אור ברסלב
קול הרמז קדשים ערכין › פרק ה משנה ב

קול הרמז קדשים· רבי משה זכות

ערכין · פרק ה משנה ב

פרק ה משנה א

הרע"ב ד"ה וכמה וכו' - לא נקטעה ידו וכו'. ומשום הכי דייק תנא, דבפרק החובל דמיירי שנקטעה ידו תנן כמה היה יפה ור"ל היה מקודם, והכא תני כמה הוא שוה בלא יד אפילו דהוא הוא בשלימותו בלא פגם אלא שאין לו זכות ביד. וגם שם שונה יפה דהיינו בבריאות הגוף, וכאן אומר שוה ור"ל דנתליה באומד השווה, אומדים שאם היה נמכר כולו היה שוה חמשים וכשידו מוכתבת לרבו שוה ארבעים ונמצא שיתן עשרה שקלים להקדש:

תי"ט ד"ה יתנו וכו' - וקשה וכו'. קשה לי מאד על קושייתו, דלפי סברתו אין שום מציאות להעמדה והערכה אלא במך לבד, ואם כן יקשה

במה דאמרינן (כ,א) הכא במאי עסקינן כשעמד בדין, דאיך נדחקה הגמרא לאוקומי מתניתין באוקמתא פרטית דעסקינן דוקא במך כי שאר הנערכים אין לזה צורך כלל לעמוד בדין לפי התי"ט, וכמו כן לדברי התי"ט צריכים לפרש משנה דהגוסס דבפרק קמא משנה ג' בעני בלבד דמטינן בה משום דכתיב והעמיד והעריכו דמיירי במך, אלא ודאי דכולהו צריכי עמידה בדין. ויש לדקדק כן מהגמרא דאחר דמוקי כל המשנה בעמד בדין מחלק בין ערכי עלי ובין דמי עלי, ואומר דמי עלי מחוסר אומדנא ערכי עלי לא מחוסר ולא כלום, ופי' רש"י מחוסר אומדנא, שחייבוהו לשלם ולא הספיקו לאומדו עד שמת. דוק דלא קאמר שעמד בדין ולא הספיקו וכו' אלא שחייבוהו, דמוכח שצריך שיחייבוהו בית דין אף על פי שהכל יודעים שמי שנודר צריך לשלם, ודוגמתו בערכי עלי דזיל קרי בי רב כמה חייב לפי שניו מכל מקום גזרת הכתוב הוא שצריך הכהן לחייבו, למה הדבר דומה לטומאת נגעים שגזרת הכתוב שהטומאה והטהרה ביד כהן אפילו שוטה, שחכם ישראל רואה את הנגע ואומר לכהן אמור טמא או טהור שאין הנגע טמא עד בוא גזרת הכהן, הכי נמי אינו חייב עד שיעמוד לפני הכהן וכמו שכתבו הרמב"ם והר"ב. ושוב מצאתי בתורת כהנים פרשת בחוקותי (פרשה ג הלכה טו) וז"ל, יעריכנו הכהן בניין אב לכל הנערכים שיהו בכהן, ע"כ. ופסוק זה הוא סוף פסוק (כז,ח) דואם מך הוא מערכך והעמידו וגו', והרי שהוא בנין אב לכל הערכים בין עניים בין עשירים שצריכים לעמוד בדין לפני הכהן, וסבירא להו להרמב"ם והר"ב דגזרת הכתוב היא כוללת לכל הערכים כפשט דברי תורת כהנים, דהכי גרסינן בילקוט (רמז תרעו ד"ה ואם מך) לכל הערכים:

לעמוד על זה וכו'. גם לחם משנה ובברכת הזבח (לד"כ ע"א) תמהו על הכסף משנה ז"ל. ולי נראה לומר דבגמרא (כ,א) אמרינן אמשנה דמת הנודר והנידר מאי ניהו שעמד בדין היינו הך, פי' היינו מתניתין דהאומר ערכי עלי ואמאי הדר הא למתנייה, ומשני סיפא איצטריכא ליה וכו'. וסבירא ליה להכסף משנה ליישב להרמב"ם, דאין ספק דלהראב"ד אוקמתא דעמד בדין דחוקה מאד, דכיון דלא צריך לעמוד בדין דבלאו הכי חייב, אם כן צריך לומר דעמד בדין ר"ל דאקרי הכי דעמד גם שלא היה צריך לעמוד, ומוקמינן לה הכי כי היכי דלא נידוק לחייב היורשין, ואם כן ודאי אוקמתא דחוקה היא מאד, ואין סברת שיחזור התנא לשנותה במשנה ד' משום סיפא, אבל אי האי דעמד בדין הוא דין גמור כסברת הרמב"ם, אורחא דתלמודא הוא רישא אגב סיפא כיון דלא צריכים לאוקמא במילתא דלא צריכא, אלא דעל כרחך הכי הוא דעסקינן בעמד בדין, בדין התורה ודוק:

ד"ה שאין וכו' - נראה לי וכו'. איני טועם טעם זה, דהכא לא שיימינן גוף המת כמה היה יפה בחייו וכמה יפה עכשיו אלא כמה היה בשעת הנדר. אבל הטעם כדפי' רש"י (במתני') דמחוסר אומדנא שלא נדר אלא מה שישימוהו בית דין וכו', וכיון שלא שמוהו ומת אין הנדר חל על ממונו שאין דמים למתים כי לא במותו יקח הכל:

ד"ה ערך וכו' - מאיזה וכו'. ולי נראה לומר כדברי רז"ל סוף ויקרא רבא (לז,ב) וז"ל, (שמות ב,יב) וירא בסבלותם, מה ראה ראה משוי איש על אשה ומשוי גדול על קטן ומשוי בחור על זקן וישב להם סבלותם וכו' אמר לו הקב"ה אתה ישבת לבני סבלותם חייך שאתה עתיד ליישב ולפרש לבני נדריהם בין איש לאשה בין גדול לקטן ובין בחור לזקן הה"ד איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה', ע"כ. וקשה וכי כל שאר המצות לא אמרן משה רבינו ע"ה ומי הוא שצונו כולן אלא הוא. אבל נראה שבאו לתת טעם לכפל הכפי"ן ואמרו שהן לגבי משה רבינו ע"ה שה' היה מדבר לו ואומר ערכך להזכיר שבחו וזכותו במה שגמל טוב לישראל:

תוכן העניינים

קול הרמז קדשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה