קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק ד משנה ה
הרע"ב ד"ה ומוציא וכו' - לא גרע וכו'. לא ידעתי למה ידמהו לדם האיברים, דאם כן היה די במליחה לבד, ומתני' תנן קורעו ומוציא את דמו, והכי הו"ל למימר לא גרע מדם התמצית, וכל שכן למאי דכתב הר"ן, שמדברי הר"ן והרמב"ם נראה דחמיר אפילו מדם התמצית, ודס"ל שחייבים כרת על דם שליל כלב, וי"ל במ"ש הרא"ש (סי' ה), שהטעם שדמו אסור הוא לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשוב כדם האיברים של הבהמה עצמה, ע"כ. והר"ב ס"ל להכי:
ד"ה טעון שחיטה וכו'. והשתא ניחא דיש חילוק בין חכמים לרבי שמעון שזורי:
תי"ט ד"ה קרעה וכו' - שחיטה וכו'. האי בורכא היא, דנימא ליה הבא לי אסיפה לעובר זה כאסיפה לדגים. ונראה לי לתרץ דנפקא מינה לענין שמותר לשוחטו בו ביום, וכמו שפסק השו"ע סי' ט"ז ס"י, והיינו יתורא דמתני' לפי שלא נשחטה אמו, כלומר דדוקא בשחיטתה הוא דאם טעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו, ומדברי הרי"ף ז"ל למדתיה שבכל הגרסאות שלפנינו כתוב לפי שלא נשחטה אמו ואין בו משום אותו ואת בנו, שאין גירסא זו בשום מקום. ונראה דדברי הרי"ף הם, ובהא אפילו רבי מאיר מודה דקרא אמר (ויקרא כב,כח) אותו ואת בנו לא תשחטו, דוקא כשיש שחיטה בתרווייהו אבל אם הולד טעון שחיטה משום דאמו לא נשחטה, אין בו איסור דאותו ואת בנו: