קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק ו משנה ד
חיות. הא דלא ערבינהו בכיסוי אחד לכולן, משום דאורייתא חלקתן חיה או עוף:
רבי יהודה אומר שחט חיה וכו'. הא דלא אמר רבי יהודה אומר
כיסוי לכל אחד ואחד, משום דהוה משמע דישחוט אם ירצה החיה
והעוף, ואחר כך יכסה כל אחד לבדו, ולא נכון לעשות כן אלא לגמור כל שתי מצות דחיה ואחר כך שתים של העוף. אי נמי דחייש רבי יהודה שהרואה שלא כסה החיה קודם שחיטת העוף יטעה ויחשוב דסגי בחד כיסוי לכל. אי נמי דס"ל לרבי יהודה דצריך לגמור מצוה ראשונה ואחר כך יתחיל בשניה, כ"כ הר"ן בשם הרמב"ן:
וראהו אחר חייב. וכיון שחייב זכה במצוה ואינו חייב ליתן לו עשרה זהובים, הא אם רצה הוא לזכות וקדמו אחר יתן לו עשרה זהובים: תי"ט ד"ה שחט וכו' - ויראה לי וכו'. איצטריך דחיה ועוף שם הסוג, אבל שור וחמור שם המין דוקא, והא קמ"ל תנא דחיה אפילו אחת, דלא תימא דוקא הרבה חייב לכסות אבל חדא לא, ומשום הכי נקט בסיפא חיה ועוף בלשון יחיד:
ד"ה כסהו ונתגלה וכו'. לא תירץ הקושיא ההיא, דאי להרמב"ם דמטי בה משום שהוא מקור, מאי קשיא ליה בתחילה מאי שנא מהשבת
אבידה, שנא ושנא דהכא לא כתיב בלשון מקור כדהתם. ועוד מ"ש דהו"ל למימר כסה הסמך בחולם, לא נהיר דאם כן הכי הו"ל למימר ושפך את דמו כסה בעפר, וה"מ שמיד ברגע שפוך דמו יכסהו. וגם למה טרח כולי האי בחולם בס', גם כסה בצירי הוא מקור, מ"מ אם ענה תענה, וגם יוכל לומר כסות, ועיין מ"ש שם בכסף משנה הנזכר: