קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
מנחות · פרק ד משנה ד
התמידין. וא"ת למה לא הקדים התנא לשנות זו דהתמידין מכל הקרבנות. וי"ל דבמאי דמפרש דהאי עיכובא לאו דוקא ככל דלעיל אלא
לענין קדימה תנן, ומש"ה תני תנא כל דמעכבי ממש:
כבש. הא דלא קתני לא הקריבו תמיד בבקר, נראה משום דאיכא למיטעי בתר הכי במאי דתנן יקריבו בין הערבים, דהו"א דיקריבו תמיד כולו שנאמר בין הערבים לקיים תמיד כל מאי דאפשר, דאע"ג דלא להוי תמיד כסדרו מ"מ תמיד ליקרו בערך הימים, משום הכי תני כבש לאשמועינן דאחד יקריבו בין הערבים, וכדכתב התי"ט לקמן ד"ה אמר רבי שמעון: תי"ט ד"ה לא וכו' - מחנכין וכו'. דחינוך מאן דכר שמיה:
ד"ה אמר רבי שמעון וכו' - ואע"ג וכו'. הרב בעל ברכת הזבח (לד"נ ע"א) כתב, דדברי התי"ט הם לתינוקות של בית רבן, ובאמת הדין עמו, דמה לי שלא נתחבר ספרי על שמות וכו'. באמת הקושיה עצומה דאטו מחבר ספרי לא ראה פסוקי פרשת תצוה ששקולים הם לשל פרשת פנחס. ותירץ הרב הנ"ל ז"ל, דואת הכבש השני דפרשת תצוה קמ"ל דאף השני טעון מנחות ונסכים כמ"ש כמנחת הבקר וכנסכה, ואחר שגילה זה בפרשת תצוה לא הוצרך לחזור ולצוותו בפרשת פנחס, דמהיכי תיתי לחלוק ביניהם, וגם דבפרשת תצוה סיים עולת תמיד לדורותיכם, וא"כ פסוק דואת הכבש השני דפנחס מיותר לדרשא שלנו דאחר שנתחנך מזבח יקריבו דשל בין הערבים, מ"מ זו היא כוונת דבריו ונכונים הם. ונראה לי עוד סיוע לתירוצו דכתיב בפרשת פנחס עולת תמיד העשויה בהר סיני, ופי' רש"י בחומש, כאותן שנעשו בימי המילואים, והרי דקפיד קרא שתהיה שוה למילואים ולא היה צריך פסוק ואת הכבש השני. ואפשר לדרוש בזה מ"ש בפנחס דכתיב אחד, ובתצוה כתיב האחד, לרמוז דגם שחסר בבקר, לא יחסר השני, ודוק:
ד"ה אבל וכו' - אותן וכו'. והכי דייק תנא, ולא הקריבו וכו' לא יקריבו וכו', שהיה די שיאמר אבל אם היו מזידים לא יקריבו:
ד"ה לא וכו' - ולא דקדקו וכו'. ז"ל התוס' (נ,א) ד"ה דלא שכיחא ומעתרא, עיקר הטעם משום דלא שכיחא דבפ"ב דיומא (כו,א) מוכח מקרא
דכתיב (דברים לג,י) וכליל על מזבחך, ברך ה' חילו, דעולה נמי מעתרא, ע"כ. וכונתם שמלשון הגמרא משמע דשני טעמים הם, אחד דלא שכיחא, והשני דאע"ג דשכיחא מעתרא, ולזה אמר תוס' דאינה כן, שהרי ביומא אמרינן שהקטורת מעשרת דכתיב, ישימו קטורה וגו' ברך וגו', ופרכינן והכתיב נמי עולה, ומשני הא שכיחא והא לא שכיחא, ומשמע ומשום דלא שכיחא מעתרא, ואי לא הוה טעמא דלא שכיחא אף העולה הוה מעתרא כדמשמע מן הכתוב, ודוק. ומצאתי בספר ברכת הזבח דהולך כמעט בדרך זה אבל אינו כדרכי ממש, ולפי זה מאי דאמרינן דלא שכיחא ומעתרא, פי' ומשום הכי מעתרא: