קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
נגעים · פרק ו משנה ז
תי"ט ד"ה שאינן וכו' - וי"ל מפני וכו'. בפרק קמא דקדושין (כה,א) גבי איברים דעבד כנעני כתב הר"ן וז"ל, והאי דנקט הכא משום מחיה טפי מאינך משום דשיעורו מרובה משאר נגעים דבעינן כגריס נגע וכעדשה מחיה סמוך לו והני עשרים וארבעה ראשי איברים מקומן משופע ואין שעורה של מחיה נראה בהן כאחת, ע"כ. ולא הבנתי דבריו שהרי עיקר טומאת המחיה הוא דוקא כשהיה בתוך הבהרת וכדתנן בפרק קמא (מ"ג) דהיינו מבוצרת (פ"א מ"ה), אבל סמוך לו היינו מן הצד והוא טהור כנזכר לעיל בפרק קמא, אין שיעור המחיה מרובה מהבהרת שהרי כל כוללות הנגע עם המחיה הוא גריס. ומיהו לעיל פרק ד' משנה ו' משכחת שיהיו עשר עדשות בין הכל, אבל מלת דבעינן דכתב הר"ן משמע דכללא כייל. ולי נראה ליישב שידוע ששני סימנין מטמאין בתחלה, מחיה ושער, כדתנן לעיל פרק קמא משנה ג'. ואיתא בתורת כהנים (פרק ט) פסוק (ויקרא יג,יד) וביום הראות בו בשר חי יטמא, הרי זה בא ללמד על ראשי איברים שנתגלו שיהיו טמאין. והביא הרא"ם (ויקרא שם) משם רבוותא דהכי פירושו, שאם פרחה בכולו שידוע שהוא טהור אם חזרה מחיה לבדה בראשי איברים טמא, וזהו דתנן אין מטמאין משום מחיה, שדינה לטמא בתחלה וכשהיא תוך בהרת ובראשי איברים טהורה מפני השיפוע, ואף על פי כן יש מחיה שאין טמאה כשנתגלתה בראשי איברים אחר שכסתה הצרעת שאז אינה טמאה מפני שהיא סימן לטומאה כדבעלמא אלא משום דכתיב וביום הראות בו. ונראה שדברי בכלל דברי הראב"ד (פ"ג ה"ח). וגם כעין זה יתיישב לפי' רש"י בחומש בפסוק וביום הראות וז"ל, וביום וגו' אם צמחה בו מחיה הרי כבר פי' שהמחיה סימן טומאה אלא וכו' וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו על ידי שומן כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה למדנו הכתוב שתטמא, ע"כ. ואיכא למידק מאי קאמר ונראית בו המחיה, הוה ליה למימר ונראה הנגע, דמאי יועיל שתראה המחיה אם הבהרת שופעת אילך ואילך. אבל אקדים מה שכתב בעל קרבן אהרן פ"ט (ססי' א) להציל את רש"י מקושיית הרא"ם, ואמר שלא למד רש"י מאותה ברייתא כדסבר הרא"ם אלא מתוספתא (פ"ב מ"ה) ז"ל, עשרים וארבעה ראשי איברים באדם אינם מטמאין משום מחיה ואם היה מקומן יושב כגריס הרי כאילו מטמאין בנגעים, ע"כ, ע"ע. אלא שגם קרבן אהרן לא דק שאם כן הוה ליה לרש"י לומר ונראה בו הנגע ולמה אמר המחיה. גם בברייתא יש לדייק דפתח במחיה וסיים בנגעים. ונראה לי דברייתא זו סיוע למה שכתב הכסף משנה ליישוב הרמב"ם, כדכתב התי"ט שהמחיה חולקת וכו', והיינו דוקא מה שכתב הרמב"ם בראש אותו הדין (פ"ג ה"ח) ז"ל, והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע וכו'. דוק שאמר שהמחיה בראש האבר שאז היא חולקת הא אם לא היתה אלא יותר למטה היא יכולה להיות סימן טומאה מפני שיכול העין לשלוט בכולו ואין המחיה מעכבת. וזהו ממש דיוק הברייתא, עשרים וארבעה ראשי איברים אינם מטמאין בנגעים משום מחיה, שחולקת כאמור, ואם היה מקומן יושב כגריס, שהבשר רחב והמחיה נראית כולה שאינה בראש האבר, הרי אלו מטמאין בנגעים. וזו היא גם כן סברת רש"י, וסמיך לה אקרא דוביום הראות בו בשר חי, פי' שנראית כל המחיה. וזה שאמר שם רש"י וחזר ראש האבר ונתגלה שיפועו על ידי שומן ונעשה רחב ונראית בו המחיה, פי' שזה אפשר להיות שירחב כל כך ראש האבר עד שתראה המחיה: