קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
מנחות · פרק ט משנה ה
לתוכה. כתב הרמב"ם (בפירושו) וז"ל, וענין גודשה לתוכה שנותנין לתוך אותו עשרון בחזקה כשהוא מחוק כשיעור שמחזיק העשרון האחד
כשהוא גדוש, ע"כ:
בירוציהן. ז"ל הרמב"ם פ"ב ה"י מהל' מעשה הקרבנות, מה היו עושין בבירוצין אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו
בלינה ואם לאו מקיצין בהן המזבח, ע"כ:
נעקר. ה"ג בגמרא (צ,א) ופי' רש"י וז"ל, אלא שהלח נעקר, שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו וכו'. ובירוצין של יבש אינו נעקר, מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הן חול, ע"כ. וגם הרמב"ם פי' כן וז"ל, שבשעה שמודדים דבר הניגר יפוץ ויוצא מן המדה מה שכבר היה בתוכה ונתקדש. ואע"ג דבפירושו כתוב נעכר בכ', ודאי ט"ס הוא וצ"ל נעקר, וזה לפי פירושו. וכן משמע מלשון הגמרא (שם) דאמרינן, וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך קא מכוין וכו'. ובודאי דאי גרסינן נעכר שר"ל מתערב ונבלל כדכתב הר"ב, לא אתי שפיר לישנא דגמרא, דאין הקושיא על הערבוביא אלא על מה שיוצא ממנו, והיינו נעקר:
תי"ט ד"ה כל וכו' - היא וכו'. לפי זה הויא לה מחלוקת ואחר כך סתם, ונראה דהלכה כרבי מאיר, אבל הרמב"ם פסק בפ"א הי"ט מהלכות
כלי המקדש דלא כוותיה:
ד"ה בירוציהם, - עיין בשם הערוך וכו'. גם רש"י (צ,א במתני') פי' כערוך, מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוצין, ע"כ. והכי מסתברא, דלפי' הר"ב הו"ל למימר גדשן, אלא דגידש הוא בעודו עדיין בכלי, אבל בירוצין הוא אחר שנפלו ממנו: