קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
מנחות · פרק יב משנה א
המנחות. בפ"ו ה"ד מהל' אסורי מזבח כתב הרמב"ם, הסולת והיין והשמן וכו', משום דהלכה כרבי טרפון דמתנדבים שמן כנזכר [בסוף
פרקין] ובסוף פ"י דזבחים, אבל תנא דידן בפלוגתא לא מיירי:
פדיון. ועושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן במזבח, הרמב"ם פ"ו דהל' אסורי מזבח ה"ה:
הרע"ב ד"ה עד וכו' - ודוקא וכו'. כתב כן משום דאיכא מחלוקת (קא,א), דמ"ד דאפילו טהורים נמי נפדין, משום דהוו קדושת דמים, והר"ב פסק כמ"ד דוקא נטמאו, וכן פסק הרמב"ם פ"ו דהלכות איסורי מזבח ה"ה: תי"ט ד"ה שלא וכו' - ותמהני וכו' קדושת וכו'. לא הבנתי כונתו, שהרי נמי עופות תנן, שאינם מכשירים אלא קרבן גמור. וגם לא ידעתי למה לא כתב לנו היכן אמרינן דמכשירים אינן קדושת הגוף:
שכל וכו'. ואין להקשות דאם כן ליערבינהו הני דסיפא בהדי הנהו דרישא, דבהנהו אית קדושת כלי:
הכסף משנה וכו'. ולי נראה דמקומו הוא בתורת כהנים (פר' בחוקותי סי' עח), דתני סתמא (ויקרא כז,יא) טמאה, לרבות את המתה. יכול אפילו אמר הרי זה הקדש ומתה תפדה ת"ל והעמיד והעריך, את שיש לו העמדה יש לו הערכה ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה, ע"כ. ומשם נראה שהוא כלל גדול. ונקט מיהא שאינה דרשה שדורש הרמב"ם מדידיה. ומה שתמה התי"ט אמאי לא נקט הרמב"ם טעמא דמתני', מבואר הוא כמ"ש הר"ב בכאן, דטעמא דמתני' הוא לאפוקי עופות וכו' דקדשי קדושת הגוף, ואפילו הכי אם נטמא לא מפרקי. והשתא אתי שפיר, חדא דלא ערבינהו תנא להני דסיפא עם הנהו דרישא, משום דהני קדושת דמים והני קדושת הגוף, ותו דמש"ה איכפל תנא למתני טעמא במתני' לאשמועינן כדכתב הר"ב על אלו הארבע, אבל הרמב"ם שהזכיר כל השבע יחד כתב טעם הכולל דתורת כהנים: