קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק ב משנה י
זה הכלל. הא דלא תני בהדיא להני תרתי (מא,ב), דאתו בזה הכלל, משום דתנא לא תני אלא כוללות הקרבנות הנקובים בתורה ולא תני קרבן פרטי. וכן נראה לי דראוי ליתו טעם בכל כהאי גוונא, דלא מייתי זה הכלל אלא חדא דאמאי לא תנייא בהדיא, לאפוקי היכא דמייתי מילי טובא כההוא דסוף מתני' דריש פרקין דלקמן, דאיכא למימר דלא תני שייר, והכי אמרינן בגמרא (מב,ב), והא דלא קיצר התנא ותני השוחט לשם דבר שנידר ונידב וכו', משום אשם תלוי לרבי אליעזר (מא,ב), ולאשמועינן דפסח נקרא נידר ונידב:
הרע"ב ד"ה השוחט וכו' - כיון וכו'. הרמב"ם והרשב"א והר"ן, וכתב הב"י (ריש סי' ה), דטעמייהו דכיון דלא שמעינן ליה דהקדישה בהדיא לית לן למיחש שמא הקדישה דהא לשם קדשים הוא שוחטה ואינה מקדישה, ע"כ. וכתב כן לאפוקי מהטור דכתב דחיישינן שמא עכשיו מקדישה. והיה נראה טעם טוב שהרי כמו שנחוש שהרואים יאמרו דקדשים מותרים בחוץ וכדכתב הר"ב, למה לא ליחוש דאיהו גופיה גם כן טועה בזה, ובמ"ש הב"י מיושב, ודוק:
ד"ה אשם ודאי, - כגון וכו'. תמה התי"ט דלא מייתי אשם מצורע, ותשובתו בצדו כמו שפי' רש"י בחטאת (מא,ב ד"ה לא שנו), דלא
חיישינן שיאמר הרואה מחוייב חטאת הוא דההוא קלא אית ליה דמי שישגג אינו מחפה שגגתו כדי שיתכפר לו, ע"כ. אבל כל דבמזיד לית ליה קלא, ואם כן מאי הני תלתא דמייתי הר"ב באים על הזדון כשגגה, דגזלות ודשפחה חרופה ואשם מעילות הוא דוקא לשוגג ולית בהו חפייה, אבל הצרעת אינה באה אלא על זדון (עבודות)[עבירות] חמורות ולא ידעתי אמאי לא כתב הר"ב מה שהזכרתי בשם רש"י לטעמא דמתני'. ועוד י"ל יותר פשוט דאשם מצורע בא להכשירו לאכול בקדשים וצריך שיעשהו כתיקונה, וכל שכן דבעי עוד דברים אחרים הזיות וכו', ואיך יעלה על דעת שיעשהו בחוץ. ותמהתי על התי"ט איך לא מצא כאן אחת מכמה תשובות ליישב תמיהתו:
תי"ט ד"ה שנים וכו' - ותירץ וכו'. בתירוץ זה מיושב אמאי איכפל תנא למיהדר ולימתני האי בבא דשנים אוחזים כיון דכבר תנייה לעיל משנה ח', אלא אתא לאשמועינן חילוק זה שכתב הב"י:
יש לתמוה וכו'. י"ל דהרא"ש לא ס"ל טעמיה של הטור דחיישינן שמא איהו אקדשיה, אלא מצינו למימר דס"ל דמטינן בה משום מראית העין. אבל האמת נראה לי שגם אנכי כתבתי לעיל לדברי הב"י שהבין כך מדברי הטור, אבל לפי דעתי מ"ש הטור דאיכא למיחש שמא הקדישו עכשיו ר"ל דאחרים יחושו לזה, והראיה שמביא אחר זה וז"ל, וכתב הרשב"א אפילו היא בעלת מום שאינה ראויה להקרבה שפעמים שאדם מכסה את מומה ואין ניכר, ע"כ. הא ודאי דהטור סבר דאין חיישינן שהוא מקדישה, דאם כן לדידיה ודאי לא תפסל הבעלת מום דמי לא ידע שבעל מום פסול לקרבן ומאי אהני הכיסוי: