קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק ט משנה ד
עור. ז"ל הרמב"ם פרק א' הי"א דהל' אבות הטומאה, במה דברים אמורים שפלטתו חיה (פי' חיה שבלעה ושבה) אבל פלטתו סכין אם היה מרודד בטל אגב העור, ע"כ. ומרודד ר"ל דק וקלוש וארוך ורחב, דאף על גב דיצטרף לכזית בטל דלא טרח איניש לצרפו, אבל פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל, כך פי' רש"י (קכד,ב):
בציב. הרמב"ם פירש חוט דק שנתפשט מהעור. וז"ל בפרק א' הי"א דהל' אבות הטומאה, עור שיש עליו כזית נבלה הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערו שכנגדו מאחורי העור נטמא מפני שהעור ושערו שומר לבשר, ע"כ. ופירוש זה ניחא לי טובא משום דהוי רבותא טפי בחוט המתפשט מן העור מתלתול היוצא מן הבשר עצמו. ועוד דלהרמב"ם הוה ליה בין הציב ובין הבשר מטעמא דשומר. ועוד דמלת ממנו פשיט טפי דקאי אעור ממאי דיהא קאי אבשר כפירוש הר"ב, דלפירושו הוה ליה למימר כזית בשר שהוא על העור או בעור וכו' דאז הוה קאי ממנו אבשר, ודוק:
תי"ט ד"ה שתחבן וכו' - בלא וכו'. שני דברים קמ"ל, דאפילו בלא תחובים ואפילו בנגיעה. ומעיקרא הרגישו התוס' (קכד,א ד"ה שהם), דקשה דיוקא אדיוקא, דמתניתין שתחבן נראה דדוקא תחובין אבל לא תחבן טהור, והדר תני מפני שהעור מבטלן משמע הא כל שאינו בטל בעור טמא ואפילו אינם תחובים. לכך פירש דהוא הדין בלא תחובים, ואחר כך מכריחים דבריהם דאי לא תימא הכי אפילו במשא לא ליטמו:
כה"ג וכו'. פי' הגם שחולק בחיבור העור מודה בחיבור הקיסם, ומשום דרבי ישמעאל אמר במשא אף רבי עקיבא הודה לו בו, אבל אין הכי נמי דהוא הדין בנגיעה. ואתי שפיר לדבריהם מאי דאיכפל תנא למכתב טעמא דרבי עקיבא מאי דאיהו לא קאמר, אלא לאשמועינן דדוקא מבוטל בעור ולא באופן אחר כגון שאינם תחובים:
דהכי וכו'. וכיון דתנן לה בהדיא ליכא לדיוקי מסיפא, אלא רישא דוקא וסיפא לאו דוקא. ונראה לי דטעמא דרבי עקיבא אינו כדכתב הר"ב מטעמא דסיפא, אלא משום דכל שאינו בכלל מגע וכו', ומשום הכי לא תני ורבי עקיבא מטהר, אלא לא במגע ולא במשא, כלומר כיון שאינו במגע אינו במשא. והאי דקתני טעמא דהעור מבטלו, היינו לאשמועינן מה שכתב הכסף משנה (פ"א הי"ב), דהא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא לא אמרינן אלא בחבור טבעי כדכתב התי"ט, וזה שאמר דדוקא בעור הוא דמתבטל ממגע וממשא. והשתא ניחא מאי דקשה על פירוש הר"ב דאמאי לא קתני ורבי עקיבא מטהר מפני שהעור מבטלו, ולדידי אתי שפיר דרבי עקיבא לא מטי בה מהאי טעמא אלא דכל שאינו במגע, ואח"כ מצאתיו להרמב"ם פרק א' הי"ב דהל' אבות הטומאה ושמחתי: