קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
מנחות · פרק י משנה ה
יוצאין. מכאן נראה לי לדקדק שכמו שהיה נקצר בקיבוץ עם רב כך היה קרב בקהל גדול, והיינו דיוקא דיוצאין. וגם מלת מוצאין אתי
שפיר לרבי מאיר דס"ל דבלא רצון חכמים היו עושים. ומכל מקום יש להקשות דמה ראו לעשות שלא ברצון חכמים, וי"ל שהם ידעו דטעמא דמילתא משום שמא יאכל [מן החדש], וא"כ כיון שהם היו יודעים שעושים בלתי רצונם זה היה מזכיר להם שלא יאכלו ממנו:
הנף. נקרא יום הנף ע"ש הפסוק (ויקרא כג,יב) ביום הניפכם את העומר: מפני. יש לדקדק למה לא נתן טעם זה מיד לעיל כשאמר והרחוקים מותרים מחצות. וי"ל דאיכא בגמרא (סח,ב) מ"ד (שם כג,יד) עד עצם היום ולא עד בכלל, ומשום הכי עד הביאכם הוא למצוה, ואם כן למעלה לא יש קושיא, מ"מ מותרים הרחוקים כיון דמן התורה מהאיר היום מותר, אבל השתא דרבי יהודה מפרש עד עצם עד ועד בכלל, א"כ בזמן המקדש צריך להמתין עד שיקרב העומר, א"כ למה החמירו על הרחוקים לאסרו עליהם כל היום, ותירץ שהן יודעים וכו', פי' לא משום טעם חזקה דבית דין זריזין, אלא שבודאי הם מקריבים קודם חצות כדי שלא יבואו הרחוקים לידי איסור: