קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
מנחות · פרק יב משנה ג
עמה. זאת המלה ל"ג לה בגמרא (קג,א), ועל כרחך לומר כך דהא אמרינן התם (קג,ב), לא שנו אלא דאמר מנחה, פי' דאיכא למימר דלמנחה מעליא איכוין, אבל לא אמר מנחה לא, ומותבינן מדתנן, קמח יביא סולת, ומשנינן דאמר מנחה, והדר מותבינן בלא שמן ולבונה וכו'. ואי הוה גרסינן עמה איך ס"ד של המקשה שלא אמר שם מנחה, דאם כן האי עמה עם מי היא, ודוק. ותימה שלא העיר התי"ט בזה, שהרי בין במהדורא קמא ובין בבתרא דידיה תנן עמה:
הרע"ב ד"ה הרי כו' - וכגון וכו'. שהיה מגלה דעתו שהיא להביא תשורה ומנחה שתקובל לו לרצון, אבל אמר לא הייתי נודר נראה שלא כיון אלא לשעורים:
תי"ט ד"ה הרי וכו' - וכגון וכו'. היא אוקמתא דגמרא (קג,א) כי היכי דתיתי מתני' כבית הלל דסברי דהריני נזיר מן הגרוגרות אינו נזיר, ולא אמרינן תפוס לשון ראשון דהיינו הריני נזיר, ולהכי יהבי תוס' (קב,ב ד"ה הא מני) טעמא לחלק, דהכא שייכא מנחת שעורין בעומר ובקנאות, ובהכי ניחא לי מאי דתני תנא תלתא בבי, שעורין, וקמח, בלא שמן ולבונה, דתלתייהו הוו במנחת קנאות, אבל אם בלי מלח או בלי כלי וכיוצא דלית כוותייהו פטור, וחצי עשרון משכח ליה בחביתי כהן גדול: