קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
זבחים
פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט ד"ה סדר זרעים וכו'. מזל"ן דלא צריכים לבקש טעם אל סדר הששה סדרים, משום דרמיזי בקרא (ישעיה לג,ו) דוהיה אמונת עתיך וגו', כדאמרינן בפרק במה מדליקין (לא,א) ודרשינן חכמת סדר קדשים ודעת סדר טהרות. ואפשר דהרמב"ם טעמא דקרא גופיה קמ"ל:
משנה א:
כל הזבחים. האי כללא הכי בעי לפרושי, כל הזבחים שנזבחו, בכל מין, (ד)שלא לשמן כשרים, חוץ מן הפסח בזמנו שפסול בכל מין (ד)שלא לשמן, דתנא לא מיירי אלא בכללי ולא בפרטי. והשתא לא ליקשי דגם הפסח שלא בזמנו פסול אם עשאו לשם עולה או חטאת או אשם, ואינו כשר אלא כשעשאו לשם שלמים דוקא, ועיין מה שכתבתי בפרק תמיד נשחט (פסחים פ"ה מ"ד ברע"ב ד"ה שלא לשמו):
הרע"ב ד"ה כשרים וכו' - ואסור וכו'. פי' דאם היתה עולה ושחטה לשם שלמים יקבל ויוליך ויזרוק לשם עולה, שאסור לשנותה מקדושתה הראשונה, ועיין ריש מנחות בדיוק מלת אלא:
ד"ה אלא וכו' - ואם לאו שלא וכו'. נראה לי להטעים ענין הפסוק (דברים כג,כד), דקשה מאן יהיב לן סכינא וכו'. ונראה דה"ק, תשמור ועשית כאשר נדרת, ובזה יצאת ידי חובה, כי, לה' אלקיך נדבה, פי' מתחילה כאשר הפרשת אותו מיד קנהו ה' לנדבה, ובידך לעשותו נדר אם תעשהו כאשר נדרת. ולפי זה יאמר הפסוק, תשמור ועשית ממש כאשר נדרת מה שלה' אלקיך כבר הוא נדבה, ודוק:
סתם וכו'. ומתני' דייקא דלא תני שלא נזבחו לשמן:
תי"ט ד"ה הפסח וכו' - מחצות וכו'. מזל"ן להליץ בעד הר"ב דלא ליקשי מדידיה אדידיה, דלקמן משנה ג' פסק כבן בתירא והכא כתב דקודם חצות דינו כשלמים. ונראה לי לתרץ בדקדוק במ"ש אבל קודם לכן וכו' קי"ל וכו', דהו"ל לקצר ולומר אבל קודם לכן ואחר מכן דינו כשלמים. אכן נראה דאיהו דייק מתני' דתני הפסח בזמנו דהיינו אחר חצות, ודלא כהרמב"ם דכתב דבזמנו הוא יום י"ד. ולפי זה ס"ל דמתני' דהכא בפלוגתא לא מיירי, ולכן כתב אבל קודם לכן ואחר מכן קי"ל וכו', ר"ל דלרבי יהושע דמשנה ג', פסח בשאר ימות השנה אפילו קודם חצות, ולבן בתירא היינו דוקא בכל השנה חוץ מכל יום י"ד, ולכן הביא הר"ב האי לישנא כדקי"ל, ור"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
פרק א משנה ג
שמעון בן עזאי. י"ל דלעיל סוף משנה א' הו"ל למתני דברי שמעון בן עזאי דפליג אתנא קמא וארבי אליעזר, ורבי שמעון דמאי שייטיה הכא. ונראה לי דקבלתו של שמעון בן עזאי היתה סתומה, חוץ מן הפסח ומן החטאת, ולא פירשו לו בהדיא הפסח בזמנו כדלעיל, דאז משמע כרבי יהושע דדוקא בזמנו דהיינו בין הערבים פסול, אבל מדסתים חוץ מן הפסח, משמע דאפילו מבשחרית פסול והי"ל סיוע לבן בתירא:
פרק א משנה ד
והלך. הא דלא תני והוליך, משום רבי שמעון דאמר אפשר שלא בהלוך. והולכה שייכא גם בעומד בצד המזבח דצריך להוליך ידו בהושטה לזרוק, וגם לזה נקרא הולכה כדאמרינן (מנחות פ"ה מ"ו), מוליך ומביא מעלה ומוריד. אי נמי לאשמועינן מאי דקי"ל במכילתין (יד,ב וטו,א), דצריך הליכה בדוקא דהולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה, וכן כתב הרמב"ם פ"ק הכ"ג דהל' פסולי המוקדשין:
כיצד. עיין מה שכתבתי ריש תמיד נשחט מ"ב:
בצד המזבח. לאו דוקא בצד למטה, דהא חטאת בעי מתנות על הקרבנות כדלקמן פ"ה מ"ג, ולא סגי ליה דלא הלך, אלא משכחת בשוחט בראש המזבח כמ"ש לקמן ריש פ"ו, וכבית הלל דריש פ"ד, דאם נתן מתנה אחת כפר:
הרע"ב ד"ה קבל וכו' - עשה וכו'. היינו כרבי יוסי דפ"ה דתמורה מ"ג, דס"ל דאף בגמר דבריו אדם נתפס, ומשום הכי לשמו ושלא לשמו פסול, וגם שלא לשמו ולשמו דלתרווייהו איכוין:
תי"ט ד"ה או וכו'. עיין במ"ב פ"ה דפסחים, ובמ"ח פ"ח דב"מ, כצ"ל: ד"ה שהזבח וכו' - לאו עבודה וכו'. ליכא למשמע מידי שהר"ב ארכבה אתרי טעמי, דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה והולכת וכו', ור"ל דאי הוה כשרה בזר כיון דאפשר לבטלה הוה מודים לרבי שמעון משום דאז ליהוו תרתי לגריעותא, אבל כיון דהיא עבודה חשובה אף דאפשר לבטלה פוסלת, וכל שכן שחיטה דאי אפשר לבטלה. ומה שתירץ התי"ט לא נראה, דמה לי אי כתיבה בהו שחיטה כיון דליכא גילוי דמחשבה פוסלת בה. אבל קושטא דמילתא דנפקא לן מקראי במכילתין ד"ז ע"ב, חטאת דכתיב (ויקרא ד,לג) ושחט אותה לחטאת, ופסח דכתיב (דברים טז,א) ועשית פסח, וזבחת הוא, וכן כתב הרמב"ם פט"ו דהל' פסולי המוקדשין (ה"א והי"א):
פרק ב משנה א
נשפך וכו'. הא דלא ערביה עם שאר בבות הנמשכות, משום דנשפך הוא מעצמו, ונתנו על גבי הכבש הוא מעשה אדם. אי נמי אגב משנה ב' דפ"ג, נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, פי' ואין צריך הכשר לקבלו כבשאר בבי דהתם:
תי"ט ד"ה זר ואונן וכו' - ופרוע וכו'. זה דוקא למ"ד דמחיל עבודה, דמחלוקת הוא בסוף פרק כהן גדול (סנהדרין כב,ב), כדמייתו תוס' עצמו בריש פרקין (טו,ב ד"ה אתיא), אבל המסקנא היא דפרוע ראש אינו מחלל, וכן כתב הרמב"ם סוף הלכות ביאת המקדש:
ד"ה ומחוסר וכו' - ונראה יותר וכו'. ועוד נראה לי מטעם טבול יום ומחוסר כפורים שייכי זה אחר זה:
הרע"ב ד"ה כזית וכו' - ולא היה פוסל וכו'. וטעמא משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, כדכתב הר"ב פ"א דמנחות מ"ג בזה הכלל:
פרק ב משנה ג
זה הכלל. פעמים הרבה תנן זה הכלל ואינו לאתויי, רק כמו לסימן בעלמא, כן כתב ביבין שמועה כלל נ"ד, וכן הוא בפרק הקורא עומד (מגילה פ"ד מ"ב), דאמרינן התם בזה הכלל כל שיש בו מוסף וכו', דלא לאתויי אלא סימנא בעלמא:
הרע"ב ד"ה כמצותו וכו'. נראה לי ליישב לשון כמצותו, דאי הוא פגול איך קרי ליה כמצותו. ונראה לי במאי דאמרינן במכילתין (כט,ב), מנין למחשבות שמוציאות זו מזו, ופי' רש"י מחשבת פסול מוציאה מיד פגול, שנאמר (ויקרא ז,יח), לא יחשב, לא יערב בו מחשבות אחרות, ופי' רש"י לא יחשב, להזהיר כהנים על כך. באופן שכאשר היתה בו מחשבת פגול הוזהרו הכהנים שלא לערב לו מחשבה אחרת, והיינו כמצותו. והר"ב בפ"ק דמנחות מ"ג (כמצותו)[כהלכתו], כאילו היה כשר, שלא היה שם שום פיסול אלא הפיגול בלבד, וכן כתב רש"י שם (יב,א במתני'):
תי"ט ד"ה כמצותו וכו'. י"ל חדא כי (ויקרא יט,ה) לרצונכם, הוא פרט למתעסק, ועוד דהתם כתיב לכפר ואין כפרה אלא בדם:
פרק ב משנה ד
כמצותו. שעבר על מצות (ויקרא ז,יח) לא יחשב:
פרק ב משנה ה
תי"ט ד"ה וחכמים אומרים וכו' - צ"ע וכו'. כתוב ביבין שמועה כלל ש"ה, דלפעמים לא מקשינן הכי משום דמסתבר טעמיה דיחיד, וסד"א דהלכתא כוותיה נגד הת"ק, ולכך אצטריך תנא למיסדר ולאלומי דברי הת"ק, ודלהוי מחלוקת ואח"כ סתם דעדיף מסתם סתמא דת"ק, עיי"ש:
פרק ג משנה א
הרע"ב ד"ה כל וכו' - טמאים וכו'. ונראה לי דתנא הכי קרמיז שהשחיטה כשרה בזרים וכו', כלומר הטעם שאני שונה ששחטו הוא מפני שהשחיטה כשרה וכו', ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים דמינה משמע דלכתחילה לא שמא יגעו:
פרק ג משנה ג
תי"ט ד"ה רבי אליעזר וכו'. עיין מה שכתבתי שם (רפ"ג דמנחות) משם תוס':
ד"ה לאכול וכו' - תנינא וכו'. הכי נמי תנן להא במנחות שתי פעמים, אחת בסוף פ"ק והשנית בריש פ"ג, וכי היכי דתשכח תמן דרש"י ז"ל (יז,א במתני') מצריך לה, הכי נמי נימא הכא, דכל מאי דתני תנא בזבחים תני דכותיה במנחות, וכדכתיבנא התם בפ"א מ"ג, עיי"ש:
פרק ג משנה ה
חייבין. בפ"ג מ"ה דמעילה תנן, ולא נהנין ולא מועלין:
פרק ג משנה ו
שחטו. הא דלא תני השוחט את הזבח ככל מתני' דלעיל, היינו משום דזבח ר"ל שלמים או שאר הנאכלים, וכמ"ש הר"ב לעיל פ"ב מ"ב, ולכך
כל היכא דבעי למתני לאכול תני זבח, אבל הכא מיירי בהניח דמו או אמוריו, ואיתיה בכל הקרבנות עולה ושאר הנשרפים, ומשום הכי תני סתם שחטו, וכלומר את הקרבן:
תי"ט ד"ה שחטו וכו' - אלה, ש"ס וכו'. ובפ"ח דף פ"ב ע"ב כתב רש"י (ד"ה אי הדר), ששלשתן מצויין בחוץ לעזרה בשעת היתר הבמות,
ונראה לי שר"ל ששלשתן עושים במקום אחד, שהרי אין בבמה מחיצה בדמים כדתנן בשלהי מכילתין(פי"ד מ"י), וגם אין בה מתן סביב, ואם כן (התם) [הדם] יכול להנתן על הבמה, וכן שם ניתנין האימורים ויכול הבשר להאכל עליה, והרי שלשתן מצויין במקום אחד, מה שאין כן במקדש שהדם ניתן בקרנות המזבח והאימורין עליו והבשר נאכל בעזרה. ובזה אזלא תמיהת התי"ט בנתנים בפנים ליתנם בחוץ, דהיינו במזבח החצון דאינו מקום משולש כדפרישית. אבל דע שהתוס' הקשו הרבה על פי' רש"י דף כ"ח ד"ה (מה שלמים)[מסתברא] ע"ע:
פרק ד משנה א
חוץ. פי' אפילו חוץ למקומה דהוי פיסול אחר אינו מוציאו מידי פיגול: הרע"ב ד"ה ובחטאת וכו' - והשתים וכו'. וא"ת בחמש סגי, דלאחת לא אצטריך קרא, דא"א בלא אחת דכפרה בכדי (פי' בלא שום מתנה) לא אשכחן. תירצו התוס' (לו,ב ד"ה מנין), דלבית שמאי דילמא לית להו האי טעמא דכפרה בכדי לא אשכחן:
תי"ט ד"ה נתן וכו' - קולי וכו'. דלבית שמאי לא פיגל אלא אם כן חישב בשתיהן:
פרק ד משנה ב
תי"ט ד"ה שאם וכו' - נכונה. המתין עד כאן מפני שכאן נראה בהדיא שהר"ב גרס אם, אבל להכרח הגירסא יותר מוכרח מדלעיל, שכאן יכול להיות כך הגזרה שאם חסר אחת מן המתנות לפיכך וכו', ותהיה כוונת התנא לאשמועינן דלעיל פיגל וכאן פסל, אבל ברישא לא מצינן למימר כן, משום שארכו הדברים ובמחלוקת בית שמאי ובית הלל שבנתיים. ועוד יש הכרח כולל לגירסת הר"ב, שלמה נאמר שלא בא התנא להודיע גם כן חילוק שבין החיצון לפנים בענין הכפרה, אבל בגירסת הר"ב תרתי אשמועינן, חדא דלעיל כפר וכאן לא כפר, ושנית דלפיכך הנמשך:
פרק ד משנה ג
והקטורת. שאני קטורת מהנהו דפ"ג מ"ה, משום דקטורת גופיה עיקר העבודה, אבל שליל וכו' אינו גוף הזבח, שאם לא יהיה אלא שליל ולא ביצים אין בכך כלום:
הרע"ב ד"ה והדם וכו'. הא דלא הקדים הדם לכולם, שכן הוא המתיר הגדול הכולל לאדם ולמזבח וממנו אנו למדים, נראה שהטעם הוא מפני שלא כל הדם צריך להתרה כי אם מה שמעכב הכפרה כדלקמן בפ"ה. ונראה לי שזה אמר הר"ב הדם הוא המתיר, ר"ל יש בו הכח להתיר אבל אינו צריך כולו לכך, מה שאין כן כל שארא שצריכין כולם להקרב להתיר ולכן הקדימם:
ד"ה בין וכו' - או לזה וכו'. פי' דלא תימא דבעינן דוקא כשלמים דיש בהם היתר למזבח ולאדם, קמ"ל או לזה או לזה. ומשום הכי הקדים התנא לאדם, לאשמועינן דחדא סגי, וכגון חטאת העוף שאין בה אכילת מזבח, ואין לומר דמשום דאכילת מזבח אתיא מריבוי דהאכול יאכל לכך הקדים דאדם דגופא דקרא ביה משתעי, דאדרבא האכול קדים וכל שכן דאתי מדרשא וחביבא ליה:
פרק ד משנה ד
עולת העוף. דוק דלא פרט התנא אלא כל הפרטים הצריכים איזה לימוד מן הפסוק, וכדכתב הר"ב בכל אחד ואחד, אבל שאר קדשי קדשים או קדשים קלים כבר נכללו בכלל דסיפא דמתניתין דלעיל, ועולת העוף קמ"ל דאין לו הנאה בנוצתו:
הנשרפין. עיין מה שכתבתי בפ"ה מ"ב:
תי"ט ד"ה פרים וכו' - המתירו וכו'. ר"ל שדוקא לאכילת מזבח או לאדם הוא שנקרא מתיר, והוא טעם דמסתבר ולא הוצרך לשנותו אלא
לאפוקי מדרבי שמעון, ואין מקום לדיוק התי"ט:
פרק ד משנה ה
רבי שמעון. אמ"ז במנחות קט,ב בתוס' ד"ה בתחילה וכו' כתבו, שרבינו קלונימוס ז"ל הגיה שלשה דברים בפטירתו כמפי הנבואה, ואחד מהם שבכאן, במקום רבי שמעון אומר צ"ל ונומי רבי שמעון בדבר וכו', ופירושו ואמר רבי שמעון, וגם רש"י הזכיר זה במתני' (מה,ב), עיי"ש, וכן כתב הערוך בערך נם:
הרע"ב ד"ה אין וכו' - ואין הלכה וכו'. לכאורה משמע דכן פסק הרמב"ם בפירושו שכתב, והלכה כרבי יוסי. אבל בחיבורו סוף פי"ח דפסולי המוקדשין פסק בהדיא דאין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא, והיינו כרבי מאיר. ואין התמיהה על שיחזור בו ממה שאמר בפירושו, שמצינו לו כן בכמה מקומות, אבל התימה הוא שהוא כנגד הכלל דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי. והכסף משנה הביא לו סיוע, ובסוף כתב משם י"א, דס"ל להרמב"ם דלא פליגי רבי מאיר ורבי יוסי אלא בשחיטת חוץ אבל שאר הדברים הוא סתמא, ע"כ. ויש לי להביא ראיה ממ"ש בפי"ח דמעשה הקרבנות סי' ו', דחייבין משום שחוטי חוץ על כל קדשים הראויים להקרב על גבי המזבח, ובודאי דקדשי גוים בכללם, והיינו כרבי יוסי. ומחוורתא כדברי הי"א, דאם לא כן תקשי מדידיה אדידיה, אלא ודאי דס"ל דדוקא בשחוטי חוץ הוא דפליגי, ופסק כרבי יוסי ככללין. וז"ש בפירושו והלכה כרבי יוסי, וקאי דוקא אשוחטן בחוץ. ובהכי ניחא מה דלא תנן משום פיגול נותר וטמא ושחיטת חוץ, חדא דהו"ל למנקט שם הפיסול כשאר ולא שם הפוסל, ועוד דבזה לא צריך להאריך ולומר פטור, דהכל הוה קאי אאין חייבין. אלא מוכח דתלת מילי קמאי אינן לשון רבי מאיר אלא דוקא והשוחטן בחוץ פטור. אבל קשה לי דבגמרא (מה,א) תניא, קדשי גוים לא נהנין ולא מועלין ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא ואין עושין תמורה ואין מביאין נסכים דברי רבי שמעון אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהם לה', ע"כ. והרי בהדיא דרבי יוסי פליג אכולהו. ונראה לי דס"ל להרמב"ם דהוי כדכללין, דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. וכל שכן דלענין דינא נראה דאין חייבין על פיגול נותר וטמא, שכן ראינו דשקלי וטרו בגמרא (מה,א) על טעם הדבר, וקאמרינן דגמר גזרה שוה, וכדכתב הר"ב, ואפילו בברייתא דחולק רבי יוסי ארבי שמעון בהדיא, משמע דהלכתא כרבי שמעון דגמר גזרה שוה, ורבי יוסי לא גמרן מרבו, ולכן היה סומך על כללות לימודו שנאמר בהן לה', וכנ"ל. אבל לרש"י אתיין גזרה שוה דמפקי דההיא, והר"ב שכתב אין הלכה כרבי מאיר סמך סתם על הכלל. ועוד נלע"ד דאטעייה מה שראה בהרמב"ם בפירושו שפסק הלכה כרבי יוסי ואשתמיטתיה מה שפסק בחיבורו:
פרק ה משנה א
איזהו. משום דתני בפרקין דלעיל כמה מיני חוץ למקומו, משום הכי בעי השתא איזהו מקומן. ואע"ג דשני מקומות נינהו לקדשי קדשים
ולקדשים קלים, מ"מ לא תני אלו הן מקומותיהם, משום דאלעיל קאי ולעיל תנן חוץ למקומו ולא תני למקומן של קרבנות דכייל כולהו, משא"כ זבחים שהם דוקא הנאכלים, וכדפי' הר"ב לעיל פ"ב מ"ב, היינו משום דשם זביחה נאמר על השחיטה ועלה קאי תנא, ומשום דפתח בנשרפים מש"ה לא בעי נמי על זמנן. אי נמי משום דזמן אכילתם בהדיא כתיב בכל אחד ואחד. אי נמי משום דקבול דמן לא כתיב בשום אחד אלא דילפינן ליה מעולת סיני, כדפי' הר"ב לקמן (ד"ה וקיבול):
שחיטתן. הא דלא ערב שחיטתן וקיבול דמן, ליכא למימר דהוא משום כלי שרת, שהרי גם השחיטה היא בסכין מכלי שרת, כמ"ש
הרמב"ם בפ"ד ה"ז מהל' מעשה הקרבנות, אלא משום דשחיטה כשרה בזר ולא כן קבלת הדם. ואע"ג דביוה"כ כל עבודותיו בכהן גדול וגם השחיטה, מ"מ הא איכא מירוק השחיטה דמצוה למרק וזה כשר אפילו בזר:
על בין הבדים. לא תני כנגד הכפורת, דהוה משמע אפילו חוץ לבית הבדים, ותני על בין הבדים שהוא האויר שכנגד הכפורת למעלה משל בין הבדים:
פרק ה משנה ב
תי"ט ד"ה אלו וכו' - הנשרפים וכו'. ובהכי ניחא דלא תנן פרים ושעירים הנשרפים, משום דפרים כתיבי בקרא והשעירים הוקשו להם:
פרק ה משנה ג
חטאות. בקריאת מלה זו שגו הרבה ועיקרה הט' בחולם והא' בשבא: הרע"ב ד"ה אלו וכו' - להזכירם וכו'. כלומר בדין זה דארבע קרנות, וגזרת המשנה כך היא, חטאת הצבור והיחיד, אלו וכו' שחיטתן בצפון, והכי קתני חטאת הצבור והיחיד שאלו הן של צבור, שעירי ראשי חדשים ושל מועדות שחיטתן, דכולן דצבור ויחיד בצפון וכו':
תי"ט ד"ה דרומית וכו' - הוא לשון וכו'. רובה דרובה לשון נקבה בין ביחיד בין ברבים, דוק ותשכח:
פרק ה משנה ד
תי"ט ד"ה העולה וכו'. ונלע"ד דהיא הנותנת, דכיון דגמר מעולה לא צריך תו למתנייה בזבחי שלמי צבור:
פרק ה משנה ה
אלו הן. כלומר שאין עוד מלבדם, שהרי אין אשם אלא ביחיד ולא בצבור, וכדכתב הרמב"ם בהקדמת מכילתין (ד"ה והאשם), וגזרת המשך המשנה היא, כמ"ש לעיל מ"ג:
אשם. אע"ג דאשם מעילות קדים בקרא לשל גזלות, וכן דמצורע קודם לשל נזיר, מ"מ הקדים תנא דגזלות לדמעילות משום דעל שבועת
הפקדון מביאין על הזדון כשגגה, וכן בנזיר, כדתנן פ"ב מ"ב דכריתות, ומשום דאשם מעילות סמוך לדגזלות בויקרא, וגם דקרא אשוינהו לתרוייהו דכתיב בהו מעילה, הילכך סמך דמעילות לדגזלות:
תי"ט ד"ה ונאכלין וכו' - וגבי וכו'. וא"ת נקשה לקרא גופיה, שהרי העזרה אינה נקראת קדש הקדשים. וי"ל כדתניא בספרי (פר' קרח
יח,א), שאם הקיפו גוים את העזרה מותר לאכלו אפילו בהיכל, ובודאי דהוא הדין לחטאת, ואולי שלרמז זה שהוא מוכרח בפשט הפסוק הזכיר הר"ב פסוק זה:
פ"ק דף י' אותה וכו'. (ויקרא ו,יט) הכהן המחטא אותה יאכלנה:
פרק ה משנה ו
איל נזיר. שהוא שלמים והוקש לתודה, כדכתב הר"ב לקמן (ד"ה המורם): בכל מקום. דאינה טעונה לא צפון ולא ירך המזבח, אלא אף בי"א אמה של דריסת ישראל, וכן הוא בתורת כהנים (ב,ב סי' קד) והביאו רש"י פרשת ויקרא פסוק (ב,ב) וקמץ משם מלא קמצו (ע"ע מנחות ו,ב ברש"י ד"ה וקמץ):
בכל מאכל. כדלקמן פ"י מ"ז:
המורם. צריך ליתן טעם למה קרא מורם לחזה ושוק, אחרי שהכתוב אומר (ויקרא י,טו) שוק התרומה וחזה התנופה, (שמות כט,כז) אשר הונף ואשר הורם, וקי"ל (מנחות פ"ה מ"ו וברע"ב) תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד. ונראה כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת שמיני (י,טו), כי בזמן המילואים היה רק החזה למשה ולא השוק שהוא היה לה', אבל לדורות זכו הכהנים גם בנקרא תרומה שהוא השוק, וזהו חידושו. אי נמי י"ל דמצינו שנקרא תרומה סתם מה שניתן לכהן מן הקרבנות, שנאמר (ויקרא ז,יד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה':
תי"ט ד"ה בכל מקום וכו' - ויש לדקדק וכו'. ומזל"ן דלפנים מן הקלעים הוא אפילו עזרת נשים, שהרי הנשים אוכלות גם הן, אבל עזרה סתם היא מעזרת ישראל ולפנים, וכדתנן במדות ריש פ"ה, כל העזרה היתה אורך מאה ושמונים ושבע וכו':
פרק ה משנה ח
תי"ט ד"ה הפסח וכו' - והוא חלוק וכו'. ומשום הכי לא תני אינו נאכל אלא לטהורים ולמולים ולאכליו:
פרק ו משנה א
ונאכלים. אשירים קאי, ולכך תני נאכלים בלשון זכר:
תי"ט סד"ה ששחטן וכו'. והכי משמע מדלקמן פ"ט מ"ד, עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד. ועוד י"ל דגזרו כן דלא ליתו לאנצויי, שכולם ירצו לשחוט על גבי המזבח. א"נ שלא יפגמו אבני המזבח בקרנות הבהמות:
דיעבד וכו'. פי' מדלא תני קדשי קדשים הנשחטים בראש המזבח, דאז הוה כייל דיעבד ולכתחילה:
ד"ה כאילו וכו' - שלם וכו'. התם (נט,א ובתוס' ד"ה וכי) הכי תניא (שמות כ,כא) וזבחת עליו, וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ע"כ. ונראה דהאי דקא מתמה הוא משום דכתיב קרא אחרינא (ויקרא א,יא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, דמיניה משמע דכל צד צפון בעזרה כשר לשחיטה, ואם כן אין לומר דוזבחת עליו יהיה מצוה שישחוט עליו, אלא דמותר לעשותו, ומלת וזבחת דמשמע מצוה קאי אשהיה שלם:
פרק ו משנה ו
תי"ט ד"ה ולא מיצה וכו'. ומסקינן (סו,א) מאי תלמודא אמר רבינא מסתברא דרוב דמים בגופא שכיחי, ע"כ. והוא הוא טעם שכתב הרמב"ם, ולפי הדרך שכתב התי"ט משמע שהטעם הוא משל הרמב"ם:
פרק ז משנה ה
מלק וכו'. בגמרא (סח,ב) מוכח בהדיא דמתני' ה"ג, כל הפסולים שמלקו מליקתן פסולה ואינן מטמאות בבית הבליעה מלק בשמאל וכו', דאמרינן כל הפסולים לאתויי מאי לאו לאתויי שמאל ולילה, שמאל ולילה בהדיא קתני, תני והדר מפרש, ע"כ. הרי בביאור דכל הפסולים קדים ברישא. ובהאי ניחא דהוי ממש כפתיחתא דמכילתין דתני כללא דכל הזבחים שנזבחו תחלה. וה"ג בגמרא במתני' (סח,א), כל הפסולין וכו' והדר מלק בשמאל וכו', ותמהני דלא אשתמיט שום מפרש להזכיר גירסא זו:
שיבש גפה. נראה דלא מבעיא פיסול בגפה דקרא מקפיד (ויקרא א,יז) בכנפיו, אלא אפילו עינא, ולא מבעיא עינא שהוא בראש דעביד בה מיצוי הדם, אלא אפילו רגלה:
כל עד הבליעה. זו היא בבא דרישא (כנ"ל הוכחה מש"ס):
פרק ז משנה ו
תי"ט ד"ה רבי יהודה אומר דיה וכו' - דדיו וכו'. ואפילו (לר"ש)[לר' טרפון] (ב"ק כה,א) אמרינן כאן דיו דהא לא מפריך ק"ו, דשחיטת בהמה טרפה (סט,ב) ילפא טהרתה (ויקרא יא,לט) מוכי ימות מן הבהמה, ושחיטת עוף טרפה ילפא מינה בק"ו, ולכן אמרינן דיו:
אף עוף וכו'. כתב רש"י (סט,ב) וז"ל, דבר שמכשירה, ואפילו מליקת קדשים דאי לשחיטה בק"ו אתיא לן, ע"כ. ובהכי אתי שפיר דבעינן קרא וק"ו, ק"ו לשחיטה, וקרא לשלא נאמר דיו, ורבי יוסי נראה לי דסבר, מלתא דאתא בק"ו טרח וכתב לה קרא, כדאמרינן בכמה דוכתי:
פרק ח משנה א
ובטריפה. בגמרא (עד,ב) מוקי לה כולה אליבא דרבי אליעזר, או באחד נקובת (הושט)[הקוץ] ואחד דרוסת הזאב, דאלת"ה הטרפה באבר אחר יכול להכירה, ועיין בפי"ד מ"ב:
הרע"ב ד"ה כל וכו' - ה"ק וכו'. הכי איתא בגמרא (עא,ב), משום דאי הזבחים הכשרים הם המעורבים בפסולים כדמשמע מפשטא דמתני',
אם כן מאי אפילו אחת ברבוא, דמשמע אחת כשר ברבוא פסולים, והא כל שכן הוא שהרי הרוב פסולים, ומש"ה מפרש ה"ק כדכתב הר"ב, והשתא אחת ברבוא ר"ל פסול אחת ברבוא כשרים, ואתי שפיר אפילו דקתני: תי"ט ד"ה ובמוקצה וכו' - שעבדו וכו'. פי' שעשו בה איזה מעשה לעבודה זרה:
פרק ח משנה ב
הרע"ב ד"ה יקריב וכו'. וירעו עד שיסתאבו ויביא וכו':
ד"ה הכל וכו' - והחטאת וכו'. לא כל חטאת קאמר, דיש כמה וכמה שבאות גם מן הזכרים, אלא החטאת דבהדי אשם נזיר ומצורע קאמר, שהאשמות הם כבשים והחטאות כבשות, כדכתיב בכל אחת מהם בהדיא, וכבשה אחת:
תי"ט ד"ה חוץ וכו'. אם התי"ט דק להבין כוונת דברי הר"ב לא היה צריך לזה, שהרי חטאת דקאמר הר"ב הוא דמצורע ונזיר כדכתיב ביני עמודי. אבל אי קשיא בין לר"ב ובין לתי"ט הא קשיא, דכתיבא שעיר נשיא שהוא תלוי בחטא ושמא לא יבוא לעולם, ולא הזכירו שעירי ראשי חדשים ושעירי הרגלים שהם תדירים. איברא דבגמרא לא הוזכר כי אם שעיר דנשיא, דאמרינן (עה,ב), מאי שנא חטאת ואשם דהאי זכר והאי נקבה חטאת ועולה נמי, ומשני איכא שעיר נשיא, [והאי שיער והאי צמר, ה"ג], פי' דנשיא הוא חטאת וזכר ויכול להתערב עם עולה שהיא זכר, וכי תימא אם כן דנמצא זכר חטאת יתערב זה החטאת עם האשם ששניהם זכרים, לזה אמר והאי שיער הוא השעיר והאי צמר האשם איל הוא ואינם יכולים להתערב. וזהו הטעם שפי' הר"ב שעיר עולת נדבה להתערב עם שעיר נשיא, משום דדוקא הם יכולים להתערב ולא עם האשם, והא קמן דגמרא לא הזכירה כי אם שעיר נשיא. וקשה למה לא אמרה דראשי חדשים ורגלים דרגילים. ונראה לי במ"ש בתורת כהנים (סי' רסז) בקרבן נשיא דכתיב ביה (ויקרא ד,כג) שעיר עזים זכר תמים, ודרשינן שעיר ולא שעירה זכר ולא נקבה, והקשה בעל קרבן אהרן (פרשה ו סי' ז) דתרתי למה לי, ותירץ דאי לא כתב אלא שעיר הו"א דהיינו למצוה וחזר ושנה זכר ולא נקבה לעיכובא, ומש"ה לא הזכיר הגמרא כי אם דשעיר דנשיא בלבד דכתיב ביה זכר לעכב, משא"כ בשאר שעירי ראשי חדשים ורגלים:
פרק ח משנה ג
אשם. יש לדקדק, תודה ושלמים דהוה רבותא טפי לרבנן דאע"ג דשוים במתן דמים ובאוכליהן, מכל מקום אין מביאין קדשים לבית הפסול שממעט זמן אכילת התודה, וכל שכן אשם ושלמים:
פרק ח משנה ד
אברי. משום דשל עולה נקט איברי ולא חתיכות:
למעלן. נראה לי דרבי אליעזר מצריך איזה היכר בפועל, והיינו שיתן הכל למעלה בעליונות המערכה כדרך שנותנים העצים, וזהו דיוק
למעלן. ואפשר שלזה כיון הר"ב באמרו על העצים. ומ"ש ורואה אני, ולא אמר ורואין כמ"ש במשנה ו', היינו משום דאין דבר זה מסור לעין כההיא דדם. ועוד דלאו כו"ע דינא גמירי לדעת טעמו של דבר, אלא תלוי בדין ומחשבה, וכן ההיא דלקמן משנה ט':
פרק ח משנה ה
הרע"ב ד"ה איברים וכו'. ז"ל רש"י בגמרא (עז,ב), אברים של עולות הרבה באיברי עולת בעלת מום, ע"כ. משום דדוקא בעולות הוא דפליגי דסלקי כולהו לגבוה. והא דקאמר באיברי, לשון המשנה הוא, ואיידי דתני לעיל באיברי תניא נמי הכא. אי נמי ה"ק באחד באיברי בעלי מומין, כלישנא דקרא (בראשית מט,כב) בנות צעדה, ורבים כיוצא בו. כן נראה לי לשלא לחלוק הר"ב על רש"י. אבל כד תידוק שפיר רש"י מדויק טפי, משום דהאי דקאמר רבי אליעזר קרב ראש אחד וכו' כרעו של אחד וכו', דמשמע דנתערבו איברים הרבה, ונפקא מינה דאם הכהן הקריב איברים של עולה אחת כולם יתיר רבי אליעזר להקריב כל העולות בזוגי איברין, והכי דייקא טפי מתניתין:
פרק ח משנה ו
בדם. נראה דסרכא דמתני' היא ריש פ"ו דחולין נקט, דחיה זו מי הכניסה לעזרה, ואם הדם יצא נפסל. אי נמי אפשר דמיקרי וטעו, כדתנן שלהי תמורה (פ"ז מ"ד), וכן חיה שנשחטה בעזרה:
הרע"ב ד"ה אם וכו' - דם וכו'. ואין להקשות דאם כן הי"ל לומר מים שנתערב בדם, דהחשש הוא על עירוב הדם ולא על המים, שאין לב קצרה עליהם להזהר בתערובתם כי אם על תערובת הדם, וכן על זה הדרך תפרש בכל תערובות פרק זה, שהחששא היא על הטוב שנתערב
ברע. ועוד י"ל לדהכא, דאי הוה תני שנפל על המים אז היה קשה, אבל כיון שאמר שנתערב, שלא היה הרגע שנשתנה מהיות דם:
פרק ח משנה ז
תי"ט ד"ה נתערב וכו' - גזרינן וכו'. למ"ד (עט,ב) דפליגי בגוזרין, זה לפי' התוס' (ד"ה הכי גרסינן), אבל לפי מסקנת הר"ב, חולין לא שכיחי ותמצית שכיח, ועיין מ"ש לקמן:
ד"ה רבי אליעזר וכו' - קשה וכו'. לא קשיא מידי, שהר"ב מפרש מתני' דלא כרב זביד דאסיק בקושיא וכדכתב התי"ט בסוף דבור זה, אלא הפירוש הוא כדרב פפא דאמר דכו"ע גוזרין, ולכן הקדים בת"ק ואמר דגוזרין דלמא אתי וכו', דוק שלא אמר הר"ב דסבר דגזרינן דאז הו"ל כרב זביד, אלא אמר דגוזרין, פי' כו"ע ס"ל הכי, וחשב ת"ק דרבי אליעזר לא יחלוק כיון דאמר דההיא מודינא נמי דגזרינן, אבל הכא הו"ל כדם חולין דלא שכיחא, וצ"ל ת"ק סבר דשכיח והלכך גזרינן לא רבה אטו רבה, דהוי כבעיניה דרובו ככולו, באופן שהר"ב לא נייד מדרב פפא, וז"ל הש"ס, רב פפא אמר דכולי עלמא גוזרין וכו', ע"כ. ולכן צריך הר"ב לפרש תחילה ענין הגזירה שהוא עיקר טעם של ת"ק, ושיש בו די לפסול אלו הדמים, ולולי סברת רבי אליעזר לא היה צריך להוסיף טעם השכיח:
פרק ח משנה ט
הרע"ב ד"ה ואם לא וכו' - דהא וכו'. יש ליתן טעם למה לא אמר טעם זה על אם לא נמלך דלעיל משנה ז', דהא יכול לומר דהא נתן מן הכשר, דע"כ אייריה דדם התמצית הוא המעט ולא היה צריך למטרח ולמתני הכא. וי"ל דאי הוה אמר ליה לעיל ולא תנייה הכא, הו"א דלעיל לאו טעמא משום טעמא דהכא אלא משום דאיהו גזרה ומש"ה בדיעבד כשר, אבל הכא דאינה גזרה אימא דאפילו בדיעבד פסול:
פרק ח משנה י
תי"ט ד"ה א"ל ר"א לא וכו' - שלזה וכו'. כתבו התוס' (פ,ב ד"ה בל תוסיף) וז"ל, וא"ת איזה בל תוסיף יש ולהוי מתנה שניה (של בכור) בשביל שיריים של בכור ואי עביד עוד שיריים בשביל עולה אין בכך כלום אלא יעשה שיריים של עולה שתי מתנות שהן ארבע וי"ל מתנה ראשונה של עולה ניכרת משתי צדדין וזהו בל תוסיף דמתנה של בכור אינה רק מצד אחד א"נ וכו', ע"כ. ולפי זה י"ל דרבי אליעזר לא ס"ד דרבי יהושע ישיבנו דהרי הוא בבל תוסיף, דס"ל כסברת המקשה דתוס' דאין כאן בל תוסיף, ורבי יהושע ס"ל כתירוץ התוס' דאיכא בל תוסיף, ובזה מיושב דאיך לא ס"ד דרבי אליעזר דרבי יהושע ישיבנו בבל תוסיף, ודוחק לומר דסמך על התשובה שיאמר אח"כ כשהוא בעצמו:
פרק ח משנה יא
תי"ט ד"ה נתן וכו' - ומאי חזית וכו'. שאני הכא דלכפר כתיב כחטאת, ור"ל לכפר פסול הא לשם מים כשר:
פרק ט משנה ב
הרע"ב ד"ה הלן, - בין דם וכו'. תנא בפלוגתא לא איירי, ומשום הכי פי' הר"ב בין לרבן גמליאל ובין לרבי יהושע:
פרק ט משנה ג
תי"ט ד"ה הרובע וכו' - ויש לדקדק וכו'. וליקשי ליה נמי דלא תני זקן וחולה ומזוהם. ונראה דתנא ושייר, דאע"ג דתנא תני אלו ואלו, מצינן למימר תנא ושייר, וכ"כ התוס' (פד,א ד"ה הלן), והביאו בעל הליכות עולם (בש"ג פ"ב ס"ג בכללי הגמרא):
פרק ט משנה ה
ולחם הפנים. אע"ג דלחם הפנים תדיר לא אקדמיה, משום דבפרשת אמור קרא אחרינא בסיפא דפרשה:
הרע"ב ד"ה הצמר וכו' - ורישא וכו'. פי' דמן הצמר ואילך הכל נמשך למ"ש בזמן שהם מחוברים וכו', אבל דבבא דרישא אין בהם דין מחוברים:
פרק ט משנה ו
אברים. והיא גירסא מכוונת, דדוקא באיברים שעשויים להתקשות באש כדכתב הר"ב, משא"כ בדם:
פרק י משנה א
התמידים. בלשון רבים, לכלול תמיד דחול למוסף ראש חדש ודשבת לשל שבת, דלא תימא דשל שבת קודש הוא. ולפי מ"ש התוס' פ"ד דמנחות (מט,ב ד"ה תלמוד) והביאו התי"ט שם מ"ד (ד"ה התמידין), דהכא מיירי דוקא בקדימת הדמים, אבל לקדימת הקטרת האימורים איכא קרא אחריתי דוערך עליה העולה, נראה לי דקדימת הדמים מעכב ולא דשל האמורים, כדתנן התם התמידין אינם מעכבין את המוספין, אבל דשל הדמים חמירא דהיא עיקר הכפרה, וקרא כתיב (במדבר כח,כג) תעשו את אלה, דמשמע לעכב, דאי לא תימא הכי תרי קראי למה לי, ומשום הכי טרח תנא ואייתי קרא הכא ולא התם:
מלבד. לאפוקי נ"א (עי' בשנויי נוסחאות) מלבד עולת החדש, כ"מ: הרע"ב ד"ה כל וכו' - בתדירות וכו'. דאי לא תימא הכי הוא אמינא דעולת הבקר תקדים מפני שמצותה בבקר, קמ"ל דאינה כן אלא מפני שיש לה מעלת התמידות:
פרק י משנה ב
התודה. התודה קודמת לאיל נזיר, שיש בה ארבעה מיני מנחה, הרמב"ם פ"ט ה"ח מהל' תמידין:
הרע"ב ד"ה שהוא מרצה וכו'. ולא סגי בטעמא דארבעה קרנות משום דעולה כליל, תוס' (פט,ב ד"ה דם חטאת):
פרק י משנה ג
הרע"ב ד"ה מפני וכו' - חשיבי וכו'. שמצותן מרובה, שכל הקרבנות באין מהן:
פרק י משנה ד
מנחת חוטא. היא עשירית האיפה שמקריבה העני על טומאת מקדש וקדשיו או שבועת העדות, הרמב"ם (בפירושו):
הרע"ב ד"ה חטאת וכו'. למה"ד לפרקליט שנכנס לרצות ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, פי' רש"י בפרשת ויקרא (ה,ח):
תי"ט סד"ה חטאת וכו'. דכתיב בחינוך הלוים (במדבר ח,יב), ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה וגו'. וא"ת ואמאי לא תנן רבותא חטאת העוף קודמת אפילו לעולת בהמה, וי"ל משום דקרא דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה דכתיב בויקרא (ה,ח), כתיב בשתי תורים, אלא דלשניהם עופות נפקא לן מדכתיב התם (ה,י) ואת השני יעשה עולה, ואייתר לחטאת ראשונה לבנין אב אפילו לחטאת העוף ועולת בהמה שהוא קרבן היולדת:
פרק י משנה ו
הרע"ב ד"ה וחכמים אומרים וכו' - דתדיר וכו'. נראה דטעמא משום דמעלת התדירות נפקא מקרא כדכתב הר"ב ריש פרקין, ושל
המקודש הוא מסברא. ונראה לי דלאו לחיובא קאמר הר"ב אלא כיון דלא איפשיט בענין שהדין הוא שאיזה מהם שירצה יקדים וכדכתב הרמב"ם, מ"מ ס"ל אל הר"ב שהבא להמלך אומר לו הקדם התדיר, ובאמת רובא דרובא של הפשטיות דהוי בעי הגמרא לפשוט הסברא היתה להקדים התדיר: תי"ט ד"ה שלמים וכו' - עולה בהדי וכו'. הא לא קשיא, דאי הכי הוה פשיט בעיין דתדיר ומקודש מקודש קדים, שהרי חכמים סברי דחטאת קודם:
פרק י משנה ז
תי"ט ד"ה רשאין וכו' - נ"ל וכו'. א"נ שיאכל קרבן אחד במטעמים שונים, דלא תימא דאינם רשאים להתנהג בקדשי שמים בדרך הנאות והתענוגים, (ר"ל)[ת"ל] (במדבר יח,ח) למשחה, ומשום הכי מייתי קרא הכא בגמרא (צא,א) ולא בפ"ה מ"ג גבי בכל מאכל:
פרק י משנה ח
תי"ט ד"ה מותר וכו' - ולרווחא דמילתא וכו'. אפריין נמטייה למרן שהאיר עינינו בזה, כי בו הזהירנו שלא נטעה במשנה ג' פ"ו [דמנחות] בראותנו שהיא סתמית, שהרי אינה אלא כרבי שמעון דהכא ואין הלכה כאותו סתם, ומש"ה מייתי גמרא תמן (מנחות עה,א) שתי ברייתות דתרי סתמי פליגי בהן ארבי שמעון, ולא איצטריך ליה לומר דמתניתין כרבי שמעון דפשוט הוא מהכא. ובהכי יצדק הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות פי"ג ה"ט, שפוסק כהנהו תרי סתמי דמושח וחוזר ומושח עד שיכלה, והכסף משנה תמה עליו דאיך שבק סתמא דמתניתין ופסק כברייתא השנוייה במחלוקת. ואישמיטתיה הא דהכא, דכיון דמתני' דהתם היא רבי שמעון דהכא לא קי"ל כוותיה. ובהכי דייקי דברי רש"י ז"ל, דאדברי ת"ק דברייתא דאמר תמן דסברי דמושח עד שיכלה כתב רש"י (ד"ה מושח את הרקיק), פליגא אמתני', דקשה פשיטא, אלא כלומר טעמא משום דתרווייהו פליגי אמתני', וכוותייהו קי"ל. ובר מן דין הר"ב הוכרח לכתוב כמה שגם רש"י כתבו, להודיע מהות וכמות השמן המתחלק, ועל זה כתבו ואמר רבי שמעון, פי' במקום שהוא תמצאנו, ולבסומי דהתי"ט רווחא לא אשכחנא:
פרק יא משנה א
(ויקרא ו,יט) במקום קדוש תאכל. פי' ותאכל יתירה היא, דליסגי דלכתוב הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש, וז"ש הר"ב ובההוא עניינא כתיב, פי' בעניינא דאכילה, ואם כן סד"א דקרא קפיד דוקא אנאכלות, ומינה דאף העוף במשמע, קמ"ל תורת, לרבות דוקא הנאכלת החיצונה והפנימית. ובהא רמיז דנמעט עוף, דאי לא תימא הכי ליתני כל החטאות טעונות כיבוס ולא ליכפל ולמיתני אחד הנאכלת וכו'. ובמאי דכתיבנא ניחא, דמייתי קרא דבמקום קדוש, ודוק. וגם הוצרך להביא פסוק תורת החטאת, לאפוקי מתאכל. ומסתברא דעדיף ריבויא דתורת, שהוא ככל התורה הנאמרה בנאכלת צפון וכלי וקרן וכו', כדמייתי התי"ט בסמוך: