קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
מנחות · פרק ז משנה ב
ומכולן. לא תני ומהם אלא ומכולן, לרמוז למאי דתניא בברייתא (עז,ב ופי' רש"י כת"י), שצריכין להיות יחד בכלי אחד, והיינו ומכולן. ולא ידעתי למה פי' הר"ב על מכולן מארבע מינים שבתודה ולא גם כן משני מינים שבנזיר, וכמ"ש הרמב"ם בהדיא (בפירושו], מכל מין שבתודה והנזיר, וכן כתב בפ"ח ה"א מהל' נזירות, ובהכי אתי שפיר דתנן ומכולן בתר נזירות. ולפי הר"ב אמאי לא תנייה גבי תודה, ואין לומר דקרא קשיתיה לר"ב דאיירי בתודה, דהא במלת שלמיו אתרבי נזיר כדלעיל. אחר כתבי כל זה מצאתי שבגמרא יש משנה בפני עצמה שמתחלת אחר משנה א' (עז,ב), מכולן היה נוטל וכו' עד הסוף, ואחר כך (עח,א) הוקבעה משנת המילואים והנזירות, ולפי זה צדק הר"ב בפירושו דלא קאי אלא אתודה, אבל הרמב"ם פירשו לפי סדר המשנה שלפנינו, והדין דין אמת:
אחד. וא"ת והא אצטריך לגופיה לומר שיקח אחד מכל מין, וי"ל דזה למדנו מגזירה שוה דתרומת מעשר כדכתב הר"ב לעיל, ואייתר ליה אחד:
תי"ט ד"ה ורבוכה וכו' - אלא וכו'. ונראה שבזה ליכא לאקשויי אמילואים מאי דהוה הוה, דנפקא מינה למסבר קרא, דלא נימא (ויקרא ח,כו) חלת לחם שמן, (רש"י עח,א ד"ה אנתא) שמן קרוש ועגול, וכד"א חלת דבש: