אמינא בהא קאמר רבי יוסי משום דהכבשים אינן מעכבים את הלחם אליבא דרבי עקיבא, ורבי שמעון בן ננס סבר הלחם אינו מעכב את הכבשים כדלקמן פ"ד מ"ג, ומשום הכי די שיפגל אותו שחשב, אבל הבזיכין והסדרים שמעכבים זה את זה אימא מודה רבי יוסי. ואי תני סדרים בהא קאמרו רבנן אבל בכבשים אימא דמודו לרבי יוסי כנ"ל. ועוד י"ל בצריכות לקמן מ"ג, דאי תני כבשים בהו אמרי רבנן זה וזה פיגול משום בהו דהוזקקו בתנופה עם החלות, אבל בבזיכים אימא דמודו לרבי יוסי, ואי תני בזיכין בהוא קאמר רבי יוסי אבל בכבשים אימא דמודה לרבנן:

תי"ט ד"ה לאכול וכו' - ולא וכו'. הרב בברכת הזבח תמה על התי"ט דאשתמיטתיה מאי דאמרינן ביומא דל"ד ע"א, וגם רש"י כתב בריש תמיד נשחט (ד"ה ובזיכין), דילפינן דמוספין קודמין לבזיכין מדכתיב ביום השבת תרי זמני לאחר, דמשמע באור עצם היום ולא בבקרו ובשעת העריכה היום מקטירים בזיכין של ישנה, ובהכי דייק תנא והקדים כבשים שהם מוספים לבזיכין:

פרק ב משנה ג

אינו. פי' שאם חשב לאכול הלחם חוץ לזמנו הוא פיגול ולא

הלחם [התודה], הרמב"ם פי"ז ה"ז מהל' פסולי המוקדשין:

הרע"ב ד"ה התודה וכו' - תודה וכו'. בגמרא (טו,א) לא מצריכים אלא הצריכות הראשון, וסגי בהכי בדוכתי טובא, והשני שכתב הר"ב זו משלו. אבל לא ידעתי איך יעלה על דעתנו שהחלות לא יתפגלו בפיגול התודה כיון שהתודה מתרת הלחם:

פרק ב משנה ד

דברי. דוקא בבבא זו הוא דפליג רבי מאיר ולכן תני בה דברי רבי מאיר, והא דהדר למיתני לה הכא להוסיף משקדשו בכלי וללמד דאפילו

הכי פליגי רבנן עליה:

פרק ב משנה ה

וחבירו כשר. דאין מתיר מפגל את המתיר דלא אקביע בחד מנא, וכדכתב הר"ב בריש פרקין:

תי"ט ד"ה מודים וכו' - וטעמא וכו'. ובהכי ניחא דתנן עוד מחלוקת רבי מאיר ורבנן בבבא דסיפא, לאשמועינן דגזרי בשחט אחד מהכבשים

על מנת לאכול שתי חלות למחר אטו שחט שני כבשים דלעיל משנה ב' וכן בבזיכין:

פרק ג משנה א

הרע"ב ד"ה הקומץ וכו' - לזמנו. בפ"ג דזבחים מ"ג הוסיף הר"ב חוץ למקומו, וכאן כפל שתי פעמים חוץ לזמנו בלבד, ולפי מ"ש

הרמב"ם בפי"ד ה"ח דפסולי המוקדשין אין חילוק מהתם להכא:

תי"ט ד"ה רבי אליעזר וכו'. כתבו תוס' (יז,א ד"ה הקומץ), דמשום רבי אליעזר איצטריך למתני', דלגופיה לא איצטריך דממתני' דפ"ק מ"ג שמעינן ליה, דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' חוץ לזמנו פיגול הא דבר שאין דרכו כשר דליכא למימר מדיוקא לא שמעינן כשר אלא דלא הוי פיגול אבל פסול הוי ומשום הכי איצטריך למתני' גופיה לומר דכשר ובסוף פ"ק משמע דאפילו כשר דייקינן מינה, ע"כ. ולי נראה דאפילו הכי איצטריך למתנייה, דאי מדיוקא דההיא דפ"ק הוא אמינא דכשר מדאורייתא, אבל מדרבנן לפסול משום גזרה דדרכו לאכול, וכעין דאמרינן בסוף פרק דלעיל כדכתב התי"ט:

מפגל וכו'. ולי נראה דתנא לא מיירי בפלוגתא, ובגמרא (יז,ב) אמרינן דתרי תנאי אליבא דרבי אליעזר, דאיכא דאמרי דמדרבנן פסול ואיכא

דאמרי מדאורייתא, ומש"ה תני פוסל, דכל פיגול פסול פוסל ולא פסול פיגול:

פרק ג משנה ב

הרע"ב ד"ה לא פתת וכו' - לכל המנחות וכו'. בתורת כהנים (פי"ב מ"ח) מרבה לה מדכתיב (ויקרא ב,ו) פתות אותה פתים מנחה, דמנחה זה מיותרת היא, אלא לרבות שאר מנחות לפתיתה:

ד"ה פתיתים וכו' - גדולות וכו'. אי נמי שפתתה יותר מדאי, ש"ס (יח,ב וברש"י ד"ה שריבה). וגם הרמב"ם כתב שני הפירושים בפי"ג ה"י ממעשה הקרבנות וז"ל, ואם הגדיל הפתיתים או הקטין אותם כשרים:

ומבדיל וכו'. עיין בפ"ו משנה ד':

תי"ט ד"ה לא יצק וכו' - וכסדר וכו'. עיין מה שכתבתי פי"ד דזבחים מ"ג (ד"ה המולח):

ד"ה לא פתת וכו' - שינה עליו וכו'. מלבד מ"ש בשם ברכת הזבח עוד נראה לי דגם קמיצה שנה בה בפרשת צו דכתיב (ו,ח) והרים ממנו בקומצו, ועל מאי דאמרינן (יט,א), כל מקום שהחזיר הכתוב וכו', פי' רש"י וז"ל, שהחזיר, בצו את אהרן מה שכבר אמור בויקרא, ע"כ. ושם בצו כתיב (ו,ז) וזאת תורת המנחה, והיינו ממש מאי דאמרינן שהחזיר ושנה בתורת מנחה:

ולא מצאתי וכו'. הרב בעל ברכת הזבח (לדי"ח ע"א) תמה עליו, דהא בפ"ו מ"ד תנן, וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה, אבל כשיש בה קמיצה אין צריך לקמוץ בכדי פתיתה, ע"כ. ומעתה מ"ש הר"ב אם לא פתת אלא כדי קמיצה, ר"ל של הקמיצה עצמה היא הפתיתה. וגם בזה הלכה לה הקושיה השניה דה"ק הגמרא (יח,ב), כיון דלא פתת כשרה א"כ הכל כשר בין לא פתת פתים מרובות וכו':

ד"ה והן וכו' - לא הבינותי וכו'. עיין בספר ברכת הזבח (דף צ"ד ע"א)[לדכ"ב ע"א תוס' ד"ה והן]:

פרק ג משנה ג

שתי. לא דמי לעירוב שני דמים דזבחים פ"ח מ"ט דפליגי רבי אליעזר ורבנן, דהתם בכל שהוא שיש בתערובת אבל הכא בעינן שיעורא דקומץ וליכא:

פרק ג משנה ד

נטמאו שיריה. בגמרא (כו,א) אמרו, דוקא כל שיריה אבל אם חסרו מקצתן לכולי עלמא כשרות וכדכתב הר"ב, ומש"ה איכפל תנא למתני נטמאו נשרפו אבדו, כלומר הני דוקא לאפוקי חסרו:

פסולה. היינו לכתחילה אבל אם בדיעבד הקטיר הקומץ הורצה, כן כתב הרמב"ם פי"א ה"כ דהל' פסולי המוקדשין:

פרק ג משנה ה

רובו. צריך ליתן טעם למה שנה גם כן הלבונה מעוטה מעכב את רובה, דתנן לקמן פי"ג מ"ג, האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ, ולא יפחות ר"ל דאפילו בדיעבד לא יצא. וי"ל דתנא עיקרו לא מיירי במה שאדם מתנדב מעצמו שהן כל השנויים בפי"ג דלקמן אלא בשיעורים שחייבה תורה במנחות, ומשום הכי פי' הר"ב בין השמן ובין היין כשיעורם במנחות חצי ההין וכו', ואילו במתנדב יין ושמן יש להם שעור אחר השנוי בפי"ג מ"ה, אבל הלבונה הבאה עם המנחות דיה בשני קרטין כדפי' הר"ב לעיל פ"ק מ"ג, ולא שייך למיתני בה מיעוטה מעכב, ומיהו ודאי הוא הדין בשנויין בפי"ג מ"ג, דמיעוטן מעכב את רובן, דהכי תנן פי"ג מ"ה, הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין:

העשרון. אע"ג דמדת העשרון למנחה קודמת לקמיצה, מ"מ הקדים הקומץ משום דביה משתעי תנא בכל מתני' דלעיל. ואעפ"י דכבר תני בפ"ק מ"ב הקומץ החסר פסול, נראה דחזר למיתני הכא, דלא תימא דהתם איירי דחסר לגמרי אבל אי קמציה לכולי בתרי זמני דוגמת דהקטיר דלעיל הוא אמינא דכשר קמ"ל דלא. ובהכי ניחא נמי דהקדים הקומץ לעשרון: היין. נראה לי דקדים היין אל השמן, משום דאין ביין שום מחלוקת ובשמן אית שתי מחלוקות, אחת דרבי טרפון ורבי עקיבא פי"ב מ"ה, והשניה דת"ק ורבי בפי"ג מ"ה:

תי"ט ד"ה עשרון וכו' - ש"ס, מ"ט וכו'. משום דכל חד מהני אתי מקרא מש"ה לא ערבינהו תנא, הקומץ והעשרון והשמן והיין מיעוטן מעכב את רובן:

פרק ג משנה ו

שבע הזיות. הקדים הזיות הפרה לשל יוה"כ, משום דהפרה נעשית בהקמת המשכן:

הרע"ב ד"ה ושעל וכו' - אעפ"י וכו'. אבל כבר נשנו בפרק איזהו מקומן מ"א, מתנה אחת מהן מעכבת:

תי"ט ד"ה שני שעירי יוה"כ וכו'. כל אלו שנויים כסדר שנסדרו בתורה עד הסדרים והבזיכים ואח"כ כסדר מספרם ב' ג' וד', ומש"ה איחר התודה אע"ג דקדמה בתורה, והקדים לולב למצורע משום דלולב שכיח בכל שנה ומצוה לכל ישראל:

ד"ה ארבעה וכו' - דתני ושייר וכו'. אי נמי י"ל דכיון דתני ארבעה שבמצורע, דטעמא הוי משום דכתיב (ויקרא יד,ב) תורת המצורע, ממילא שמעינן דכל מילי דמצורע מעכבי. וא"ת פרה נמי הא תני שלשה שבפרה, וטעמא משום דכתיב (במדבר יט,ב) חוקת, ואמאי הדר למיתני שבע הזיות שבפרה, וי"ל דאי לא תנייה הו"א דלא מעכבי משום דאינן לכפרה, משא"כ בהזאת דמצורע. וחילוק זה תמצא בספרי (פרשת חוקת סוף פסקא א), עד דהצריך להביא העיכובא מפסוק (ויקרא יד,טז וכז) שבע פעמים לפני ה'. ואע"ג דבגמרא (כז,א) נראה דמפיק להו מחוקה י"ל דסמיך אההיא דספרי:

פרק ג משנה ז

שבעה וכו'. עד כאן שנה בענין קרבנות ומנחות ומכאן ואילך בדברים אחרים:

תי"ט ד"ה שבעה נרותיה, - בראש וכו'. מלשון זה משמע כמ"ש הריב"ש סי' ת"י, שהבזך היה קבוע בקנה, ומשום הכי לא כתב רש"י (כח,א במתני') על כל קנה:

ד"ה ואפילו וכו' - אפילו אות וכו'. הערוך כתב בערך כתב, על משנה דאבות (פ"ה מ"ו) הכתב והמכתב, כתב צורת האותיות, ומכתב צירוף האותיות להיות תיבה, ע"כ. רש"י פירש במכילתין (כט,א) אהא דקאמרינן דבעינן מוקף גויל וז"ל, והיינו כדקתני כתב אחד מעכבן כלומר הלכות משפט אות אחת מעכב למזוזה, וכמ"ש הערוך מבואר:

ד"ה ארבע וכו' - לא אתמר וכו'. קשה לי דגם בתפילין לא אתמר בגמרא אלא מדרש"י ז"ל (כח,א במתני'), וכדכתב התי"ט (ד"ה ואפילו), דכתיב (דברים ו,ח. יא,יח) והיו. והגמרא לא חש למימריה, משום דאשמועינן בענייני אחריני דהיכא דכתיב הויה לעיכובא אתא, ומהתם גמריה רש"י, והכא נמי כתיב (במדבר טו,לט) והיה לכם לציצית. ורבי ישמעאל אפשר דס"ל דבפרשת ציצית לא כתיב ארבע כנפות דליתי עיכובא עלייהוי:

פרק ד משנה א

התכלת. תנא קאי מאי דסליק מיניה, דאילו תפילין קדמו בתורה: הרע"ב ד"ה התכלת וכו'. בגמרא (לח,א) תניא, (במדבר טו,לח) הכנף, מין כנף [היינו לבן דרוב טלתות של פשתים ולבנות], וכתיב פתיל תכלת, ואמר רחמנא וראיתם אותו וכו' כל חד לחודיה משמע:

ד"ה תפלה וכו' - אצלו וכו'. אני מצאתי בתוספתא (פ"ו מ"ו) וז"ל, תפילין של יד ושל ראש מעכבות זו את זו אם אין לו אלא אחת הרי זה יניח, ע"כ. וזה לא כהרמב"ם ולא כר"ב, ואולי הרמב"ם הוה גריס איפכא: תי"ט ד"ה תפלה וכו' - פליליה וכו'. ולי נראה שהוא מגזרת (בראשית מח,יא) לא פללתי, שר"ל חשבתי, והטעם שצריך לחשוב תמיד בהם ולא יסיח דעתו:

פרק ד משנה ב

רבי שמעון אומר. בגמרא (מד,ב) בין במשנה (בשטמ"ק) ובין בפיסקא (מה,א) גרסינן אמר רבי שמעון:

הרע"ב ד"ה רבי שמעון וכו' - דמים וכו'. נראה שר"ל דמים מיוחדים לקנות פרים:

תי"ט ד"ה הפרים וכו' - לא מעכבי וכו'. ואע"ג דבשל עצרת כתיב (במדבר כח,לא) יהיו לכם, לא עלייהו קאי, כ"כ התוס' (מד,ב ד"ה אלא), ור"ל דיהיו כתיב אחר עולת התמיד ומנחתו, ולא קאי אפרים וכבשים שהם למעלה. ובהכי אתי שפיר דתנן הפרים ואילים, ואי אהנהו בפרשת אמור הו"ל למימר הפר, דאין שם אלא אחד. ועוד דהו"ל להקדים כבשים לפר דהכי כתיבי, ואי קאי אהנך הו"ל למימר האיל, אלא דכללא כייל. אבל הר"ב נראה דרוצה ליישב זה, וכתב שאין שני פרים של מוספים מעכבים הפר של שתי הלחם, ולא (כ')[שני] אילים דשתי הלחם מעכבין איל המוספים, והו"ל כאלו תנן אין הפרים מעכבין זה את זה, ולכן בכבשים דשוו באמור ובפנחס, קצר וכתב וכן הכבשים וכו', והא דהתחיל בפרים דפנחס ולא בכבשים דאמור, משום דקרבנות דאמור מעכבי אהדדי כנז"ל משם רש"י, ולכך רצה להתחיל בדפנחס דלא יש בהו שום עיכובא:

(במדבר כט) - דכמשפט וכו'. בספרי, הביאוהו התוס' בדף מ"ד ב' ד"ה אלא דר"ח, מוכח בהדיא דלא מעכבו, וכן נראה מדברי הרמב"ם

(בפירושו), ועיין בברכת הזבח (ק"ז ב') (לדמ"ד ע"ב):

פרק ד משנה ג

הלכה. כתבו תוס' (מה,ב ד"ה הלכה), תימה הילכתא למשיחא, וביומא די"ג [ע"א בתוס' ד"ה הלכה כתב בשם ר"ח כהן] דלא פרכינן הכי אלא היכא דאיכא תרתי הלכתא למשיחא ועבירה כגון ההיא דפרק ארבע מיתות דפריך הכי גבי בת כהן שזינתה, איזו מיתה חייבת דהוה דבר דלא שכיח ולמשיחא. ועוד יש תירוצים עיין ביבין שמועה כלל ש"א ש"ב ש"ג: כהנים. כתב רש"י (מה,ב ד"ה והאמור), שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם:

הרע"ב סד"ה קרבו וכו' - אלא המן. כן כתב הרמב"ם (בפירושו). אבל קשה שהרי היה אפשר להם ללכת לאיזה יישוב לקחתו, וכמ"ש תרגום שיר השירים בפסוק (א,יד) אשכול הכופר, שהיו הולכים לכרמי עין גדי ליקח היין לנסכים. ונראה לי שהענין הוא דאין שתי הלחם באים כי אם מהארץ כדלקמן ריש פ"ח, ואח"כ מצאתיו ברש"י (מה,ב במתני') ושמחתי שכוונתי, וגם התוס' (ד"ה קרבו) האריכו בזה:

תי"ט ד"ה הלחם וכו' - מפרשים בגמרא וכו'. וא"ת כיון דפליגי (מה,ב) בפירוש הפסוק (ויקרא כג,כ קדש יהיו) אם כן מה צורך לטעמא דרבי שמעון בן ננס או לשל רבי שמעון. ומצאתי בתורת כהנים (סי' קעד), אמר רבי עקיבא הדבר שקול מי מכריע אמר לו בן ננס אני אכריע שכן מצינו במדבר וכו'. ופי' אמר רבי עקיבא הדבר שקול ששני הפירושים שקולים וצריך הכרע, ולזה הוסיף רבי שמעון בן ננס בהכרע מטעם הסברא. ובזה יש עוד טעם למ"ש [הר"ב] דהלכה כרבי שמעון, ולא כרבי עקיבא, שהרי רבי עקיבא גופיה אמר שלא היה לו הכרע לפירושו, ורבי שמעון בן ננס הביאו ראיה לשלו, ממילא משמע דרבי עקיבא הודה לדבריו:

ד"ה אמר רבי שמעון וכו' - ראיה גדולה וכו'. עיין מה שכתבתי שם (פ"ו מ"ב):

פרק ד משנה ד

התמידין. וא"ת למה לא הקדים התנא לשנות זו דהתמידין מכל הקרבנות. וי"ל דבמאי דמפרש דהאי עיכובא לאו דוקא ככל דלעיל אלא

לענין קדימה תנן, ומש"ה תני תנא כל דמעכבי ממש:

כבש. הא דלא קתני לא הקריבו תמיד בבקר, נראה משום דאיכא למיטעי בתר הכי במאי דתנן יקריבו בין הערבים, דהו"א דיקריבו תמיד כולו שנאמר בין הערבים לקיים תמיד כל מאי דאפשר, דאע"ג דלא להוי תמיד כסדרו מ"מ תמיד ליקרו בערך הימים, משום הכי תני כבש לאשמועינן דאחד יקריבו בין הערבים, וכדכתב התי"ט לקמן ד"ה אמר רבי שמעון: תי"ט ד"ה לא וכו' - מחנכין וכו'. דחינוך מאן דכר שמיה:

ד"ה אמר רבי שמעון וכו' - ואע"ג וכו'. הרב בעל ברכת הזבח (לד"נ ע"א) כתב, דדברי התי"ט הם לתינוקות של בית רבן, ובאמת הדין עמו, דמה לי שלא נתחבר ספרי על שמות וכו'. באמת הקושיה עצומה דאטו מחבר ספרי לא ראה פסוקי פרשת תצוה ששקולים הם לשל פרשת פנחס. ותירץ הרב הנ"ל ז"ל, דואת הכבש השני דפרשת תצוה קמ"ל דאף השני טעון מנחות ונסכים כמ"ש כמנחת הבקר וכנסכה, ואחר שגילה זה בפרשת תצוה לא הוצרך לחזור ולצוותו בפרשת פנחס, דמהיכי תיתי לחלוק ביניהם, וגם דבפרשת תצוה סיים עולת תמיד לדורותיכם, וא"כ פסוק דואת הכבש השני דפנחס מיותר לדרשא שלנו דאחר שנתחנך מזבח יקריבו דשל בין הערבים, מ"מ זו היא כוונת דבריו ונכונים הם. ונראה לי עוד סיוע לתירוצו דכתיב בפרשת פנחס עולת תמיד העשויה בהר סיני, ופי' רש"י בחומש, כאותן שנעשו בימי המילואים, והרי דקפיד קרא שתהיה שוה למילואים ולא היה צריך פסוק ואת הכבש השני. ואפשר לדרוש בזה מ"ש בפנחס דכתיב אחד, ובתצוה כתיב האחד, לרמוז דגם שחסר בבקר, לא יחסר השני, ודוק:

ד"ה אבל וכו' - אותן וכו'. והכי דייק תנא, ולא הקריבו וכו' לא יקריבו וכו', שהיה די שיאמר אבל אם היו מזידים לא יקריבו:

ד"ה לא וכו' - ולא דקדקו וכו'. ז"ל התוס' (נ,א) ד"ה דלא שכיחא ומעתרא, עיקר הטעם משום דלא שכיחא דבפ"ב דיומא (כו,א) מוכח מקרא

דכתיב (דברים לג,י) וכליל על מזבחך, ברך ה' חילו, דעולה נמי מעתרא, ע"כ. וכונתם שמלשון הגמרא משמע דשני טעמים הם, אחד דלא שכיחא, והשני דאע"ג דשכיחא מעתרא, ולזה אמר תוס' דאינה כן, שהרי ביומא אמרינן שהקטורת מעשרת דכתיב, ישימו קטורה וגו' ברך וגו', ופרכינן והכתיב נמי עולה, ומשני הא שכיחא והא לא שכיחא, ומשמע ומשום דלא שכיחא מעתרא, ואי לא הוה טעמא דלא שכיחא אף העולה הוה מעתרא כדמשמע מן הכתוב, ודוק. ומצאתי בספר ברכת הזבח דהולך כמעט בדרך זה אבל אינו כדרכי ממש, ולפי זה מאי דאמרינן דלא שכיחא ומעתרא, פי' ומשום הכי מעתרא:

פרק ד משנה ה

חביתי. היינו נמי בכלל עיכובא ששני החצאין מעכבין זה את זה, ומשום הכי תני לא היו באות חצאין:

אבד. פי' תעובר צורתו שיפסל בלינה וישרף. ומה שחזר ואמר נמצאו שני חצאין וכו', הענין הוא שהיה סלקא דעתא בגמרא (נ,ב), דבשלמא חצי דכהן ראשון ניחא דליבעי צורה, משום דמעיקרא כי אפרשא כולה מנחה הויא חזיא, אבל דכהן שני מעיקרא לאיבוד אתי, ומשני דכיון דאי בעי האי מקריב ואי בעי האי מקריב מחזא חזי, ע"כ. ומש"ה אשוינהו תנא לתרווייהו:

פרק ה משנה א

המנחות. גם לחם הפנים בכלל, והראיה ממתני' סוף מס' שקלי' הילך חמץ הילך מצה:

אף היא. ואנן קי"ל העשרון מיעוטו מעכב את רובו:

חסירה. בגמרא (נג,ב) מקשי שימדוד תחלה עשרון ויקח ממנו מעט ויעשנו עיסה ויכרוך העיסה במטליתו ויטמננה בשאור דעלמא עד שתקלוט

הריח ויעשה שאור ויחמיץ את העשרון ואז יהיה שאור מן המובחר ולא תהיה חסרה או יתרה, ומשני גזרה דלמא אתי לאתויי מעלמא אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולא בתוך (הסולת)[המידה] כנז"ל ולהחזירו כאן, הרואה שהוא מביאו מבחוץ (לסולת) ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון, סבור שהא מוסיף לעשרון ואתי לאתויי [שאור מעלמא] לבד מהעשרון, הלכך לרבי מאיר בודה מתוכו עדיף, ולרבי יהודה קודם מדידה עדיף, ע"כ קושית הגמרא ותירוצא לפי' התוס' (ד"ה ולישקול). וא"ת לרבי יהודה יקח מהעשרון ויחמיצנו ויתננו במדה וימלא את המדה, י"ל דאפשר דאיכא חסר או יתר והרואה יחשוב דמותר חסר או יתר:

הרע"ב ד"ה אף היא וכו'. נראה לי דרבי יהודה לא חש לקושיה זו, משום דאפשר למדוד אותו הקמח שעשה ממנו השאור בביתו, וכשיתננו לתוך הסולת יקח מן העשרון אותו שעור קמח שהיה של השאור ואז לא חסרה ולא יתרה:

תי"ט ד"ה חוץ וכו' - אבל וכו'. ונראה לי שבתודה היו (ג')[שני] מינים שהם ממין המנחות כדלקמן פ"ז מ"א, ואם כן הכי קאמר, כל המנחות היו מצה בלי שום עירוב חמץ, חוץ מן התודה שהיתה חציה ממין המנחות וחציה חמץ:

פרק ה משנה ב

כל. אמרינן בגמרא (נז,א), דדוקא בכשרות שנאמר (ויקרא ב,יא) אשר תקריבו לה', בראויות להקרב, ומשום הכי מייתי קרא:

הרע"ב ד"ה שנאמר (שם) וכו' - ארישא וכו'. והא דלא אמר דאכולה קאי דכתיב כל המנחה, דמשמע כולה בין קומץ בין שירים, משום דאצטריך כל המנחה להביא כל המנחות, והכי אמרינן בגמרא (שם): ד"ה עריכתה וכו' - וקטוף וכו'. והרמב"ם פי' שהוא ציור החלות: תי"ט ד"ה נלושות וכו' - הרמב"ם וכו'. ולחם הפנים דנעשה בחוץ, משני בפרק כל שעה (פסחים לו,א. עי' כאן בתוס' ד"ה כל), צבור שאני. ומנחת מאפה דיחיד דלישתה ועריכתה בחוץ, תירצו תוס' (נה,א ד"ה כל), דתנא דהכא סבר דמדת יבש נתקדשה, ואם כן כל המנחות נעשות בפנים:

ד"ה עריכתה וכו' - וצ"ע וכו'. וי"ל דשייר לתיתא נמי דחייבין עליה אם לתה בחמין שהחמיצה, או שראה אפילו במים קרים זמן כדי חימוץ:

פרק ה משנה ג

והחלות. לא נקטינהו תנא כסדרן בתורה, שהרי מנחת מאפה דהיינו חלות או רקיקין היא שנויה אחר מנחת סולת. וי"ל דמשום דלא בעי

למקדיש מאפה כדכתיב אלא חלות ורקיקין, לאשמועינן דמייתי חדא מינייהו, מש"ה תניא בסיפא כיון דהיא כמנחה חלוקה לשתים, מה שאין כן שלש ראשונות. ועוד י"ל דתלתא קדמאי שוין ביציקה ובלילה מה שאין כן במנחת מאפה כדלקמן פ"ו מ"ג, והכל למדנו מפסוק (ב,ו) מנחה היא, הנאמר במחבת, דממנחה מרבינן כל המנחות ליציקה, וממלת היא ממעטינן מנחת מאפה, ונמצא שאעפ"י שהתורה הפסיקה בדמאפה בין סולת ומחבת, חזרה אחר כך לחברן בריבוי דמנחה ומיעוט דמאפה, והוא הוא סדר התנא: הרע"ב ד"ה והחלות כו' - מייתי. פי' האומר הרי עלי מנחת מאפה, כ"כ רש"י (נט,א במתני'):

ד"ה ומנחת נסכים וכו' - בה ולא וכו'. ז"ל הגמרא בברייתא (נט,א), (ב,טו) ושמת עליה לבונה, עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה (שהיה בדין)[והלא דין הוא] ומה לחם הפנים שאינו טעון שמן טעון לבונה מנחת נסכים שטעונה שמן אינו דין שטעונה לבונה תלמוד לומר עליה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה. וכן דורש למעוטי לחם הפנים שאינו טעון שמן מפסוק (שם) ונתת עליה שמן, עליה ולא על הלחם הפנים (שהיה בדין)[והלא דין הוא] וכו'. ומעתה דברי הר"ב לא דייקי שכתב בשניהם משום דאין כתיב בהו, ולאו היינו טעמא, דאע"ג דלא כתיב בהו היה בדין שהיו טעונין אי לאו יתורי דב' עליה:

פרק ה משנה ד

וחייב על. וא"ת פשיטא דחייב אתרווייהו דשני לאוין נינהו וכדכתב הר"ב סוף משנה דלעיל. ולכאורה רציתי לומר דמשום רבותא דלבונה קתני לה, דאע"ג דלבונה ילקטנה מ"מ חייב. אבל קושטא דמילתא במאי דס"ד בברייתא דיכול דשני לאוין מיירי דוקא בשני כהנים אבל חד כהן לא מחייב, כפי' רש"י (ס,א ד"ה יכול בשני) ותוס' (ד"ה יכול) הקשו עליו, ופירשו דמיירי בשתי מנחות ושני כהנים זה נתן שמן באחת וזה לבונה באחרת, אבל כהן אחד דילמא לא מחייב שנים אלא אחד, משום דכיון דנתן עליה שמן מפסלה ותו לא מחייב, קמ"ל:

פרק ה משנה ה

הגשה. האי דלא מתחיל תנא בטעונות תנופה והגשה על דרך מתני' דלעיל, משום דתני תחילה מאי דנפישי מיליה, וכן במתני' דלקמן. וגם מתיישב דאמאי לא התחיל בטעונות תנופה דהתנן הניף ואחר כך הגיש:

הרע"ב ד"ה וכל כו' - מן המנחה וכו'. הר"ב דקדק לכתוב קמיצה להתיר וכו', ור"ל הקמיצה הסתמית שהיא נשרפה והשאר נאכל. ובדרכו מיושבת יפה קושית התוס' (ס,א ד"ה רבי שמעון), דמקשו מתניתין אברייתא ודחקו עצמן בתירוצם. ונראה לי שהר"ב למד פירושו מפי' הרמב"ם דכתב וז"ל, ורבי שמעון אומר כל שאין מהן לכהן אינן טעונות הגשה והוא ענין מה שאמר כל (שיש)[שאין] בהן קמיצה, ע"כ. הרי דהרמב"ם משוה מדת המשנה ו' והברייתא יחד, דממנו למד הר"ב:

תי"ט ד"ה מפני וכו' - דבמתני' וכו'. אי לת"ק לא קשיא מידי, דלדידיה כל מנחת כהנים אחת היא, ואי לרבי שמעון לא חשש לשנות מדברי הת"ק:

פרק ה משנה ו

לוג. אע"ג דאשמו קדים בקרא (ויקרא יד,יד) ללוג בשמן, מ"מ הקדים התנא את הלוג מפני חשיבותו, שהיה מזה ממנו שבע פעמים לפני ה' וגם על ראש המטהר מה שאין כן בדם האשם:

וחזה. אע"ג דבפסוק דמייתי הר"ב (ויקרא י,טו) קדם שוק לחזה, מ"מ תנא הקדים חזה לשוק, כי כן הוא קודם במצותו בפרשת צו (ז,ל). ועוד י"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת שמיני (י,טו), שאעפ"י שחזה ושוק שוים בתנופה והרמה בכל זאת נותן הפסוק תרומה לשוק, מפני שבאיל המילואים השוק היה תרומה לה' שהוקטר לגבוה, אבל החזה לא היה בו כי אם תנופה שהרי למשה היה למנה, ואחר כך רצה ה' ששניהם גם השוק יהיה לכהן, ולכן התנא שונה תמיד חזה ושוק, כלומר לא מבעיא חזה שמתחילה נאכל למשה אלא אפילו השוק יהיה לו:

(שמות כט,כז) אשר וגו'. הא דמייתי קרא, הוא ללמד שמוליך ומביא קודם למעלה ומוריד. אי נמי ללמדנו שמאיל המילואים ילפינן כדכתב

הר"ב, והענין שהכתוב (שם) אומר, וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם, ותרגם אונקלוס, דאתרם ודאתפרש, שמפרש להורם מלשון תרומה, וכדתנן (זבחים פ"ה מ"ו), המורם מהם, ותנא דידן קמ"ל דהורם לשון רוממות, דהיינו מעלה. ובהכי דייק קרא דנקט לשון יחיד, משום דקאי לחזה בלבד שבו נעשית התנופה ולא בשוק, ואי כתרגום אנקלוס הו"ל למימר הונפו והורמו:

הרע"ב ד"ה בישראל כו' - בגמרא וכו'. לתוס' (סא,ב ד"ה בישראל), ה"ג בגמרא, אמר רב יהודה הכי קאמר אחד אנשים ואחד נשים ואחד

גוים קרבנן טעון תנופה ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים ולא בידי גוים, ע"כ. ובהכי דייק לישנא דאחרים, לאתויי גוים, ואע"ג דבמתני' לא תני גוים, כיון דתני נשים הוא הדין גוים, דמפסוק אחד אימעוט, בני ישראל מניפין אבל לא נשים ולא גוים, ובזה ניחא מאי דאמר רב יהודה הכי קאמר ולא מחסר מתניתין:

תי"ט ד"ה על וכו' - על ממש וכו'. ואפילו הכי תני על בלישנא דקרא, משום דאיכא פלוגתא דתנאי (סב,א) ותנא לא מיירי בפלוגתא:

פרק ה משנה ז

טעונים. פי' הר"ב טעונים בין שלשתן וכו', וקשה לי למה לו לומר מה שטעונים בכללן הי"ל לומר עד שצריכין כל אחד בפרטותו. ונראה במ"ש בגמרא (סב,ב), שיש ק"ו גמור שמן הדין היה שבכל אחד ואחד תהיינה כל השלש מצות, כגון בשלמי יחיד תהיה תנופה חיים ק"ו משלמי ציבור אלא דמיעטו הכתוב דכתיב (ויקרא כג,כ) והניף הכהן אותם, אותם למעוטי זבחי יחיד, וכן יש ק"ו לשיטענו שלמי צבור סמיכה אלא דגמירי שתי סמיכות בלבד בצבור, וכן יש ק"ו לשיטעון אשם מצורע תנופה שחוט אלא דכתיב (ויקרא ז,ל) אתו וכדכתב הר"ב, ומש"ה תנן טעונים שלש מצות, כלומר מן הדין היה כך אלא שיש גילוי דלא יטענו אלא שתים כל אחד ואחד:

פרק ה משנה ח

רוחשים. שהכלי עמוק והיה כל השמן במקום אחד וכשמניח אדם אצבעו על המנחה נד השמן בתוכה:

מחבת צפה. דכתיב (ויקרא ז,ט) ועל מחבת, ש"ס, ופי' רש"י (סג,א ד"ה ועל), משמע עליה ולא בתוכה דאין לה תוך:

הרע"ב ד"ה ומעשיה רוחשין וכו'. ז"ל רש"י בחומש פרשת ויקרא (ב,ז ד"ה מרחשת), כל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומתנענע:

פרק ה משנה ט

רבי יהודה. בברייתא (סג,א) תני, דכתיב תנור תנור ב' פעמים, וכתב רש"י אחד בויקרא (ב,ד) ואחד בצו (ז,ט), להכשיר מעשה כופח, וז"ש הר"ב דכופח מין תנור:

פרק ו משנה א

מנחת העומר. נראה דהו"ל להקדים מנחת העומר לשל גוים ונשים, משום דמנחת העומר סמוכה לחמש מנחות בפרשת ויקרא דתרווייהו כתיב

(ב,יד) ואם תקריב מנחת בכורים, שהוא העומר, ושל גוים ונשים נכתבו בפרשת אמור כדדרשינן בפסוק (כב,יח) איש איש מבית ישראל אשר יקריב וגו'. וי"ל דסמיך הני תרי לחמש משום דאתו ממין דידהו, מה שאין כן בעומר שהיה שעורים. ואפשר דמפני זה כתב הר"ב בכאן מנחת עכו"ם ומנחת נשים שהתנדבו אחת מאלו, ולא פירש כן לעיל (פ"ה) לא במשנה ג' ולא במשנה ה', ודוק:

פרק ו משנה ב

תי"ט ד"ה בזה יפה כח המזבח וכו' - תימה וכו'. תמיהה זו לא מסתברא:

ד"ה בזה יפה כח הכהנים וכו' - וסתמא וכו'. וכן כתב גם כן בעל ברכת הזבח (לדע"ד ע"ב), אבל לא נהירא משום דבמ"ש הגמרא (עד,ב) לאתויי שתי הלחם יש כמה פרושים, ואחד מהם לאתויי שתי הלחם שהובאו וגם הכבשים ונאבדו שיש בו מחלוקת (מו,ב) אם יאכלו או ישרפו, ומתני' סברא דיאכלו (מה), וזה ודאי דלא כרבי עקיבא דאיהו ס"ל שאפילו לא הובאו יכולים לבא בלי כבשים. ועוד יש פירוש אחר ע"ע, והיינו משום דגמרא רוצה לפרש אליבא דכו"ע, ואם כן אין מכאן הוכחה דהאי סתמא כרבי עקיבא ולפסוק כסברתו נגד רבים דמשנה ג' פ"ד, אדרבה שם הוספתי טעם גדול מתורת כהנים לפסוק דלא כרבי עקיבא:

פרק ו משנה ג

ומתן. האי דאיחר את הקודם משום דמתן שמן הוא מאוחר בתורה, דפסוק (ב,ז) סולת בשמן תעשה הוא אחר (ב,א) ויצק עליה שמן, ואחר (ב,ד) בלולות בשמן, דוק ותשכח. והא דמקדים יציקה לבלילה שהיא ראשונה, י"ל מפני שדוקא ביציקה יש קדימת מעלה לאלו המנחות על של מאפה שאין בה יציקה כלל, ודוק בכאן דמיירי בהלכות המנחות, מדייק באיחור מתן שמן לרמוז לפסוקים שמהם למדים אלו הדינים שכך הוא סדר הפסוקים, אבל לקמן פ"י מ"ד, נקט להו כפי סדר עשייתן ממש, ומה שהקדים שם יצק לבלל, נראה שכך היתה עשייתו כדכתב הר"ב שם ד"ה יצק ובלל:

ושאר. ואין הלכה כך, אלא שמושח וחוזר ומושח עד שיכלה כל השמן, וכך פסק הרמב"ם פי"ג ה"ט דמעשה הקרבנות, ועיין מה שכתבתי

בזה סוף פ"י דזבחים:

פרק ו משנה ד

לשנים. פי' רש"י (עה,ב ד"ה וכולן), אחת לשתים וב' לד' וד' לח' וח' לט"ז עד שיהיו פתיתים כזיתים פ"א וכולן פתיתים כזיתים שיכול

לפותחן עד שיהיו הפתיתין כזיתים אבל פחות מכזיתים אינו יכול לפותתן, ע"כ. ומ"ש הר"ב דלאחר שעשה פתיתים כזיתים כופל כל זית וכו', הוא פי' הרמב"ם ומסיים בה, ואינו מבדיל כדי שלא יהיו פתיתיה פתיתין. אבל בחיבורו פי"ג ה"ד ממעשה הקרבנות לא הזכיר פרטיות כפילת כל זית עד ארבע, אלא נראה דמפרש דכופל החלה עד ארבע ומבדיל, אחר כך היה פותת כל אחת מהארבע עד שיהיו כזיתים, ונראה דפירש וכולן, קאי אארבעה חלקים שהבדיל:

תי"ט ד"ה רבי שמעון אומר וכו' - מנחת וכו'. זהו שרצה רש"י (עה,ב במתני') למעט מנחת חוטא של כהנים, דלרבי שמעון יש בה קמיצה, ואין ספק שבכלל מנחת כהנים נכללת גם אותה שהיה כל כהן מביא ביום הכנסו לעבודה, שהרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פי"ב ה"ד) קוראה בשם מנחת חינוך:

פרק ו משנה ה

שלש מאות. אע"ג דלפי סדר העשיה זה קודם לכל, ונראה דהו"ל לתנא לאקדומי קודם כל דיני המנחות, י"ל דכל הנהו דלעיל יש להם שורש בתורה מה שאין כן בדין משנה זו:

בחיטים. כדי שישרו קליפתן, רש"י (עו,א במתני'):

תוכן העניינים

קול הרמז קדשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה