קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
בכורות · פרק ד משנה ד
דן את הדין וכו'. הא דלא מקצר ותנא דן את הדין וטעה, משום דמאן דלא דאין דינא דגרמי מוקמינן שנשא ונתן ביד, ולכך תנן זיכה את החייב וכו', דר"ל שעשה מעשה, וכדכתב הר"ב טמא את הטהור. וא"ת הא תנן בפרק הנזיקין (גטין פ"ה מ"ד) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור, כבר הקשה התוס' בבבא קמא דף ק' א' (ד"ה טימא), ותירצו, ע"ע. אבל התירוץ שתירצו שם וכדמייתי התי"ט יותר מרווח, דמתניתין דהכא רבי מאיר היא דקניס שוגג אטו מזיד ודהתם רבי יהודה דלא קניס. ואף על גב דקיימא לן היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק והיינו דטמא את הטהור וכו', הא אמרינן התם בנזקין דמדרבנן אסור לעשות כך במזיד ורבי מאיר קניס נמי שוגג אטו מזיד:
וכל. וכל ר"ל בין טעה בדבר משנה ובין בשקול הדעת פטור:
הרע"ב ד"ה וישלם וכו' - המוטל וכו'. ובהרמב"ם פרק ג' ה"ו דהלכות בכורות, כתב הראב"ד דבגסה משלם מחצה מפני שהרויח המזונות שהיה מוציא עליה:
ד"ה שמומחה וכו' - אי נמי וכו'. אמר לו כן ללמד הדין בעלמא, דהכא מאי שקול הדעת איכא. ועוד י"ל כמ"ש בחולין דף נ"ו ב', הורו בטרפחת שהוא האם כרבי בזפק איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו תיק"ו. נמצא שאף על פי ששנינו במשנה נטלה האם כשרה מכל מקום אית סברא דיש תנאים דפליגי והורו בטרפחת לאיסורא, והיינו שיקול הדעת, אבל סוגיא דעלמא כמתניתין דכשרה:
תי"ט ד"ה וישלם וכו' - פירשה בענין וכו'. לפי דעתי פירוש הרמב"ם דחוק, דאתחזוקי רשעות לא מחזקינן, ומתניתין תני דין כולל לכל. וז"ל התוס' (כח,ב), משום גזירת מגדלי בהמה דקה, פי' שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשין חוץ ליישוב ויש בה טורח גדול לגדל בהמה דקה, ע"כ. כיון לזה דמאי טורח גדול יש לגדל בהמה דקה אחר שיכול לאכול עשב, דאי לא תימא הכי וכי לא ראה הר"ב דאמרינן בגמרא מפני גזרת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, אלא ודאי דבכל טורח גדול נכלל הכל. וגם הרא"ש (סי' ד) לא כתב כי אם לשון הגמרא משום גזרת וכו' ולא הזכיר שהוא קנס כדכתב הרמב"ם:
ד"ה מה וכו' - תוס' וכו'. קושיא זו הקשה אותה הרא"ש (סי' ד) וגם תירץ התירוץ דקנסא ומטעם דחכמה יתירה היא וכו'. אלא דהתוס' (כח,ב ד"ה לימא) הקשו קושיא אחרת, שבפרק הגוזל קמא (ק,א) בעי הגמרא לאשכוחי משנה דדאין דינא דגרמי ומייתי הא דדן את הדין, ודחי לה דהכא במאי עסקינן שנשא ונתן ביד דהתנן ונשחט על פיו, ולא תירצו. אבל בתירוצא דהרא"ש מתורצת, דשאני בכור דחכמה יתירה היא ומשום הכי קנסוהו: ד"ה פטור וכו' - שהאכילה וכו'. נראה דליכא לאוקמי האי מעשה כמאן דלא דאין דינא דגרמי, דצריך לומר דסבירא ליה שרבי טרפון האכילה לכלבים בידים, ואם כן לא שייך לומר דחוזר הדין, דבעל הבהמה לא אפסיד אנפשיה: