אור ברסלב
קול הרמז קדשים מנחות › פרק ד משנה ג

קול הרמז קדשים· רבי משה זכות

מנחות · פרק ד משנה ג

פרק ד משנה ב

הלכה. כתבו תוס' (מה,ב ד"ה הלכה), תימה הילכתא למשיחא, וביומא די"ג [ע"א בתוס' ד"ה הלכה כתב בשם ר"ח כהן] דלא פרכינן הכי אלא היכא דאיכא תרתי הלכתא למשיחא ועבירה כגון ההיא דפרק ארבע מיתות דפריך הכי גבי בת כהן שזינתה, איזו מיתה חייבת דהוה דבר דלא שכיח ולמשיחא. ועוד יש תירוצים עיין ביבין שמועה כלל ש"א ש"ב ש"ג: כהנים. כתב רש"י (מה,ב ד"ה והאמור), שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם:

הרע"ב סד"ה קרבו וכו' - אלא המן. כן כתב הרמב"ם (בפירושו). אבל קשה שהרי היה אפשר להם ללכת לאיזה יישוב לקחתו, וכמ"ש תרגום שיר השירים בפסוק (א,יד) אשכול הכופר, שהיו הולכים לכרמי עין גדי ליקח היין לנסכים. ונראה לי שהענין הוא דאין שתי הלחם באים כי אם מהארץ כדלקמן ריש פ"ח, ואח"כ מצאתיו ברש"י (מה,ב במתני') ושמחתי שכוונתי, וגם התוס' (ד"ה קרבו) האריכו בזה:

תי"ט ד"ה הלחם וכו' - מפרשים בגמרא וכו'. וא"ת כיון דפליגי (מה,ב) בפירוש הפסוק (ויקרא כג,כ קדש יהיו) אם כן מה צורך לטעמא דרבי שמעון בן ננס או לשל רבי שמעון. ומצאתי בתורת כהנים (סי' קעד), אמר רבי עקיבא הדבר שקול מי מכריע אמר לו בן ננס אני אכריע שכן מצינו במדבר וכו'. ופי' אמר רבי עקיבא הדבר שקול ששני הפירושים שקולים וצריך הכרע, ולזה הוסיף רבי שמעון בן ננס בהכרע מטעם הסברא. ובזה יש עוד טעם למ"ש [הר"ב] דהלכה כרבי שמעון, ולא כרבי עקיבא, שהרי רבי עקיבא גופיה אמר שלא היה לו הכרע לפירושו, ורבי שמעון בן ננס הביאו ראיה לשלו, ממילא משמע דרבי עקיבא הודה לדבריו:

ד"ה אמר רבי שמעון וכו' - ראיה גדולה וכו'. עיין מה שכתבתי שם (פ"ו מ"ב):

תוכן העניינים

קול הרמז קדשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה