קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
בכורות · פרק ה משנה ב
מת. אם לא יקיזוהו, רש"י (לג,ב במתני'). שלא תאמר שר"ל אפילו קרוב למיתה וגוסס שנחשב כמת:
הרע"ב ד"ה לא ימנה וכו'. לא תני לא ימנה הכהן את ישראל אלא לא ימנה לכלול ישראל על האיסור. וזה שאמר רש"י לא יאכל עמו.
וז"ל רש"י (לב,ב במתני'), אפילו אם זימן כהן אורח ישראל על הבכור בעל מום לא יאכל עמו. נראה שמיישב למה לא תני לא יאכל ישראל מן הבכור, ומפרש דהוה אמינא שר"ל שלא יאכל מדעת עצמו אבל אם הכהן מזמנו הוה אמינא דמותר דקרינן ביה יהיה לך שלך הוא ואתה רשאי לתת משלך, קמ"ל אפילו זימן אסור:
תי"ט רבי שמעון אומר וכו'. כן כתבו גם כן תוס' (לד,א ד"ה אילימא) והרא"ש (סי' ג), אבל הר"ב אי אפשר לפרשו כך דבהדיא כתב, ואף על פי שהוא הטיל המום בידיו. איברא דרש"י כתב בסוף הסוגיא (לד,א ד"ה דברייתא) וז"ל, אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא כדי שלא ימות, ע"כ. וכלומר דבהכי לא הוי ענין לפסיק רישיה, דסבירא ליה דלא אסור אלא כשמכוין להתירו במומו דהוה ליה ביזוי הקדשים לחללם מקדושתם: